טיוטה:העברת ידיעות בארץ ישראל בתקופה הצלבנית
תיאור דרך העברת הידיעות בארץ ישראל וסביבתה בתקופת הצלבנית
הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקשה לאישור קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1120 שלח אנסל, מוביל התפילה (Cantor) של כנסיית הקבר הקדוש, מתנה מיוחדת ויקרה לגרברט, הבישוף של פריז. היה זה שריד של הצלב האמיתי, אותו הצליח אנסל לרכוש בממון רב מידי אלמנתו של מלך ארמניה. אנסל הפקיד את האוצר היקר בידיו של השליח הנאמן שהביא אליו את מכתבו של הבישוף של פריז:[1]
... הצלב העשוי מן העץ של הצלב הקדוש. הוא נמצא בחזקתו של אנסלם, השליח הנאמן שלך אשר הביא לי את מכתבך... הודע לי במכתב אם נושא האוצר היקר הזה הגיע אליך בהצלחה.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 12.
תודה על הטיפול בשליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1120 שלחו וורמונד מפיקיגני, הפטריארך של ירושלים, וג'ררד, הפריור של כנסיית הקבר הקדוש, מכתב אל דיאגו גלמירז, הארכיבישוף של סנטיאגו דה קמפוסטלה. בפתיח למכתב הארוך, בו פרטו השניים את הצרות שפקדו את ממלכת ירושלים הצלבנית, הם הודו לארכיבישוף על הדרך בה קיבל את השליחים שהגיעו אליו:[2]
... אתה טיפלת בכבוד בשליחים שקיבלת, והפגנת כלפיהם חיבה למענינו, למען אהבת האל וכבוד הקבר המפואר, בדיבורים ובמעשים, כראוי לאב חסיד.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 13.
הערה על מהות הידע מן המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1120 שלחו וורמונד מפיקיגני, הפטריארך של ירושלים, וג'ררד, הפריור של כנסיית הקבר הקדוש, מכתב אל דיאגו גלמירז, הארכיבישוף של סנטיאגו דה קמפוסטלה. בסיום המכתב הארוך, בו פרטו השניים את הצרות שפקדו את ממלכת ירושלים הצלבנית, הם נזפו בארכיבישוף על חוסר המעש שלו למרות המידע שהגיע אליו:[3]
אם לא היית שומע את קריאת העזרה שלנו, או לא היית רואה את שליחינו או את מכתבינו, אולי היה לך תירוץ, אבל איזה תירוץ יש לך כעת?
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 13.
בקשה לאישור קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1121 שלח אנסל, מוביל התפילה (Cantor) של כנסיית הקבר הקדוש, מתנה נוספת, גם היא מיוחדת ויקרה, לגרברט, הבישוף של פריז. היה זה צלב אבן שנחצב מן הסלע של מערת הקבר הקדוש של ישוע. אנסל הפקיד את האוצר היקר הזה בידיו של השליח שהביא אליו את מכתבו של הבישוף של פריז, עליו העיד השולח כי הוא אדם הגון:[4]
... צלב אבן מקבר האדון אשר ברנרד, הפרהסנטור (Precentor) של סט' ג'נביב, מביא. לדבריך הוא הוא אדם הגון... הודע לי במכתב האם נושא האוצר הגדול הזה הגיע אליך בהצלחה.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 12.
זמינות השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1216 או 1217, זמן קצר לאחר שהגיע לעכו, כתב הבישוף ז'אק דה ויטרי מכתב ארוך לידידיו באוניברסיטת פאריס בו פירט את התלאות שעברו עליו במהלך ההפלגה לארץ ישראל, ואת התרשמותו מן העיר עכו. הוא ציין את געגועיו אל החברים שהותיר מאחור, והבטיח לשמור ככל שיוכל על קשר מכתבים תדיר:[5]
אני מזכיר אתכם תמיד בתפילותיי ומייחל בגעגועים ובחיבה לזכות ולראות אתכם שוב במהלך חיי... אני מקווה שלאורך כל ימי חייכם אשאר, אני הצנוע, חקוק בזיכרונכם כפי שאני זוכר אתכם. כאשר אצליח למצוא שליח, אני אשמח מאוד לרענן את דמותי בזיכרונכם באמצעות מכתביי.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 57.
