טיוטה:המפלגה הפאן-איראנית
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
המפלגה הפאן-איראנית (בפרסית: حزب پانایرانیست) היא מפלגה אופוזיציה איראנית הדוגלת בפאן-אירניזם (אנ'). המפלגה הוצאה מחוץ לחוק באיראן, אולם היא ממשיכה לפעול במדינה.
בימי המדינה האימפריאלית של איראן, המפלגה הייתה מיוצגת בפרלמנט האיראני, המג'לס ונחשבה לאופוזיציונית למחצה והייתה חוקית עד שגינתה באופן רשמי את הסכמת איראן לעצמאות בחריין ב-1971[1], לאחר שהוצאה מחוץ לחוק נאלצה המפלגה להתמזג עם מפלגת התחייה ב-1975.
המפלגה הייתה לאומנית, פשיסטית[2] ואף אנטי-קומונוסטית (ובעקבות כך נלחמה בקביעות עם מפלגת תודה הקומוניסטית[3]). המפלגה הפאן-איראנית תמכה בתנועה הירוקה האיראנית ב-2009[4].
קיימות חדשות שהמפלגה מומנה על ידי ה-CIA[5].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן בתחילת המאה ה-20 יצרה בקרב האיראנים תחושת חוסר ביטחון שהתלווה לתחושה שהשאה, רזא ח'אן חסר אונים כנגד הנוכחות הזרה במדינה, מלבד הסובייטים והבריטים הגיעו למדינה גם חיילים מהודו, אוסטרליה וארצות הברית[6]. הפלישה השפיעה על כמה תנועות סטודנטים שהושפעו יותר מאי פעם מהלאומיות האיראנית, אחת מהקבוצות הללו הייתה קבוצת גרילה לאומנית שנקראה "קבוצת הנקמה".
המפלגה הפאן-איראנית הוקמה מאוחר יותר על ידי שניים מחברי קבוצת הנקמה ושני סטודנטים נוספים מאוניברסיטת טהראן באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. על אף שהתנועה הפאן-איראנית הייתה פעילה עוד לפני הפלישה, הייתה התנועה למעשה תנועה שורשית שפועלת באופן רפוף ומורכבת מסופרים, מורים, סטודנטים ופעילים לאמוניים. המפלגה הייתה הארגון הראשון שאימץ רשמית את העמדה הפאן-איראנית, שהאמינה בסולידריות ובאיחוד מחדש של העמים האיראניים המאכלסים את הרמה האיראנית (אנ')
הִיסטוֹרִיָה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפלגה הוקמה ב- 6 בספטמבר 1947, מנהיגי המפלגה היו מוחסן פשקשק, מוחמד-רזא עמולי טהראני, עלי-נג'י אליכאני, דריוש הומאיון וחסין טביב.
בעקבות ההפיכה באיראן ב-1953, קיבל השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי סמכויות דיקטטוריות. פהלווי הויצא מחוץ לחוק כמעט את כל המפלגות הפוליטיות שפעלו באיראן באותם ימים, בהם 2 מפלגות שהוקמו על ידי פעילים פאן-איראניסטים, מפלגתו של מוחסן פששקפור, "החזית הלאומית", מפלגה ששמה לה כמטרה לסיים את הנוכחות המערבית שהלכה והתבססה באיראן, לאחר מאורעות מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד להביא לסיום הניצול הזר של הנפט הפרסי. והשנייה היא מפלגת האומה איראנית שהוקמה על ידי דריוש פרוהר. המפלגה הפאן-איראנית הפכה עד מהרה לאופוזיציה הרשמית בפרלמנט, עם זאת בפועל לא היה למפלגה כוח משמעותי ומעמד היה בעיקר סמלי.
פששקפור נותר פעיל במג'ליס והתבטא נגד השלטון הבריטי בבחריין. הוא הקים בית בעיר ח'וראמשהר שבח'וזסתאן והפך אותו לבסיס הפעילות שלו. בח'וזסתאן הצליחה המפלגה להיות בעלת השפעה דומיננטית אך בשאר חלקי איראן המשיכה המפלגה להיות בעלת השפעה מינורית.
