טיוטה:ג'יימס ויליאם פולברייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(J. William Fulbright) [1]

ג'יימס ויליאם פולברייט
J. William Fulbright
Fulbright.jpg
דיוקנו הרשמי של פולברייט בסנאט
לידה 9 באפריל 1905
סאמנר, מיזורי, ארצות הברית
פטירה 9 בפברואר 1995 (בגיל 89)
וושינגטון הבירה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת ארקנסו
עיסוק פוליטיקאי
מפלגה US Democratic Party Logo.svg  המפלגה הדמוקרטית
סנאטור מטעם מדינת ארקנסו
3 בינואר 194531 בדצמבר 1974
(30 שנה)
יו"ר ועדת החוץ של הסנאט
3 בינואר 195931 בדצמבר 1974
(16 שנים)
→ תיאודור גרין
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השלישי של ארקנסו
3 בינואר 19433 בינואר 1945
(שנתיים)
→ קלייד אליס
ג'יימס ויליאם טרימבל ←

ג'יימס ויליאם פולברייטאנגלית: James William Fulbright‏; 9 באפריל 19059 בפברואר 1995) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת ארקנסו מינואר 1945 ועד להתפטרותו בדצמבר 1974. פולברייט הוא יושב הראש שמילא את תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ועדת החוץ של הסנאט. כדמוקרט דרומי ומולטיטרלי נלהב, פולברייט תמך בייסוד האומות המאוחדות והיה חתום על המניפסט הדרומי. הוא התנגד למקארתיזם ולעבודת ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, ומאוחר יותר נודע בהתנגדותו למעורבות אמריקאית במלחמת וייטנאם. מאמציו להקים תוכנית חילופי סטודנטים בינלאומית הביאו בסופו של דבר ליצירת תוכנית מלגות הנושאת את שמו, תוכנית פולברייט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולברייט נולד בסאמנר שבמיזורי, בנם של רוברטה פולברייט (לבית וו) וג'יי פולברייט. בשנת 1906 עברה משפחת פולברייט לפאייטוויל שבארקנסו. אמו הייתה אשת עסקים, שאיגדה את המפעלים העסקיים של בעלה והפכה למוציאה לאור, עורכת עיתונים ועיתונאית רבת-השפעה. הוריו של פולברייט רשמו אותו למכללת החינוך של אוניברסיטת ארקנסו במסגרת לימודי ניסיון, שם השלים את לימודיו התיכוניים. אחותו, שגם שמה היה רוברטה, נישאה לגילברט סוואנסון, ראש קונגלומרט המזון הקפוא "סוואנסון", והייתה סבתו מצד אמו של העיתונאי טאקר קרלסון.

בשנת 1925 השלים פולברייט לימודי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ארקנסו, שם הפך לחבר באחוות סיגמא כי. הוא נבחר לנשיא התאחדות הסטודנטים באוניברסיטה, ובשנים 1921–1924 שיחק ב"ארקנסו רייזורבאקס", נבחרת הפוטבול של אוניברסיטת ארקנסו. מאוחר יותר למד פולברייט באוניברסיטת אוקספורד על בסיס מלגת רודס, וסיים את לימודיו בשנת 1928. היותו של פולברייט סטודנט באוקספורד הפכה אותו לאנגלופיל לכל חייו, ותמיד היו לו "זיכרונות חמים, מהממלכה המאוחדת. פולברייט העביר זמנו באוקספורד בהרחבת אופקיו כאשר למד רבות על העולם שמעבר לארצות הברית וייחס לרוברט ביוקנן מקאלום (R. B. McCallum), מרצה וחברו, את חשיבתו כי העולם הוא ישות מקושרת, בה ההתפתחויות מתרחשות כאחד.

מקאלום היה מעריץ גדול של וודרו וילסון, תומך חבר הלאומים, והאמין שארגונים בינלאומיים הם הדרך הטובה ביותר לשמור על שלום עולמי. פולברייט נותר קרוב למקאלום במשך כל חייו והשניים החליפו מכתבים באופן קבוע עד למותו של מקאלום ב-1973. באוקספורד, הוא שיחק בקבוצות הרוגבי והלקרוס, ובכל קיץ נסע פולברייט לצרפת לכאורה כדי לשפר את הצרפתית שלו, אם כי רצה ליהנות מאורח החיים הצרפתי. אידאולוגיית "העולם האחד" של פולברייט, אשר טופחה בידיו של מקאלום, גרמה לו להטיל ספק גדול בתורת ההתבדלות של ממשל וורן הרדינג. בשנת 1934 השלים פולברייט לימודי משפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ובעקות זאת התקבל ללשכת עורכי הדין של וושינגטון הבירה. שם החל עבודתו כעורך דין באגף ההגבלים העסקיים של מחלקת המשפטים של ארצות הברית.

