טיוטה:בלגיה במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
בלגיה במלחמת העולם השנייה
חיילים גרמנים עורכים מצעד לפני ארמון המלוכה בבריסל, 1940
חיילים גרמנים עורכים מצעד לפני ארמון המלוכה בבריסל, 1940
צד בעימות חלק מבעלות הברית (10 במאי 19408 במאי 1945)
תאריך כניסה לעימות 10 במאי 1940
העילה למלחמה פלישת גרמניה הנאצית לארצות השפלה ולצרפת
תאריך סיום העימות 8 במאי 1945
אירועי הסיום כניעת גרמניה הנאצית
ראש המדינה לאופולד השלישי, מלך הבלגים
נתוני המדינה
אוכלוסייה 8,092,004 (בשנת 1930)[1]

השתתפותה של בלגיה במלחמת העולם השנייה ניתנת לחלוקה גסה לשתי תקופות: תקופת הניטרליות – מ1 בספטמבר 1939 עד 10 במאי 1940, ותקופת הכיבוש הגרמני – 28 במאי 1940 עד שחרורה ב3 בספטמבר 1944.

במהלך המלחמה, בלגיה שמרה על ניטרליות עד פלישת גרמניה למדינה כחלק מהמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, שארכה 18 יום עד כניעת המלך לאופולד השלישי ללא דיון מקדים, דבר שעורר משבר פוליטי לאחר המלחמה. עם זאת, בלגים רבים הצליחו להימלט מהמדינה, ולייסד בבריטניה ממשלה וצבא גולים שלחמו לצד בעלות הברית. החל מהכניעה ועד ספטמבר 1944 הייתה בלגיה נתונה תחת שלטון כיבוש גרמני, במהלכו נחלקו הבלגים לשתי קבוצות מרכזיות: המתנגדים שלחמו וסייעו למחתרת הבלגית, ואלו ששיתפו פעולה עם הגרמנים; בדומה למדינות כבושות אחרות באירופה. במהלך הכיבוש הגרמני נרצחו כ-25 אלף יהודי המדינה, חלקית בזכות סיוע מקומי.

לבלגיה היו טרם המלחמה גם מושבות מעבר לים, המרכזית שבהן הן קונגו הבלגית וכן גם אזור זיכיון קטן בטיאנצין. קונגו הבלגית שמרה לאורך כל המלחמה על נאמנות לבעלות הברית וסיפקה להן משאבים רבים. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1944 הצליחו בעלות הברית לשחרר את רובה של בלגיה, אם כי שטחים תחת שלטון קולוניאליסטי במזרח אסיה נותרו תחת כיבוש יפני עד תחילת 1945.

במהלך המלחמה נהרגו 88 אלף בלגים, נתון המייצג כאחוז מאוכלוסיית המדינה נכון לשנת 1930[1]. כן נהרס כ-8% מהתמ"ג במדינה[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בלגיה במלחמת העולם הראשונה
בלגיה כשומרת הדרך לצרפת: נער חלש אך אמיץ הניצב בעוז מול הבריון הגרמני. קריקטורה בפאנץ' הלונדוני, 1914

בעשורים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה בלגיה על ניטרליות ולא הייתה שותפה למערך הבריתות שהתרקם באירופה באותם ימים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-2 באוגוסט 1914, הגיש שגריר גרמניה בבלגיה מסמך ולפיו צרפת מתכננת מתקפה על גרמניה דרך בלגיה, ועל כן גרמניה מבקשת מעבר חופשי על מנת להתגונן. תגובת בלגיה הייתה סירוב מוחלט. יומיים לאחר מכן, ב-4 באוגוסט, פלשה גרמניה לבלגיה ולוקסמבורג כחלק מתוכנית שליפן. הפלישה הביאה להצטרפות בריטניה שערבה לשלמותה של בלגיה, למלחמה.

בלגיה הצליחה לחבל במאמצי הפלישה הגרמניים ולעכב אותם, ובכך להעניק זמן יקר לבריטניה וצרפת שארגנו את כוחותיהן. עם זאת, הגרמנים הצליחו לכבוש את רוב רובה של בלגיה, למעט פינה חופשית, בה נלחמו נגד מדינות ההסכמה. קו לחימה זה לא השתנה במשך ארבע שנות הלחימה.

