טיוטה:הרחקות הנידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרחקות הנידה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ח
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א'.
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ה
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה קפ"ח

הרחקות הנידה הן חלק מדיני טהרת המשפחה שבהלכות נידה, המגדירים את ההרחקות שבין בעל לאשתו הנידה. סיבת ההרחקות הם על מנת למנוע משכב עם הנידה, דבר האסור מהתורה.

רק מקצת מהרחקות נאסרו מהתורה, אך חז"ל בתלמוד הוסיפו וגזרו איסורים נוספים שיכולים לגרום לקירבה ולהגיע למצב של קיום יחסי מין אשתו בזמן שהיא נידה. כמו כן בראשונים ובאחרונים הוסיפו אף הם הרחקות שונות.

ההרחקות מחייבים את האיש והאישה לפרוש זה מזה ממעשים שיש בהם חיבה או קירבה, או חשש נגיעה של אחד בשני, מחשש שמא הדבר יגרום להם להכישל בתשמיש בזמן שהאישה נידה, דבר האסור מהתורה.

הרחקות האמורות כאן, הם כל זמן שהאישה טמאה בטומאת נידה, זאת אומרת משעה שראתה דם, ועד לאחר שתספור שבעה ימים נקיים שלא תראה בהם דם ותטבול במקווה. אך כל זמן שלא טבלה, אסורה בכל ההרחקות הנזכרות, אף שעבר זמן רב משעת ראייתה, כיון שאינה נטהרת מטומאתה עד שתספור ותטבול.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתורה נאסר במפורש רק קיום יחסי מין עם אישה בזמן נידתה: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ." העונש לעובר על איסור זה (במזיד) הוא כרת: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם." (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ח).

בתורה מבואר כי מלבד איסור ביאה בזמן שהאישה נידה, ישנה אף טומאה הנוצרת על ידי מגע בין הגבר לאישה הנידה אשר מטמאת את הגבר.

אך מהמילים "לֹא תִקְרַב" למדו חז"ל שלא רק אסור לאיש ולאשתו לקיים יחסי אישות בזמן שהאישה נידה, אלא גם אסור לאיש לגעת "נגיעה של חיבה" באישה נידה. הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בגדר האיסור זה של חיבוק ונישוק לנידה, לדעת הרמב"ם האיסור הוא מהתורה וחייבים עליו מלקות[1], אך לדעת הרמב"ן איסור זה הוא מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא[2].

דיני ההרחקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, לדעת רוב הראשונים מדאורייתא נאסר רק יחסי אישות עם אשה נידה, אך לדעת הרמב"ם אף חיבוק ונישוק נאסר מהתורה, אבל שאר ההרחקות מותרות מהתורה לכל הדעות.

בתלמוד הוסיפו איסורים וסייגים נוספים על מנת להרחיק ולמנוע מצב של קירבה שיכולה לגרום לקיום יחסים האסורים מדאורייתא, איסורים אלו נקראים בפוסקים 'הרחקות הנידה'. חלק מהאיסורים הם רק על הבעל, וחלקם אף על האישה.

בספר החינוך הדגיש, שעל אף שחז"ל פירטו מהם ההרחקות הנדרשות, עם זאת, כל אדם צריך לראות בעצמו האם ישנם מצבים או מעשים מסוימים שגורמים לו לקרוב הדעת ולהרגל דבר, ובאם ישנם כאלו - עליו להמנע מהם, כדין שאר דיני הרחקות. אמנם אותם הרחקות שמנו חז"ל אין להקל בהם אף אם לדעתו אין הדבר גורם לו לקירבה, מאחר והדבר נאסר באופן מוחלט על כולם[3].

נגיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שכתבו שנגיעה של חיבה כגון חיבוק ונישוק אסור מהתורה, (איסור נגיעה בבגדים שלבושה בהם, אינו נזכר בתלמוד, ונאסר על ידי הראשונים, להלן).