קריירה אקדמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1936–1939 עבד פולברייטכמרצה למשפטים באוניברסיטת ארקנסו. הוא מונה לנשיא בית הספר למשפטים בשנת 1939, ובכך נהפך לנשיא הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה. הוא מילא תפקיד זה עד 1941. בית הספר לאמנויות ומדעים באוניברסיטת ארקנסו נקרא על שמו, והוא נבחר לאחוות פי בטא קפא. הוא היה חבר במועצה המייסדת של המכון האמריקאי רות'רמיר באוניברסיטת אוקספורד. בספטמבר 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם פולברייט כנשיא האוניברסיטה, הצהרה פומבית בה הביע את אהדתו לבעלות הברית וקרא לארצות הברית לשמור על מעמדה כמדינה נייטרלית לטובת בעלות הברית. בקיץ 1940 פולברייט נמלך בדעתו, והכריז כי זהו "האינטרס החיוני" של אמריקה להיכנס למלחמה לצד בעלות הברית והזהיר כי ניצחון של גרמניה הנאצית יביא את העולם לתקופה אפלה. באותה שנה הצטרף פולברייט אל "הוועדה להגנת אמריקה תוך סיוע לבעלות הברית" (CDAAA).

ביוני 1941 פוטר פולברייט בהפתעה מאוניברסיתט ארקנסו בידי המושל הומר מרטין אדקינס. בדיעבד נודע כי הגורם לפיטוריו הוא שאדקינס נעלב מכך שעיתון בבעלות אמו של פולברייט תמך ביריבו במהלך הבחירות המקדימות ב-1940, והפיטורים היו ביטוי לנקמנותו של המושל. מבולבל מהדרך בה גחמה של המושל הביאה לידי גמר את הקריירה שלו בעולם האקדמיה, פולברייט החל להתעניין בפוליטיקה של ארצות הברית ולפתח שאיפות פוליטיות.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות אמצע הכהונה ב-1942, נבחר פולברייט אל בית הנבחרים של ארצות הברית כנציג מחוז הקונגרס השלישי של ארקנסו, לכהונה בודדת בת שנתיים. בתקופה זו הוא נתמנה לחבר בוועדת החוץ של בית הנבחרים. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היה פולמוס עמוק בחברה האמריקאית בדבר הדרך היעילה ביותר להביא לשלום לאחר שדומה היה כי ניצחון בעלות הברית היה ודאי, ורבים דחקו בארצות הברית לדחות את אידאולוגיית ההתבדלות. בית הנבחרים אימץ את "החלטת פולברייט", שתמכה ביוזמות שמירת-שלום בינלאומיות ועודדה את ארצות הברית להשתתף בבניין האומות המאוחדות בספטמבר 1943. מעורבותו של פולברייט בניסיונות להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית, זיכתה אותו בתשומת לב לאומית.

בשנת 1943, ניתוח מידע חסוי מאת ישעיה ברלין של ועדות החוץ של בית הנבחרים והסנאט עבור משרד החוץ וחבר העמים, קבע כי פולברייט הוא "דמות מפתח חדשה ומכובדת בבית הנבחרים". בניתוח נכתב על פולברייט:

צעיר (בן 38) אמיד ומלומד על בסיס מלגת רודס, שניסיונו העיקרי עד כה היה בחקלאות ובעסקים. הוא כבר הפגין יכולת וכשירות מגוונות בעסקים כעורך דין מיוחד באגף ההגבלים העסקיים של מחלקת המשפטים, וכנשיא אוניברסיטת ארקנסו. הוא חבר אינטליגנטי ודרוך בוועדת החוץ שערכה לאחרונה השוואה בין הנוהג הבריטי למתן מענקים עבור בעלות בריתה, לבין הנוהג האמריקאי למתן הלוואות בתנאים פיננסיים קבועים במהלך המלחמה, כדי להוכיח שאמריקה היא זו שחרגה מהנוהג הבינלאומי הכללי בנדון. פולברייט היה רוצה שארצות הברית תשיג ממדיניות השאל-החכר הטבות לא-חומריות גרידא, כלומר התחייבויות פוליטיות של המדינות שנהנו מהמדיניות, מה שיאפשר להקים מערך קולקטיבי של ביטחון בין-לאומי לאחר המלחמה.