מכתב לתפוצה רחבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באוקטובר 1191 שלח מלך אנגליה ריצ'רד הראשון מכתב מן העיר יפו אל חצר המלוכה שלו באנגליה. המכתב היה מיועד להישלח לקבוצה של מכותבים, ועל פי הנוהל שהיה מקובל באותה עת נרשמה במכתב המקורי האות הלטינית N במקום שהיה מיועד לרישום שם המכותב. האות הזו סימלה את המונח הלטיני "אנונימי" (Anonymous), ופקידי חצר המלוכה נדרשו להעתיק את המכתב ולשלב בכל עותק את שם המכותב המתאים:[6]
ריצ'רד, בחסד האל מלך אנגליה, דוכס נורמנדיה ואוקסיטניה (אנ'), רוזן אנז'ה (אנ'), ל-N האהוב והנאמן שלו, ברכות.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 51.
הפצה משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1098 שלחו ארבעה אצילים ממנהיגי מסע הצלב הראשון מכתב מן העיר אנטיוכיה אל "כל המאמינים הנוצרים". במכתב תוארו האירועים שעברו על הצלבנים בצירוף בקשה שהקוראים יתפללו להצלחת המסע. בנוסף, התבקשו המכותבים להפיץ לאחרים עותק מן המכתב שהגיע אליהם. בסיום העותק ששרד מן המכתב הוסיף הנמען פיסקה המסבירה את משמעותו לנמען המשנה אליו העביר עותק מן המכתב:[7]
אני, הבישוף של גרנוביל, שולח אליך, הארכיבישוף של הכנסייה הקדושה של טור, ואל כל אנשי הכהונה שלך, את המכתב הזה אשר נשלח אלי לגרנוביל, כדי שכולכם תלמדו את תוכנו, וכאשר תחזרו כל אחד למקומו, חלק מכם יענו לבקשה ויתפללו למענם, בעוד אחרים יחושו לעזרתם עם נשק.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 6.
עונת ההפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'ופרואה דה דונז'ון (צר'), נגיד מסדר ההוספיטלרים, כתב בשנת 1201 ממקום מושבו בעכו מכתב דחוף לויליאם דה וילייה (william de villiers), הפריור על המסדר באנגליה. במכתבו פירט ז'ופרואה את מצבם הקשה של הנוצרים בממלכת הצלבנים המוקפת אויבים, והדגיש כי מצב זה הורע בעקבות בצורת נוראה שפקדה את כל האזור. הוא נאלץ לקחת הלוואות על מנת לרכוש מצרכי מזון יקרים עבור אנשי המסדר, ונקלע עקב כך לחובות כבדים. ז'ופרואה האיץ בויליאם דה וילייה שישלח לו סיוע במועד הקרוב ביותר האפשרי, מיד עם חידוש עונת ההפלגות בים התיכון:[8]
בצפייה לקבלת סיוע ממך ומיתר אחינו הטובים אנו מבקשים ממך לשלוח כל עזרה שתוכל בספינה הראשונה שתצא בהפלגת מרץ.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 55.
הוכחת נכונות תוכן המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך לקבלת שליח נושא מסרים ומתנות, כתב האביר הצרפתי אנסלם השני דה ריבמון (צר') בסוף חודש נובמבר 1097 מכתב תשובה למאנאסס השני (אנ') משאטיון (אנ'), הארכיבישוף של ריימס. המכתב נשלח ככל הנראה בידי שליח חדש, שלא היה מוכר לנמען, ואנסלם היה צריך לספק הוכחה שהמסר אכן נשלח על ידו. הוא טרח לשלב במכתבו פרטים אודות המתנה שקיבל ממאנאסס וזהות השליח שהביא אותה (ריימונד מקאסל):[9]
כדי שתדע לבטח שהמכתב הזה הוא אמיתי, אני מאשר את קבלת השטיח ששלחת בידי ריימונד מקאסל.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 3.
