לדלג לתוכן

טיוטה:לאה (לודז׳ה) המרשטיין-זילברשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קובץ:לאה המרשטיין בחוות ההכשרה ב'רקי (1942).jpg
לאה המרשטיין בחוות ההכשרה בז'רקי (1942)

לאה (לעיתים: לודז'ה) המרשטיין-זילברשטיין (10 באפריל 1924 ורשה, פולין16 בפברואר 2014, ארצות הברית) הייתה קשרית של השומר הצעיר והארגון היהודי הלוחם במלחמת העולם השנייה. לחמה במרד ורשה ב-1944, ואחריו לקחה חלק בהצלת שרידי הלוחמים ממרד גטו ורשה. פעילה בתנועת הבריחה.

ילדות ונעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-1924 בפראגה, רובע של ורשה שבפולין, לשרה ביורן גולדשטיין ולייב המרשטיין. המרשטיין ושני אחיה, וולף הבכור והרשל׳ה בן הזקונים, התייתמו מאמם ב-1929. אביה היה מעורב בתנועות מהפכניות וציוניות, והושפע מאירועי מהפכת אוקטובר ב-1917. בעקבות מות האם והמשבר הכלכלי העולמי באותה שנה, ירדה המשפחה מנכסיה ונידונה לחיי עוני ומצוקה כלכלית. ארבע שנים לאחר מכן נישא לייב המרשטיין מחדש, ולאה סבלה מאלימות פיזית מצד האם החורגת. כתוצאה מכך עזבה את הבית ועברה לגור אצל סבתה הדתייה, רייזל גולדשטיין. המרשטיין התחילה ללמוד בגימנסיה ב-1937 בעקבות תחרות סיפורים קצרים שזכתה בה, בזכותה הצליחה לממן את לימודיה. באותה תקופה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר.[1]

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה גרה המרשטיין עם סבתה.[1] לאחר כיבוש פולין נאסרה כל פעילות יהודית וציונית, וחברי וחברות הנהגת תנועת השומר הצעיר נדדו לוילנה, שם הקימו את הריכוז השומרי הווילנאי. בריכוז חיו בשיתוף ולאור ערכי התנועה כחמש מאות שומר ושומרת מרחבי פולין, והשהות הייתה בעבורם כתחנת מעבר לארץ ישראל.[2] המרשטיין יצרה קשר עם הקבוצה שלה מהשומר הצעיר בפראגה, גדוד "לשחרור", והם נפגשו לפעילויות חשאיות שארגנו בעצמם. עם חזרת מנהיגי התנועה לפולין ושיקום פעילות התנועה, שמואל ברסלב החל להדריך את הגדוד של המרשטיין.[3]

עם הקמת גטו ורשה באוקטובר 1940, עברה עם סבתה לדירה ברחוב אוגרודובה (Ogrodowa). תוך זמן קצר הצטרפה לקיבוץ השומר הצעיר בדירה ברחוב נלבקי 23.[3] בדירה התקבצו ארבע קבוצות של התנועה, מורשה ומקרקוב, ביניהם קיבוץ "המעפילים" בו הייתה חברה. הנערות החברות בקיבוץ, כמו לאה המרשטיין בעצמה, עבדו כעוזרות משק בית ומטפלות אצל משפחות אמידות בגטו.[4] בקיבוץ בנלבקי התקיימו פעילויות חינוכיות ותרבותיות, בעלות אופי אידאולוגי וחברתי. חיו בו כעשרים חברים וחברות, שחלקו את מעט המזון שהיה ברשותם, ולשולחנם הצטרפו בדרך כלל חברי תנועה שלא חיו עימם דרך קבע. את משמעות החיים בקיבוץ בתקופת הגטו תיארה בראיון שנערך עִמה בשנת 1996:

הייתי בת מזל שהייתי שייכת לקבוצה של אנשים צעירים. זה נתן לנו מסגרת בה יכולנו להתקיים. זה נתן לנו תחושת שייכות. זה היה כמו נווה מדבר בגטו הנורא, שאני קוראת לו בור השופכין של האנושות.