Thomas E. Hachey, American Profiles on Capitol Hill: A Confidential Study for the British Foreign Office in 1943, Wisconsin Magazine of History, Winter 1973–1974, 2, כרך 57, עמ' 141–153

סנאטור מטעם מדינת ארקנסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו הראשון של פולברייט בסנאט
כפתור בחירות של פולברייט לסנאט
פולברייט משוחח עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, 16 במאי 1961

בבחירות 1944 הדיח פולברייט את הסנאטורית המכהנת האטי קראווי, עמיתתו למפלגה הדמוקרטית והאישה הראשונה שנבחרה אי-פעם לסנאט של ארצות הברית, במהלך בחירות מקדימות. ביום הבחירות הכלליות גבר על ויקטור וייד, מועמד המפלגה הרפובליקנית, ברוב גדול של 81.5% מקולות הבוחרים לעומת 14.9 האחוזים שגרף וייד. פולברייט ייצג את ארקנסו בסנאט במשך חמש תקופות כהונה בנות שש שנים כל אחת. חיש מהר מיצב עצמו פולברייט כחבר בולט ודומיננטי בסנאט האמריקאי, ומיקד את עיקר פעילותו בתחום מדיניות החוץ של ארצות הברית.

בשנת 1946 קידם את העברת החקיקה שמיסדה את תוכנית פולברייט למענקי חינוך ("מלגות פולברייט" ו"מענקי המחקר פולברייט"), בחסות הלשכה לענייני חינוך ותרבות של מחלקת המדינה של ארצות הברית, ממשלות במדינות אחרות וארגוני מגזר הפרטי. התוכנית הוקמה במטרה להגביר את ההבנה ההדדית בין ארצות הברית ומדינות אחרות באמצעות חילופי אזרחים, ידע וכישורים. תוכנית זו נחשבת לאחת מתוכניות המלגות היוקרתיות ביותר ופועלת ב-155 ממדינות העולם. בשנת 1947 תמך בדוקטרינת טרומן והצביע בעד מתן סיוע חוץ ליוון. לאחר מכן, הוא הצביע בעד קבלת תוכנית מרשל וכניסת ארצות הברית לארגון האמנה הצפון אטלנטית. פולברייט תמך מאוד ביוזמות שדחפו לייסוד פדרציה של מדינות אירופה המערבית. פולברייט תמך בתוכנית משנת 1950 שהגה ז'אן מונה והוצגה על ידישר החוץ הצרפתי רוברט שומאן למען קהילת הפחם והפלדה האירופית, שהוקמה בשנת 1951 והפכה ל"קהילה הכלכלית האירופית" ב-1957, ומאוחר יותר הפכה אל האיחוד האירופי ב-1993.

פולברייט הפך לחבר בוועדת החוץ של הסאנט ב-1949, וישב בראשה בין השנים 1959–1974. הוא היה ועודנו יושב-הראש בעל תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתולדות הוועדה. בנאומיו, פולברייט הצביע על עצמו כ"פאן-אירופאי" המחויב להתנגד להתפשטות ברית המועצות באירופה, אך באותה נשימה גילה עוינות להתבססות אמריקה באסיה. חרף המוניטין שלו כאחד המומחים המובילים במדיניות החוץ של הסנאט, הוא לא אמר כמעט דבר על מלחמת קוריאה עד שהרפובליקה העממית של סין נכנסה למלחמה באוקטובר 1950. משנכנסו הסינים למלחמה, הזהיר מפני הסלמת המלחמה בכך שתותקף הממשלה בבייג'ינג, על אף התמיכה שזכתה יוזמה זו מחוץ לממשלת ארצות הברית ובתוכה, בין היתר מהגנרל דאגלס מקארתור. בנאום שנשא ב-18 בינואר 1951, הוא דחה את המלחמה בחצי האי קוריאה, ותיאר אותה כעניין שולי שאינו עשוי להוות עילה למלחמת העולם השלישית, וגינה את התוכניות לתקוף את סין שלדבריו היו פזיזות ומסוכנות. באותו נאום טען כי ברית המועצות, ולא סין, היא האויב האמתי ושקוריאה היא הסחת דעת מהמתרחש באירופה, שלדעתו הייתה חשובה בהרבה.