באחרונים הרחיבו איסור זה לעוד מקרים שונים שיש בהם חשש נגיעה:

  • מגע בגדי בני הזוג זה בזה.
  • נשיקת תינוק או לשחק עימו בשעה שהוא מוחזק בידי הנידה[4].
  • הדלקת סיגריה מנר שבידיה.
  • קריאה משותפת בספר אחד[5].
  • שנת האישה במיטתו של בעלה.
  • שמיעת אשתו מזמרת.
  • הרחת בשמים שעל גופה.

מסירה מיד ליד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור מסירה מיד ליד נזכר לראשונה בשמם של תלמידי רש"י כדגומת רבי שמעיה ורבי שמחה מוויטרי, שהעידו שכך היה מנהגו של רש"י שלא מסר מפתח מידו ליד אשתו. בראשונים האריכו לבאר מהו המקור התלמודי לאסור זה. בראשונים נחלקו על איסור זה ולדעתם יש לאסור רק מסירת כוס יין - הדבר הגורם חיבה.

להלכה נפסק האיסור בשולחן ערוך:

ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה, שמא יגע בבשרה

בטעם איסור מסירה, כתב השולחן ערוך שהוא משום חשש שמא יבוא לגעת בטעות זה בזה. אמנם לדעת הרשב"א[6] שכתבו שהוא מטעם 'הרגל דבר' - שמא הדבר יגרום לחיבה ולביאה אסורה בזמן נידותה.

בספרי ההלכה נדונה השאלה כאשר בני הזוג אסורים ונמצאים במקום ציבורי - האם ניתן להקל בכך ולמסור מיד ליד. יש שרצו להקל בכך באופנים שונים, אמנם רבי משה פנשטיין בספרו אגרות משה האריך ומסקתנו שאין להקל אף אם יגרום על ידי כך בושה ואי נעימות.

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש שכתבו שאף בחפץ ארוך יש להחמיר[7].
  • אף אם מוסר את החפץ בשיוני כגון ביד שמאל אסור[8].
  • יש שכתבו להתיר להושיט תינוק שיוצא מעצמו מחיקה ונמשך לאביו[9]. אך בתינוק קטן אסור. ומטעם זה כתבו האחרונים שיש לאסור לאיש ואישה להיות קוואטר בברית מילה בזמן שהאישה נידה[10].

אכילה על שולחן אחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הרחקה זו נכתב בתלמוד לעניין הרחקת זב וזבה בזמן אכילתם:

לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים נחלקו מהם המקרים הכלולים באיסור אכילה על שולחן אחד

  • לדעת הרמב"ם איסור זה הוא רק כאשר בני הזוג אוכלים מתוך קערה אחת[11].
  • לדעת הרא"ש האיסור הוא אף כאשר אוכלים על שולחן אחד, אך רק בזמן התלמוד, שהדרך שלכל אדם ישנו שולחן בנפרד, במקרה כזה כאשר יושבים שני בני הזוג יחדיו גורם הדבר לחיבה ולחשש שהדבר יגרום לביאה אסורה, אך בשולחנות של ימינו לא נאסר לאכול יחד.
  • ראשונים אחורים סבורים שאיסור אכילה על שולחן אחד הוא בשלחנות גדולים הנוהגים בזמנינו.

חז"ל התירו אכילה משותפת על שולחן אחד כאשר נעשה היכר בזמן אכילתם, שיזכיר להם שהם אסורים בביאה:

  • להניח ביניהם חפץ שאין דרכו להיות מונח שם בדרך כלל. בדינים אלו ישנם פרטים שונים כגון זהות החפץ, מקומו וגבוהו, וכן האם על שני בני הזוג להכיר בשינוי או שדי באחד מהם.
  • אפשרות נוספת היא שאחד מבני הזוג יפרוש מפה מתחת לצלחתו.
  • אכילה החברת אנשים - בראשונים נחלקו האם אף במקרה שאיש ואישה אוכלים בשולחן עליו מסובים אנשים נוספים מחייב היכר או לא. לדעת הרשב"א תמיד נצרך היכר, לדעת הרא"ה יש להקל כאשר אותם אנשים יושבים ביניהם. לדעת ה# ניתן להקל אף במקרה שאינם יושבים ביניהם.