הכיבוש הגרמני בבלגיה היה כוחני ואכזרי, אם כי לא הגיע לממדיו של הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הגרמנים בנו את קו הינדנבורג, ולצורך כך פינו את אזור הבנייה מיושביו, וחלק מהם גויסו לעבודת כפייה בבניית הקו. כוחות הכיבוש החרימו תוצרת חקלאית והנהיגו מדיניות של קיצוב מזון. כן ננקטו צעדי ענישה מרחיקי לכת נגד כפרים וערים שאוכלוסייתם התנגדה לכיבוש, ובהם מאסר אזרחים ושריפת מבנים. בפברואר 1915 אף נשרפה ספריית אוניברסיטת לוון, מה שעורר קול זעקה ברחבי העולם.

במתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה ושהביאה לסיום המלחמה, השתתף גם צבא בלגיה בקרבות לשחרור ארצו. במהלך ועידת השלום בפריז שנערכה ב-1919, דרש המלך אלברט הראשון סיוע בשיקום המדינה, אך התנגד להשפלת גרמניה מחשש שהדבר יגרום להתעוררות רגשות נקם גרמניים.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת אולימפיאדת אנטוורפן, שנערכה בשנת 1920

לאחר המלחמה שב אלברט הראשון לבלגיה כגיבור מלחמה לאחר שהנהיג את הצבא המנצח. בלגיה שלאחר המלחמה הייתה מדינה הרוסה – פחות בגלל הלחימה ויותר בגלל ההשתלטות הגרמנית על מכונות יקרות ערך. מתוך 3,470 קטרים ב-1914, נותרו רק 81 פעילים; 46 מתוך 51 מפעלי פלדה נהרסו, מתוכם 26 נהרסו כליל; למעלה מ-100 אלף בתים נהרסו, כמו גם יותר מ-300 אלף דונם של אדמה חקלאית.

את השחרור בנובמבר ודצמבר 1918 ליוו גלים של אלימות עממית: חלונות ראווה נופצו, גברים הוטרדו וראשיהן של נשים גולחו. הממשלה הגיבה באמצעות ענישה על סיוע לאויב בין השנים 1919-1921. היו גם רגשות שהתעוררו במדינה בעקבות הכיבוש; יצרנים שסגרו את עסקיהם במהלך המלחמה תקפו את אלו שהמשיכו לעבוד, ועיתונאים קראו להחרים את העיתונים שהגישו את עצמם לצנזורה הגרמנית. בשנת 1918 נקלעה בלגיה להשלכות של הכיבוש הגרמני, בעיות שהתגלו אצל מדינות רבות אחרות אחרי מלחמת העולם השנייה.

למרות כל הבעיות שהתעוררו, בלגיה התאוששה באופן מהיר למדי. היא אירחה את אולימפיאדת אנטוורפן כבר ב-1920. בשנת 1921 היא חתמה על איחוד מכסים עם לוקסמבורג.

עד שנת 1936 הייתה בלגיה בברית עם בריטניה וצרפת. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סירבה בלגיה לחבור לברית עם שתי המדינות.

הצבא הבלגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שביתת הנשק שהביאה לסיום המלחמה, ביקשה ממשלת בלגיה לשוב לאסטרטגיה שאפיינה את בלגיה עד 1914. נעשה מאמץ מועט בלבד לרכוש טנקים וכלי טיס שישמשו את כוחות בלגיה, ובמקום זאת הוחלט לחזק את הביצורים בלייז' ובאנטוורפן. זאת על אף שהתגלה במהלך המלחמה כי הם בלתי יעילים על אף סיוע משמעותי מתותחנים וחיל רגלים. כן עבר צבא בלגיה סדרה של קיצוצים וירד מ-12 דיוויזיות (אוגדות) ב-1923 ל-4 בלבד ב-1926. בצבא שירתו לוחמים שגויסו לשירות סדיר למשך 13 חודשים בלבד, לאחריהם הצטרפו לכוחות המילואים.

תחילת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, יכול היה צבא בלגיה לגייס 22 אוגדות, בהן 1,338 קני ארטילריה, אך רק 10 טנקים מדגם AMC 35. עם זאת, עמדו לרשות הצבא עוד 200 טנקי T-13. באלו היו קני 47 מ"מ וכן מקלע M1919 בראונינג. עוד היו ברשות בלגיה טנקים קלים מדגם T-15 ויקרס, שהוגדרו כמשוריינים, והיו בעלי מקלע ברוחב 13.2 מ"מ.