כאשר הנשיא הארי טרומן קבע כי ארצות הברית לא תתקוף את סין והדיח את מקארתור ב-1951 בגין מרדנותו והביקורת הפומבית שמתח עליו על שהחליט שלא להרחיב את המלחמה בקוריאה, יצא פולברייט להגנתו של טרומן וטען כנגד תפישתו של מקארתור לפיה "אין תחליף לניצחון" ולא ניתן היה לנצח את מלחמת קוריאה אלא להרחיב אותה על ידי תקיפת סין. פולברייט ציין כי חוקת ארצות הברית קובעת באופן מפורש לחלוטין כי נשיא ארצות הברית הוא המפקד העליון העליון של הכוחות המזוינים, וכי חובת הגנרלים לסור למרותו של הנשיא ולא להפך. כאשר העיד מקארתור בשימוע של ועדת החוץ לאחר שהוזמן בידי סנאטורים רפובליקנים שחיפשו הזדמנות להביך את הנשיא טרומן, פולברייט אימץ עמדה כסנגורו של הנשיא. במהלך חילופי הדברים הקשים שלו עם מקארתור, נפערה תהום בפילוסופיות שלהם. מקארתור נקט עמדה שהייתה אנטי-קומוניסטית מאוד וטען כי הקומוניזם, מעצם קיומו, מהווה סכנה אנושית לארצות הברית, שתבעה מדיניות של חיסול הקומוניזם בכל אשר היה בעולם. מנקודת מבט זו, מקארתור טען שמדיניותו של טרומן לקיים "מלחמה מוגבלת" בקוריאה הייתה מסוכנת וכי המדיניות הנכונה היא לפלוש לסין במטרה להפיל את מאו דזה-דונג ולהשיב את צ'יאנג קאי שק לשלטון. בתגובה, הצהיר פולברייט: "לא אני עצמי חשבתי שהאויב שלנו הוא קומוניזם, חשבתי שהוא בעיקר האימפריה הרוסית."

פולברייט האמין שברית המועצות, או רוסיה, כמו שהעדיף לכנותה, מגלמת את תפקיד האנטגוניסט לאחר מלחמת העולם השנייה. לשיטתו, רוסיה הייתה מדינה קומוניסטית ולכן הוא דגל במדיניות חוץ אנטי-סובייטית, ולא אנטי-קומוניסטית. במקביל, פולברייט גרס שמלחמת העולם השלישית תהיה כמעט בוודאות מלחמה גרעינית שעשויה באופן ודאי לסמן את קץ האנושות, ולפיכך העיף לאמץ את תורת הבלימה נגד הסובייטים במקום מדיניות ההסגה (Rollback) בה דגלו מקארתור ופוליטיקאים אמריקאים נצים בהם ג'וזף מקארתי. יתר על כן, פולברייט ראה את המלחמה הקרה כמאבק פוליטי יותר מאשר מאבק צבאי, ובנאום שנשא ב-1952 הוא מתח ביקורת על טרומן שלטענתו אישר הוצאות כספיות צבאיות גבוהות מדי. פולברייט טען כי הראיות לכך שברית המועצות עומדת לתקוף את ארצות הברית לא החזיקו מים. מנקודת מבט זו, אם אכן לא סביר שתפרוץ מלחמה בין ברית במועצות לארצות הברית, הוא הטיל ספק בהקדשת אחוזים גבוהים מתקציב המדינה לכוחות הצבא.