קערה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איסור אכילה בשולחן אחד, ישנו איסור נוסף לאכול מקערה או צלחת אחת, אף כאשר אינם אוכלים בשולחן אחד, או במקרה שהותר להם לאכול על שולחן אחד כגון שעשו היכר או בחברת אנשים.

איסור אכילה מקערה אחת הוא למנוע מצב של הרגל דבר - ויבואו לידי איסור ביאה. איסור זה הוא הן על הבעל והן על האישה.

בפוסקים כתבו מספר אופני היתר לאכול מקערה אחת:

  • אם לוקחים מהקערה ומניחים לפניהם בצלחת, מותר.
  • דברים גדולים, כגון פרוסת לחם, מותר לאכול מאותה קערה.
  • מותרים שניהם לקחת מאותו ממרח, ולא נחשב קערה אחת.

שיירי מאכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נוסף הנזכר בפוסקים, הא איסור אכילה ממאכל ששיירה אשתו הנידה. איסור זה הוא רק על הבעל, אך לאישה מותר לאכול משייריה בעלה.

בפוסקים כתבו כמה אופנים שבהם מותר לאכול משייריה, מאחר ובמקרים אלו אין חשש חיבה והרגל דבר:

  • אם היה לפניה כמה חתיכות גדולות, ואכלה רק אחת מהם, רק אותה שאכלה נחשבת שייריה.
  • מאכל שמיועד לאנשים רבים כגון ככר לחם, אף אם לקחה ממנו, אין השאר נחשב כשייריה.
  • טעימה אינה נחשבת, לאסור את שאר התבשיל כדין שיריים.
  • כאשר אוכל את מה ששיירה שלא בפניה מותר, ויכול אף לבקש ממנה שתצא מהחדר.
  • אם העביר את המאכל והמשקה אל כלי אחר מותר, אפילו אם לאחר מכן החזירו לכלי הראשון שהונח בו.
  • ,כאשר הבעל אינו יודע שאכלה מאותו מאכל, אין האישה צריכה להודיעו.
  • במקרה שאדם אחר אכל מהמאכל אחריה, מותר לו לאכול.

שלוש מלאכות שאישה עושה לבעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נאמר שאף אישה שיש לה שפחות רבות, ישנם שלוש מאכות שהיא חייבת לעשות בעצמה לבעלה הצעת המיטה מזיגת הכוס ורחיצת פניו ידיו ורגליו. בהמשך הגמרא נאמר:

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה

מזיגת הכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, נאסר לאשה נידה למזוג לבעלה כוס, מאחר והדבר יכול לגרום להרגל דבר, איסור זה הוא אף על הבעל למזוג לאשתו בזמן נידתה.

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרטי דיני איסור מזגית הכוס רבו הפרטים והמחלוקות. להלן הובאו עיקרי השיטות שנאמרו להלכה.

אסור לאישה נידה למזוג לבעלה כוס שמונחת לפניו, או להגיש לו כוס שנמזגה זה מכבר[12]. אמנם מותרת למלאות כוסו כשאינה לפניו ובלבד שלא תגיש לו.

להלכה נקטו רבים מהפוסקים שאיסור מזיגת הכוס נאמר לא רק על יין אלא הוא הדין על כל שאר המשקים מלבד מים, וכל כל המאכלים.