ב-25 באוגוסט 1939 החל בבלגיה גיוס, שהפך לפי הוראת המלך לאופולד השלישי לגיוס כללי ב-1 בספטמבר, במהלכו גויסו 600 אלף בלגים. עד מאי 1940 גדל צבא בלגיה ל-18 אוגדות חיל רגלים, שתי אוגדות Chasseurs Ardennais, ושתי אוגדות פרשים ממונעות. כן היו בידי הצבא שני גדודי נ"מ וארבעה גדודי ארטיליריה. לצבא היה מחסור בשריון ובכלי נשק.

חיל הים הבלגי שב לפעול בשנת 1939. לאחר כניעת בלגיה, רוב צי הסוחר הבלגי הצליח לחמוק מהכיבוש הגרמני. על פי ההסכם בין חיל הים המלכותי הבלגי לבין בריטניה, צי זה על 3,350 אנשי צוותו הועמד לרשותה של בריטניה במהלך כל ימי המלחמה.

תקופת הניטרליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הנזק שנגרם לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, דעת הקהל נטתה בבירור נגד מלחמה נוספת, והרצון להשתתף בכל סכסוך אירופי עתידי היה נמוך. באוקטובר 1936 הודיע לאופולד השלישי כי בלגיה תישאר ניטרלית בכל מקרה של מלחמה אפשרית כחלק ממה שכינה "מדיניות העצמאות" (Politique d'Indépendance)[3]. לשם כך עשתה ממשלת בלגיה מאמץ להרחיק עצמה מהברית עם בריטניה וצרפת; היא ביטלה את הסכם ההגנה שנחתם עם צרפת ב-1920[4], חזרה בה מהסכמי לוקרנו וקיבלה ערובה לניטרליות מגרמניה הנאצית בשנת 1937[4].

ממשלת גרמניה סבורה כי הפגיעה בחסינותה של בלגיה וביושרתה היא אינטרס של מעצמות המערב. היא מאשרת את קביעתה כי בשום פנים ואופן היא לא תפגע בחסינותה או ביושרתה וכי בכל עת תכבד את שטחה של בלגיה...

הערבות של גרמניה לניטרליות של בלגיה, 13 באוקטובר [5]1937

במהלך תקופה זו התארגן צבא בלגיה מחדש ככוח מגן בלעדי[6] והחל בבנייה ותהליך מודרניזציה של הביצורים ברחבי המדינה, במיוחד באזור לייז' הסמוכה לגבול גרמניה.

עם הכרזת המלחמה מצד בריטניה וצרפת על גרמניה בספטמבר 1939, פתחה ממשלת בלגיה בתוכנית חימוש, שחיזקה את ההגנות על ידי יצירת קו K-W שחיבר את אנטוורפן עם הדרום לאורך נהר דילה, מאחורי המבצר המרכזי בלייז'[7]

פלישת גרמניה לבלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פלישת גרמניה לפולין, החלה בלגיה בגיוס כללי, תוך שהיא שומרת על ניטרליות[8]. בשנת 1940 הגיע צבא בלגיה לממדים של 600[9] עד 650 אלף חיילים (כ-20% מאוכלוסיית בלגיה הגברים באותה תקופה), מה שהפך אותו לגדול פי ארבע מחיל המשלוח הבריטי וגדול פי שניים מצבא הולנד באותה עת[10].

ב-9 במאי 1940 רמז הציר הבלגי בברלין לממונים עליו כי נראה שהגרמנים יפתחו בהתקפה למחרת היום.

מהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

10 במאי: הפצצות הלופטוואפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במאי בשעה 00:10 התגלו ראשוני החיילים הגרמניים על הגבול הבלגי. בשעה 01:30 הוכרז על מצב חירום במדינה, וכוחות הצבא הבלגיים מיהרו להתפרס בעמדותיהם. בבוקר ה-10 במאי 1940 החלו בעלות הברית לפעול בהתאם לתוכנית דייל, וצבאותיהן החלו להתקדם לכיוון העורף הבלגי, בטענה כי ממשלת בלגיה ביקשה את עזרתן.