הביטחון בדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזן בלואה אטיין השני, אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון, כתב ביוני 1097 מכתב לאשתו אדלה מנורמנדי (אנ'). בפתיח למכתב, שנשלח מאזור העיר ניקאה, ציין אטיין השני:[10]
דאגתי לשלוח לך במכתב מקונסטנטינופול תיאור תפורט של חיי במהלך מסע העלייה לרגל, אבל רק למקרה שהשליח נפגע בתאונה כלשהי, אני חוזר וכותב את הדברים.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 1.
המלצה על שליח[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמרי מלימוז' (אנ'), הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה (אנ'), שלח בשנת 1188 מכתב אל מלך אנגליה הנרי השני. במכתבו סקר אמרי את האסון שפקד את ממלכת הצלבנים בעקבות התבוסה בקרב קרני חיטין וביקש את עזרתו של המלך. בסיום המכתב המליץ אמרי על השליחים שהביאו את המכתב וביקש ממלך אנגליה שיסכים לקבלם:[11]
אנו מבקשים אותך לקבל את אחינו האהובים, הבישופים של ג'בלה וולניה, שאנו משבחים בפניך במכתב זה.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 47.
תמיכה רוחנית באמצעות מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במועד לא ידוע, בין השנים 1132 ו-1146, שלח אנסלם (Anselm), הבישוף הלטיני של בישופות בית לחם (אנ'), מכתב אל לאו, הדקאן של קתדרלת ריימס. מתוכן המכתב עולה כי המדובר היה בחלק מתכתובת ממושכת במהלכה החליפו שני אנשי הכנסייה מסרים שכללו דברי עידוד ותמיכה רוחנית:[12]
האהבה האלוהית הזאת... עוררה בנו רגש של אהבה רוחנית אשר, מן המכתבים ששלחת אלינו, הבנו שאתה חש כלפי הכנסייה המפוארת של לידת המשיח וכלפינו, משרתיו.
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 14.
הביטחון בים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'ופרואה דה דונז'ון (צר'), נגיד מסדר ההוספיטלרים, כתב בשנת 1201 ממקום מושבו בעכו מכתב דחוף לויליאם דה וילייה (william de villiers), האחראי על המסדר באנגליה. בראשית מכתבו תיאר ז'ופרואה את הקשיים בהם נתקל בניסיונו לאתר ספינה שתפליג מנמל עכו ותצליח לחצות את הים בעונת הסערות:[8]
משאלתנו היא להודיע לחברינו את כל החדשות המגיעות אלינו... החדשות מארץ ירושלים היו בדרכן אליך, אבל הספינה שנשאה אותן נהרסה במזג אוויר נורא מול חוף טריפולי. הבישוף של עכו ומספר אנשים נכבדים מן האחווה שלנו אשר היו בדרכם אליך כדי לדון בשאלת ארץ הקודש, וכן עולי רגל רבים אצילים ופשוטי עם גם יחד, אבדו בים הסוער. זה היה רצון האלוהים, אבל כל האוכלוסייה הנוצרית התאבלה על האובדן. הדעה הרווחת הייתה כי מאז טביעת הספינה הזו אף ספינה אחרת לא הצליחה לחצות את הים, מאחר שהספינות שניסו להפליג לדרכם עם השליחים שלנו נאלצו לחזור לנמל טריפולי כשלושה ימים לאחר שהפליגו מעכו. כוחן הלא רגיל של רוחות הסערה שברו את תורני הספינות, קרעו את מפרשיהן וכמעט הטביעו אותן. עם זאת, הצלחנו למצוא ספינה שהפליגה כדי להודיע לך...