גם בהרחקה זו ישנם מקרים בהם הותרה מזיגת הכוס:

  • כאשר הדבר מיועד לאנשים נוספים, ולא לבעל בלבד.
  • כאשר נעשה הדבר שלא בפניו - מותר.
  • ביד שמאל - בתלמוד הוזכר שאישתו של שמואל הגישה לו כוס יין ביד שמאל.
  • להניח במקום רחוק - כאשר אינה מניחה את המשקה או המאכל סמוך אליו במקום הרגיל, מותר.
שילוח כוס יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איסור מזיגת הכוס, ישנו איסור נוסף על הבעל לשלוח לאשתו כוס יין, אפילו הוא כוס של מצווה כגון של קידוש וכדו'. בהרחקה זו לא מועיל שינוי בהגשה, ואפילו שלא בפניה כל זמן שיודעת שנשלח בבעלה. אמנם יכול להניח הכוס ותקח בעצמה. כאמור איסור זה הוא רק על הבעל, אך האישה מותרת לשלוח לאיש כוס יין.

הצעת המיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור

רחיצת פניו ידיו ורגליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיבה על מיטה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגיעת המיטות - כתב הרמ"א שכשם שאסור לישן במיטה אחת, כמו כן נאסר לישון כשהמיטות נוגעות זו בזו. וכן המנהג שלכל אחד מבני הזוג מיטה משלו (מיטה יהודית), כך שניתן להרחיקן כשהאישה נידה[13].

שכיבה וישיבה על מיטתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]


איסורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שישנו איסור ייחוד עם כל העריות, מכל מקום באשתו נידה דרשו בתלמוד להתיר ייחוד:

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות

בטעם הדבר שלא נאסר ייחוד בנידה מהתורה, אף שהיא אסורה לו כעת בביאה, כתבו התוספות, שלא נאסר ייחוד אלא רק בערווה שאסורה לו לעולם ואין היתר לאיסורה, אבל בנידה מאחר שהיא תהיה מותרת לו לאחר זמן אינה אסורה בייחוד.

על אף שמדאורייתא לא נאסר ייחוד, אם זאת בראשונים העירו מדוע חז"ל לא מצאו לנכון לאסור ייחוד כשם שאסרו את שאר ההרחקות. יש שכתבו שחז"ל העדיפו לא לאסור יחוד של איש עם אשתו, ובמקום זאת העדיפו לתקן ולחייב 'דיני הרחקות', דבר שיזכיר להם כל העת שהם אסורים בביאה.

אמנם מבואר בבגמרא, שכל ההיתר להתייחד עם אשתו כשהיא נידה, הוא רק במקרה שכבר קיימו יחסי אישות פעם אחת, אבל במקרה שעדיין לא בעל אותה כלל, אסורים בייחוד מאחר ויצרו תוקפו.

הסכלות באשתו נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהראשונים אוסרים להתסכל באיברים מוצענים שבגוף האישה שבדרך כלל מכוסים בבגדים, בשעה שהיא נידה.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספסל המתנדנד[עריכת קוד מקור | עריכה]


לבישת בגדים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים כתבו להוכיח מהתלמוד שבזמנם נהגו שאישה נידה תלבש בגדים שיהיו מיוחדים רק לימי נידותה, על מנת שהבעל יזכור כל העת שהיא נידה ואסורה בביאה.

כיום הלכה זו אינה נוהגת על אף שהיא נספקה בשולחן ערוך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א'.
  2. ^ השגות על ספר המצוות, מצווה שנג.
  3. ^ ספר החינוך, מצווה קפ"ח.
  4. ^ דרכי תשובה.
  5. ^ מראה כהן ה יג.
  6. ^ תורת הבית הקצר.
  7. ^ ש"ך קצה ג.
  8. ^ ב"ח.
  9. ^ שו"ת התשב"ץ, מובא בפתחי תשובה קצ"ה ג, בתשב"ץ הזכיר בדבריו שטעם ההיתר הוא משום ש'החי נושא את עצמו', ובאחרונים האריכו בביאור כוונתו.
  10. ^ מראה כהן ה ח.
  11. ^ יש שכתבו שבמקרה זה לא מועיל לעשות הכיר ושינוי, עיין ספר סדרי טהרה.
  12. ^ אמנם יש מהראשונים שנקטו שכל האיסור הוא רק כאשר האישה הכינה ומוסרת לו, אבל אין איסור באחד מהם לבדו.
  13. ^ מיטות נפרדות, באתר "מורשת"