על פי תוכנית המבצע הגרמנית, הלופטוואפה היה אמור להוביל את הלחימה בארצות השפלה. המשימה הראשונה שלו הייתה להשתלט על השדה האווירי הבלגי. למרות עליונות מספרית של 1,375 כלי טיס, מתוכם 957 בשירות פעיל, המבצע זכה להצלחה מוגבלת ביומו הראשון. התקיפות האוויריות החלו בשעה 04:00 בבוקר, ויעדיהן כללו שדות תעופה ומרכזי תקשורת. התקיפות השפיעו במידה ניכרת על חיל האוויר הבלגי, לו היו ב-17 במאי 179 כלי טיס בלבד.

10-11 במאי: הקרבות בגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנצחים במצודת אבן אמאל: הפלשמייגר בפיקודו של וולטר קוך

האסטרטגים הגרמנים הבינו שעל מנת להשלים את כיבוש בלגיה, עליהם לכבוש את מצודת אבן אמאל, ולשם כך הכינו תוכניות מדויקות, שהובילו לכיבוש קל ומהיר של המצודה. הקרב על המצודה היה הראשון בו הופעלו כוחות מוצנחים (פאלשירמייגר). בתחילת הקרב נחת כוח משימה ראשוני באמצעות דאונים על גג המבנה, ופוצץ את כיפת הבטון באמצעות מטענים חלולים, בהם השתמשו כדי להשמיד או לנטרל את ה"כיפות" בהן הותקנו תותחים. אל מול עמדות המקלעים השתמשו הצנחנים בלהביורים. הבלגים הצליחו להשמיד את אחד הגשרים, ובכך מנעו את מעבר הכוחות הגרמנים, אך גם מעבר תגבורות להגנת המצודה. בקרב שלאחר מכן גבר חיל הרגלים הגרמני על מגני דיוויזיית הרגלים השביעית של הקורפוס הבלגי הראשון בתוך 24 שעות. קו ההגנה הבלגי המרכזי נפרץ והגרמנים עברו אותו במהירות. יתרה מזאת, הגרמנים הצליחו להקים ראשי גשר על תעלת אלברט עוד בטרם הבריטים הספיקו להגיע למקום כעבור 48 שעות. ההתקדמות הביאה לתנועת יחידת ציידי הארדנים דרומה בהוראת מפקדם, מותירים מאחוריהם את המז והורסים כמה גשרים בנסיגתם.

התקפות מוטסות גרמניות בוצעו עוד קודם לכן בלוקסמבורג בה עברו חמישה נתיבים שהובילו למרכז בלגיה. התקיפה, שבוצעה בידי 125 מתנדבים מדיוויזיית הרגלים ה-34, תחת פיקודו של ונר הדריך, בוצעה באמצעות טיסה ב-Fieseler Fi 156. היא עלתה במחיר 30 הרוגים ואובדן חמישה כלי טיס. עם הפריצה למצודה, דיוויזיות הרגלים הבלגיות ה-4 וה-7 נאלצו להתמודד עם האפשרות של קרב בתנאי שטח. הדיוויזיה ה-7, באמצעות רגימנט הגרנדירים ה-2 וה-18 וכן רגימנט הקרבינרים ה-2 נאבקו לשמור על עמדותיהם ולבלום את הגרמנים על הגדה המערבית. במקביל, היחידות הטקטיות הבלגיות פתחו בקרב במסר נקודות. בנקודה מסוימת, הן נחלו הצלחה כשהשתלטו מחדש על אחד הגשרים ופוצצו אותו. ביתר הנקודות הצליחו הגרמנים להדוף את הבלגים ולבסס ראשי גשרים.