בעעקבות המהפכה האיראנית בה הדיחו איסלמיסטים את השאה, פששקפור נאלץ לצאת לגלות. בנתיים, אחד ממייסדי המפלגה, מוחמד-רזא עמולי טהראני הוצא להורג במאי 1979.
בראשית שנות התשעים כתב פז'שקפור מכתב התנצלות בפני המנהיג העליון החדש עלי חמינאי, לפיו הוא רוצה לחזור לאיראן והבטיח להישאר מחוץ לפוליטיקה לתמיד. חמינאי קיבל את ההתנצלות ואיפשר לפששקפור לחזור בתנאי שלא יחדש את פעילותו הפוליטית הקודמת. עם זאת, זמן מה לאחר מכן פששקפור התחיל לפעול בפוליטיקה והקים מחדש את המפלגה הפאן-איראנית באיראן. הוא עשה רפורמה במבנה המפלגתי ונטש חלק ניכר מהאידיאולוגיה הארגונית הישנה שהתנגדה פורוהר ואשר הובילה במקור לפילוג. עם זאת, המפלגה הפאן-איראנית ומלט אירן לא התיישבו והמשיכו לתפקד כארגונים נפרדים.
בעקבות הפגנות הסטודנטים בשנת 1999 נעצרו רבים מחברי המפלגה הפאן-איראנית [7] ותשעה מחברי הנהגת המפלגה, בהם פששקפור עצמו, הוזעקו לבית הדין המהפכני האיסלאמי . האישומים שהוגשו נגדם כללו הפצת תעמולה אנטי-ממשלתית בעיתון המפלגה הרשמי, ריבונות לאומית .
בקיץ 2004 נכשל ניסיון של נהג, לכאורה פעיל סמוי של משרד המודיעין, בחייו של מוחסן פשקשקפור מול מגוריו בטהרן.
ב- 27 באוגוסט 2009 נעצרו חוסיין שחררי, רזה קרמני וחוג'ט קלאשי, שלושה מחברי המפלגה האיראנית הוותיקה, במעונו של רזה קרמני ונידונו ל -18 חודשי מאסר בגין "תעמולה נגד המשטר, והיותם חבר של המפלגה הפאן איראנית "על ידי בית הדין המהפכני בקראג '. [8]
במהלך ינואר 2011 הוכרז על מותו של מייסד המפלגה הפאן-איראניסטית, מוחסן פשקשקפור, כשהוא במעצר בית על ידי ממשלת איראן. כתוצאה מכך הוכרזה רזה קרמני כמנהיגה החדש של המפלגה האיראנית.
מתישהו בשנת 2012, רזה קרמני נפטר בשל בעיות בריאותיות שהובאו עליו על ידי 18 המאסרים בכלא רג'אי שאהר, שם התנאים נחשבו לא אנושיים בעיני רבים וביקורתם בינלאומית.
- ^ Houchang E. Chehabi (1990). Iranian Politics and Religious Modernism: The Liberation Movement of Iran Under the Shah and Khomeini. I.B.Tauris. pp. 211, 272. ISBN 978-1850431985.
- ^ Poulson, Stephen (2006). Social Movements in Twentieth-century Iran: Culture, Ideology, and Mobilizing Frameworks. Lexington Books. p. 147. ISBN 978-0739117576.
- ^ Mark J. Gasiorowski (1987). "Disintegration of Iranian National Front: Causes and Motives". The 1953 Coup d'Etat in Iran. Cambridge University Press. 19 (3): 261–286. doi:10.1017/s0020743800056737.
- ^ Golnaz Esfandiari (22 ביוני 2009). "Women At Forefront Of Iranian Protests". Radio Free Europe/Radio Liberty. נבדק ב-16 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rahnema, Ali (2014-11-24). Behind the 1953 Coup in Iran: Thugs, Turncoats, Soldiers, and Spooks. Cambridge University Press. p. 23. ISBN 978-1107076068.
- ^ Engheta, Naser (2001). 50 years history with the Pan-Iranists. Los Angeles, CA: Ketab Corp. ISBN 978-1-883819-56-9.
- ^ "RFE/RL Iran Report".
- ^ "Hossein Shahriari on Temporary Leave | the official website of the Pan Iranist party".