טיוטה:הריון (הלכה)

בהלכה, מעוברת היא אשה הרה, בהריון, שלגביה קיימים דינים ייחודיים הנובעים מהשינויים הפיזיולוגים אותם עובר גופהּ, כדוגמת הגדרתה כמסולקת דמים בעקבות היעלמות דמי הוסת, פטור מלצום בצומות הקלים כתוצאה מהקושי לצום מחמת תופעות לוואי המתלוות להריון, ועוד.

מסולקת דמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו התנאים במסכת נדה^[1] האם אשה הרה (מעוברת) נחשבת למסולקת דמים כך שאם ראתה דם בעת הריונה, אינה מטמאת למפרע את מה שנגעה בו בעשרים וארבע השעות שקודם הראיה, בשונה משאר הנשים שראו דם. וכן אינה צריכה לפרוש מבעלה בהגיע עת הפרישה סמוך לוסת, או שמטמאת למפרע וכן צריכה לחשוש לראיית דם הוסת ולפרוש: ”רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה וזקינה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה ” (תלמוד בבלי מסכת נדה דף ז' עמוד א' ). להלכה נפסק כדעת רבי אליעזר, שאשה הרה (כעבור שלושה חודשים מהביוץ), נחשבת למסולקת דמים הן לעניין טומאה למפרע: ”הרואה דם בשעת וסתה - אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד, וכן מעוברת ומניקה בתולה וזקנה - דיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע. איזו היא מעוברת - משיוכר עוברה, והוא ג' חדשים ”^[2], והן לעניין פרישה סמוך לוסת: ”אם הגיע וסתה בימי עיבורה, משהוכר עוברה... אין צריך לפרוש סמוך לוסתה, ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה ”^[3].