חיילים גרמנים מגיעים לאיפון–מלמדי, אזור גבול בלגי שסופח על ידי בלגיה לאחר חוזה ורסאי

התקפה שלישית ופחות נודעת, תחת השם מבצע ניווי, התנהלה גם כן ב-10 במאי בדרום בלגיה. משימת התקיפה הייתה להנחית שתי פלוגות של הרגימנט ה-3 של דיוויזיית גרוסדויטשלנד באמצעות Fi 156 בניווס ו-ווירטי שבדרום המדינה, מתוך מטרה לפנות דרך לדיוויזיות הפאנצר הראשונה והשנייה שהתקדמו דרך הארדנים. התוכנית המקורית השתמשה ביונקרס Ju 52 ככלי טיס, אך בשל היכולת של ה-Fi 156 לנחות במסלול שאורכו 27 מטרים, התבצע שימוש נרחב בכלי זה. מטרות המבצע היו:

  1. לנתק את קווי התקשורת הבלגיים בקווי נפשטי–באסטונייה ונפשטי–מרטלן (נפשטי היא העיר הגדולה בדרום בלגיה).
  2. למנוע נתיב גישה לתגבורות מאזור נפשטי.
  3. להקל על כיבוש עמדות הפילבוקס ועל ההתקדמות ולהפעיל לחץ מהעורף על קו העמדות שהיו פרוסות לאורך הגבול.

הרגלים הגרמנים נבלמו על ידי כמה פטרולים בלגיים מצוידים במשוריינים מדגם T-15. כמה התקפות בלגיות באגף המרכז נהדפו, ביניהן התקפה של דיוויזיית ציידי הארדנים ה-1; אך ללא תמיכה, מאוחר יותר נתקלו הגרמנים בהתקפות במרכז שנערכו על ידי כוחות מדיוויזיית הפרשים הצרפתית ה-5, ששיגר מפקד הדיוויזיה, גנרל שארל הנציגר מהארמייה השנייה, שהייתה בעלת עוצמת אש "מסיבית". הגרמנים אולצו לסגת, אך גם הצרפתים לא הצליחו במיוחד כשלא הצליחו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים, לאחר שנתקלו במחסום מזויף. בבוקר המחרת, דיוויזיית הפאנצר השנייה חצתה את האזור והמשימה הושלמה. מהזווית הגרמנית המבצע עיכב יותר מאשר סייע לקורפוס הפאנצר בפיקודו של היינץ גודריאן. הרגימנט חסם את הדרכים וכנגד כל הסיכויים מנע מתגבורות צרפתיות להגיע לגבול בלגיה–צרפת–לוקסמבורג וגם הרס את קווי התקשורת הבלגיים, ומנע מפיקוד השדה הבלגי לתקשר עם היחידות שעל הגבול. כתוצאה מכך לא קיבלו החיילים את הפקודה לסגת והמשיכו בחילופי אש עזים עם הגרמנים, תוך שהם מאטים את התקדמותם.

כישלון הכוחות הבלגיים והצרפתיים להחזיק בפרצה שבארדנים היה הרסני. הבלגים נסוגו עם פלישת הכוחות הראשונים והרסו וחסמו דרכים שסייעו להארמייה הצרפתית השנייה לנוע צפונה לנאמור ואואי. כשהם לא נתקלים בהתנגדות, ניקו הטכנאים הגרמנים את הדרך ממכשולים ללא הפרעות. העיכוב שגרמו הרגלים הקלים של הארדנים הוכח כשולי בקרב בודן, והסתכם בעיכוב דיוויזיית הפאנצר הראשונה למשך שמונה שעות בלבד. קרב זה היה תוצר של הנתק בתקשורת הבלגית, והיה מנוגד לכוונותיו המבצעיות של צבא בלגיה.