פולברייט האינטלקטואל סלד ממקארתי שהתנגד לאינטלקטואליזם, וראה בדמגוגיה שלו איום מרכזי על הדמוקרטיה האמריקאית כמה שעלולה להוביל למלחמת העולם השלישית. באחד מנאומיו כינה פולברייט את מקארתי "אדם גס-רוח", שאם לא ייבדק, יגרום למוסדות הממשל האמריקאים ליפול קורבן ל"דלקת אנטי-אינטלקטואליזם". פולברייט היה אז הסנאטור היחיד שהצביע נגד הקצבה כספית לוועדת המשנה הקבועה לחקירות בשנת 1954, בראשותו של מקארתי. כבדומה לעמיתו עדלי סטיבנסון, פולברייט נחשב ל"ליברל של המלחמה הקרה". בתקופת ממשל הנשיא דווייט אייזנהאואר, נטה פולברייט לתמוך במהות המדיניות של הממשלה, אך מתח ביקורת על סגנונה.

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956, קידם פולברייט את מסע הבחירות הנשיאותי של סטיבנסון ועמיתו למירוץ איסטס קפובאר. באותה השנה גם התמודד מחדש לתקופת כהונה נוספת בסנאט מול, בנג'מין צ'ארלס הנלי, יו"ר המפלגה הרפובליקנית במדינת ארקנסו. במסע הבחירות שלו לסנאט, הטעם פולברייט את התנגדותו לתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח ואת תמיכתו בהפרדה גזעית. הוא גם הבליט את תמיכתו בחברות נפט ודפוס הצבעותיו העקבי למתן סיוע כלכלי רב יותר לחקלאי עופות (אחד מעמודי התווך של היצוא בארקנסו היה גידול ומכירת תרנגולות).

פולברייט חתם על המניפסט הדרומי שהתנגד נחרצות להחלטה ההיסטורית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, בה ראה המנשר "שימוש מובהק לרעה בכוח הרשות השופטת". יחד עם דמוקרטים דרומיים אחרים, פולברייט השתתף בפיליבסטר לחוק זכויות האזרח ב-1964 ויצא חוצץ לחוק זכויות ההצבעה ב-1965. עם זאת, בשנת 1970, במהלך ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון, פולברייט הצביע להארכה בת חמש שנים של חוק זכויות ההצבעה. הוא גם הוביל את האופוזיציה לאישור מועמדיו השמרניים של ניקסון לביהמ"ש העליון, קלמנט היינסוורת' וג'. הרולד קרסוול.

בחודש מאי 1960 יצא פולברייט למסע מדיני במזרח התיכון. ב-12 במאי הוא נחת בקהיר, ונועד עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. הוא שוחח עמו על היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית עם הרפובליקה הערבית המאוחדת[1]. כבר בראשית החודש הביע את דאגתו מבעיית הפליטים הפלסטינים, והגיש הצעה בקונגרס לביטול "תיקון דאגלס", המסמיך את הנשיא אייזנהאואר לשלול סיוע מקע"מ כל עוד היא מחרימה את ישראל[2]. הצעה זו קראה לקונגרס לקבוע, שהפליטים הפלסטינים הרוצים לשוב לבתיהם - יורשו לעשות כן, או שיקבלו פיצויים על רכושם. הוא גם מתח ביקורת על החלטת הסנאט נגד קע"ם, שהחלטה זו היא כלי להפעלת לחץ פוליטי על ידי ארצות הברית לטובת צד אחד בסכסוך הישראלי-פלסטיני העומד בעינו[3]. ב-17 במאי הגיע לישראל דרך שער מנדלבאום, והיה אמור להעביר הרצאה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם זאת, הרצאה זו בוטלה, והוא נפגש במקום זאת עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון[4].

על פי ארתור שלזינגר, היסטוריון ועוזרו המיוחד לשעבר של ג'ון פיצג'רלד קנדי, פולברייט היה הבחירה הראשונה של קנדי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו, אך הנשיא חש כדי הוא יותר מדי שנוי במחלוקת לתפקיד. בסופו של דבר נבחר לתפקיד דין ראסק. פולברייט העלה בפני קנדי ​​התנגדויות רציניות בנוגע אל הפלישה למפרץ החזירים הממשמשת ובאה באפריל 1961, וגם בפני הנשיא לינדון ג'ונסון בדבר מלחמת האזרחים ברפובליקה הדומיניקנית. במאי 1961 גינה פולברייט את שיטת ממשל קנדי ​​לפיה דיפלומטים מועברים מתפקיד אחד לשני, וכינה שיטה זו כ"מדיניות אידיוטית".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]