— מכתבים מן המזרח, מכתב מספר 55.
מינוי השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמברוז, מחבר הפואמה אודות מסע הצלב השלישי לארץ ישראל, תיאר את בואו של שליח נכבד, ראש מנזר, אשר הביא לריצ'רד ידיעות קשות על שהתרחש באנגליה בהיעדרו ועל הפעולות שביצע אחיו על מנת לחתור תחתיו[13].
לאחר הפסחא, בעונה הנוחה לחציית הים, הגיע אל ריצ'רד שליח... היה זה הפריור מהרפורד... אל סוריה בא לדבר על לבו, ואף הביא לידיעתו חדשות... ואיגרות כתובות וחתומות.
— אמברואז, סיפור קורות המלחמה הקדושה, שורות 8519–8527.
המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
העברת מכתבים בצלילה בזמן המצור על עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
השחין אִיסָה[14]
אירוע מאוד מעניין וראוי לציון התרחש במהלך המצור הזה. מוסלמי בשם איסה נהג לשחות ללא הרף אל העיר, כשהוא נושא מכתבים וכסף כשהם קשורים סביב מותניו. הוא נהג לצאת בלילה, כשהוא מנצל את חוסר תשומת ליבו של האויב. לעיתים חלף בצלילה תחת ספינותיהם, כשהוא עולה אל פני המים מן הצד השני. באחד הלילות הוא חגר למותניו את החגורה, אליה נתפרו שלושה ארנקים ובהם אלף מטבעות זהב וחבילה של מכתבים שנועדו למפקדי הצבא, והחל לשחות לעבר העיר עם המטען הכבד. אבל הפעם הוא נקלע לתאונה ואיבד את חייו. זמן רב לא ידענו מה עלה בגורלו, כיוון שהיונה, אותה נהג לשלוח על מנת להודיע שהגיע לעיר, לא הגיעה. ידענו שהאיש ככל הנראה איבד את חייו. מספר ימים לאחר מכן כמה אנשים שהלכו על שפת הים בתוך העיר מצאו גופה של אדם שטבע ונפלט אל החוף. הם בדקו אותו וגילו שזה היה איסה השחיין. סביב מותניו הייתה קשורה עדיין החגורה עם הכסף והמכתבים, שהיו עטופים בבד משי משומן. הזהב הועבר לתשלום משכורות לחיילים. מעולם קודם לכן לא שמענו על אדם מת המצליח להשלים את משימתו ולהוביל את המסר שהופקד בידיו. האירוע התרחש במהלך עשרת הימים האחרונים של חודש רג'ב.
— חיי צלאח א-דין.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Malcolm Barber and Keith Bate, Letters from the East - Crusaders, Pilgrims and Settlers in the 12th-13th Centuries, Ashgate, 2013
- עירא כהנמן (מבוא ותרגום), סיפור הקורות של המלחמה הקדושה - שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2005
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Letter No. 12, In: Letters from the East, p.40
- ^ Letter No. 13, In: Letters from the East, p.42
- ^ Letter No. 13, In: Letters from the East, p.44
- ^ Letter No. 12, In: Letters from the East, p.42
- ^ Letter No. 57, In: Letters from the East, p.99
- ^ Letter No. 51, In: Letters from the East, p.91
- ^ Letter No. 6, In: Letters from the East, p.26
- ^ 1 2 Letter No. 55, In: Letters from the East, p.97
- ^ Letter No. 3, In: Letters from the East, p.21
- ^ Letter No. 1, In: Letters from the East, p.15
- ^ Letter No. 47, In: Letters from the East, p.85
- ^ Letter No. 14, In: Letters from the East, p.44
- ^ סיפור הקורות של המלחמה הקדושה, עמ' 335.
- ^ Baha ad-Din, The Life of Saladin, Committee of the Palestine Exploration Fund, 1897, p. 205-206