חיילים בריטים חוצים את גבול בלגיה–צרפת במוסרון, 10 במאי

בינתיים, בגזרה הבלגית המרכזית, לאחר שנכשלו בניסיונם להשיב את קו החזית לקדמותו, ניסו הבלגים לפוצץ את הגשרים והעמדות שכבשו הגרמנים בשלמותן והחזיקו בהן עד 11 במאי. תשעה מפציצי פיירי באטל הבלגים לוו בידי שישה מטוסי גלוסטר גלדיאטור תקפו את גשרי תעלת אלברט. מן הצד הגרמני, מטוסי מסרשמיט Bf 109 הפילו ארבעה גלדיאטורים ושישה מטוסי פיירי באטל, ופגעו קשות בשלושת הנותרים. עקב הסכנה, שמונה מטוסי פיאט CR 42 פונו מברוסטם לגרימברגן, אולם שבעה גלדיאטורים ויתר ההוקר הוריקנים הבלגיים הושמדו בבסיסים בוושן ולה קולוט בידי מפציצי היינקל He 111. בחזרה לגשרים, חיל האוויר המלכותי הבריטי סייע בהפצצת הגשרים; הבריטים שיגרו מטוסי בריסטול בלנהיים מטייסות 110 ו-21 – הטייסת הראשונה שאיבדה שני מטוסים. הטייסת סבלה מנזק שנגרם לרוב המפציצים שלה כתוצאה מאש נגד מטוסים מסיבית. בנוסף, חיל האוויר הצרפתי שלח סיוע בדמות מפציצי ליאור אה אוליבייר LeO 45. שלוו בידי 18 מטוסי קרב מדגם מוראן-סולנייה M.S. 406. המבצע נכשל והצרפתים איבדו מפציץ וארבעה מטוסי קרב. באותה עת, איבדה טייסת 114 הבריטית שישה מטוסים כשהמטוס הגרמני דורניר Do 17 תקף את המנחת שלהם. מטוס באטל נוסף אבד לטייסת 150 בהפצצה אחרת.

המבצעים הגרמנים באגף האווירי המרכזי הובלו על ידי טייסת 26 הגרמנית תחת פיקודו של האנס-הוגו וויט. למרות ההצלחה של טייסות הקרב הגרמניות, קרבות האוויר לא היו במעמד צד אחד. בבוקר ה-11 במאי עשרה מטוסי יונקרס Ju 87 שיורטו בעת שתקפו כוחות בלגיים בנאמור–דננט, על אף נוכחותה של טייסת 27 ו-51. אף על פי כן, דיווחו הגרמנים על היחלשות בהתנגדות בעלות הברית במרחב האווירי בצפון בלגיה ב-13 במאי.

במהלך ליל ה-11 במאי, דיוויזיית הרגלים השלישית תחת פיקודו של גנרל ברנרד לו מונטגומרי הגיעו לעמדות על נהר דייל בלוון. כשזו אכן הגיעה לעמדות, דיוויזיית הרגלים ה-10 הבלגית, שכבשה אותן, התבלבלה בזיהוי וטעתה לחשוב כי מדובר בצנחנים גרמנים והחלה לירות על החיילים הבריטים. הבלגים סירבו לוותר, אך מונטגומרי טען כי עשה את הדרך לאחר שהציב עצמו מתחת לפיקוד הבלגי, בידיעה כי כאשר הגרמנים יתקרבו, הבלגים ייסוגו.

מפקד הקורפוס השני, אלן ברוק, תמך בשיתוף פעולה עם הבלגים. הוא ערך פגישה עם המלך לאופולד, וחש כי ניתן להגיע להסכמות. במהלך הפגישה, נכנס שלישו הצבאי של המלך, ואן אוברסטרטן והודיע כי דיוויזיית הרגלים הבלגית ה-10 לא תוכל לזוז ממקומה. במקום זאת, הציע, הבריטים ינועו דרומה ויותירו את בריסל נקייה מכוחות זרים. בתגובה אמר ברוק כי הדיוויזיה הבלגית ממוקמת בצדו הלא נכון של קו גמלין וחשופה. לאחר חילופי דברים אלו נענה המלך לבקשת שלישו ורמטכ"ל צבא בלגיה. ברוק מצא את אוברסטרטן כאדם בור בכל הקשור לסיטואציה ולהיערכות חיל המשלוח הבריטי. עוד קרה, שבהינתן העובדה שכעת האגף השמאלי הבריטי נסמך על הבלגים, החלו הבריטים לפקפק ביכולות הצבאיות של שותפיהם. לבעלות הברית היו עוד סיבות להתלונן על אופן הגנת האנטי-טנקים הבלגית. ימים בודדים לפני ההתקפה, הפיקוד העליון הבריטי גילה כי הבלגים מיקמו את ההגנה שלהם נגד טנקים מרחק מספר מיילים ממזרח לדייל במעבר נאמור–פרוץ.

לאחר שהחזיקו בגדה המערבית של תעלת אלברט למשך כ-36 שעות, נסוגו דיוויזיות הרגלים הבלגיות הרביעית והשביעית. כיבוש מצודת אבן–אמאל אפשר לגרמנים לפרוץ דרך לארמיית הפאנצר השישית. על כן עמדו בפני הבלגים שתי אפשרויות: לסגת או להיות מוקפים על ידי הגרמנים. בהתקדמותם, עקפו הגרמנים את טונגרן, וכעת היו יכולים לנוע במהירות לנאמור ובכך לאיים על כל העמדות בתעלת אלברט ולייז'. בנסיבות אלו, שתי הדיוויזיות נסוגו. בערב ה-11 במאי, הפיקוד הבלגי הסיג גם את כוחותיו בקו נאמור–פרוץ. ביום המחרת, הארמיה הצרפתית הראשונה הגיעה לגמבלו, בין וובר ונאמור, על מנת לסתום את הפרצה בהגנה שהייתה במקום. זהו אזור מישורי ונטול עמדות מחופרות.

הארמייה הצרפתית השביעית שלחמה באגף הצפוני של החזית הבלגית, הגנה על ברוז', גנט ואוסטנדה והייתה אחראית על נמלי התעלה, התקדמה במהירות לכיוון הולנד. היא הגיעה לברדה ההולנדית ב-11 במאי, אולם הצנחנים הגרמנים כבר השתלטו על מחוז מרדיק וכן על הגשר של נמל דייפ, מדרום לרוטרדם והפכו את האפשרות לחיבור עם הצבא ההולנדי לבלתי אפשרית. במקביל צבא הולנד נסוג לרוטרדם ואמסטרדם. הארמייה הצרפתית פנתה מזרחה ופגשה את דיוויזיית הפאנצר התשיעית 20 קילומטרים מזרחה לברדה, בטילבורך. הקרב הסתיים בנסיגה צרפתית לאנטוורפן, רבות בזכות תקיפות הלופטוואפה. הנסיגה סייעה לבסוף בהגנה על אנטוורפן. לאחר מכן נתן הלופטוואפה עדיפות לתקיפת חוד החנית של הארמיה הצרפתית השביעית בהולנד ככל שזו איימה על ראש הגשר במדריק. טייסות המפציצים (Kampfgeschwader) הגרמניות מספר 40 ו-54 נתמכו במשימתן זו על ידי מטוסי יונקרס Ju 87 מקורפוס האוויר השמיני וסייעו להסיג את הכוח הצרפתי. עם זאת, עקב הנסיגה, החשש מתגבורות של בעלות הברית שיגיעו לאנטוורפן אילץ את הלופטוואפה להקצות משאבים לכיסוי אווירי של שפך נהר שלדט. כנף ההפצצה 30 הגרמנית הפציצה והטביעה שתי ספינות תותחים ושלוש משחתות הולנדיות וגרמה לנזקים קשים לשתי משחתות של הצי הבריטי. למרות ההישגים הנאים שהשיגו ההפצצות, באופן כללי הייתה להן השפעה מוגבלת.

12-14 במאי: הקרבות במרכז בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים בלגים בורחים מערבה מפני התקדמות הצבא הגרמני, 12 במאי 1940

במהלך ליל ה-11-12 במאי, עסקו הבלגים בכל כוחם בנסיגה לקו דייל שהיה מחופה על ידי הריסות עמדות משמר עורפי משני צידי טונגרן. בבוקר ה-12 במאי, נפגשו המלך ליאופולד השלישי, גנרל ואן אוברסטרטן, אדוארד דאלאדיה, גנרל אלפונס ז'ורז' (מפקד קבוצת הארמיות הראשונה של בעלות הברית, שכללה בתוכה גם את חיל המשלוח הבריטי, הארמיה הצרפתית הראשונה, השנייה, השביעית והתשיעית), גנרל גסטון בילו (מתאם הארמיות של בעלות הברית) וגנרל הנרי פאונול (רמטכ"ל הכוח של גורט, מפקד חיל המשלוח הבריטי) לוועידה צבאית בסמוך למונס. במהלך הוועידה הוסכם שצבא בלגיה יאייש את קו אנטוורפן–לוון, שעה שבעלות בריתה האחרות ייטלו על עצמן את האחריות להגנה על צפון ודרום המדינה.

15-21 במאי: התקפת הנגד והנסיגה לחוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

22-28 במאי: קרבות ההגנה האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת לאופולד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שואת יהודי בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלגיה החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת בלגיה בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא בלגיה החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא בלגיה החופשית

קונגו הבלגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונגו הבלגית

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]