במרץ 1941 מתו אביה וסבתה מרעב.[5] אחיה וולף יצא מהגטו בחיפוש אחר מזון, ואחיה הרשל'ה גורש למחנה בלז'ץ ממנו ברח. עקבות שניהם לא נודעו.[6]

בחוות ההכשרה בז׳רקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המלחמה תנועות הנוער החלוציות המשיכו לקיים את מפעל חוות ההכשרה שהחל לפני המלחמה. חוות ההכשרה של השומר הצעיר, שכונו "הקיבוץ הארצי שבדרך" היוו קרקע ייחודית עליה צמחו התנסויות ביצירת דפוסי חיים לחברה שיתופית, שוויונית ויוצרת, בתחנה בדרך לעלייה לארץ ישראל.[7] במאי 1941 יוסף קפלן, ממנהיגי השומר הצעיר, הצליח לארגן חוות הכשרה בז'רקי עבור עשרים חברי וחברות תנועה, בעיקר מקיבוץ "המעפילים". המרשטיין יצאה לחווה בסתיו 1941 עם חבר התנועה אמנון קלוקובסקי.[8]

החווה שימשה כתחנת מעבר לקשריות וחברי תנועות חלוציות אחרות. במהלך חודשי פעילותה ביקרו בחווה טוסיה אלטמן, מירה פוכרר, מרדכי אנילביץ' ואריה וילנר (יורק).[9] בחווה התפתחה חקלאות במטעי שזיפים ושדות ירק, וכן מספר חיות משק, והיא הייתה מקור גאווה עבור חברי התנועה בפולין.[10]

ב-7 בדצמבר 1941 עברו רוב חברי וחברות הקיבוץ להקמת קיבוץ עירוני בצ'נסטוחובה, ברחוב ברק יוסלביץ' 1.[11] לשם שימור החווה עד עונת האביב נשארו בה חמישה חברים, ביניהם לאה המרשטיין, שחלתה בטיפוס הבטן.[12] במהלך חודשי החורף הגיע לחווה אריה וילנר (יורק), שהיה בדרכו לבנדין, והתפתח ביניהם קשר רומנטי. באותה תקופה, באמצעות מרדכי אנילביץ' ויוסף קפלן, הגיעו ידיעות על ההשמדה בפונאר ובבלז'ץ.[13]

החיים בחווה נקטעו בקיץ 1942 במהלך האקציה הגדולה בורשה. חברי תנועת השומר הצעיר שהצליחו להימלט מהגטו הגיעו בין השאר לקיבוץ בצ'נסטוחובה, ושיתפו בקורותיהם. הרעיון של התנגדות מזוינת הפך מעשי עם הקמת אי"ל, כך שהפעילים בחווה צוו לעבור לקיבוץ בצ'נסטוחובה, בו נאספו כארבעים חברי וחברות התנועה, שהודרכו על ידי מרים היינסדורף.[14]

כקשרית של הארגון היהודי הלוחם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל המראה הארי והשליטה המושלמת שלה בפולנית הייתה לקשרית של אי"ל. ב-21 בספטמבר 1942 עזבה את גטו ורשה עם תעודת זהות מזויפת. היא הייתה בת 18, ובתעודה הייתה רשומה כשלוש שנים מבוגרת מכפי גילה.[15] ימים ספורים לאחר מכן פגשה בז'רקי את טוסיה אלטמן, שנמלטה מגטו ורשה עם חבורת נערות. אלטמן הטילה על המרשטיין להעביר את הנערות לגטו קרקוב, וציידה אותן בכסף ובמסמכים.[16]

שהותה בגטו קרקוב הייתה קצרה, מחשש הלשנה של המשטרה היהודית, שדיווחה על כל היהודים שהגיעו מחוץ לעיר ושהו באופן בלתי חוקי בגטו. משם ברחה עם הנערות לגטו טרנוב. בזיכרונותיה תיארה את המראות הקשים והאווירה ששררה בגטו טרנוב לאחר האקציה. הנערות שהגיעו מורשה נשארו שם, אך יחד עם הקשרית אסתר יולצ'ה פיקס, חזרה לקרקוב.[1]

ימים ספורים לאחר הגעתה לקרקוב, בנובמבר 1942, החליטה לצאת מהגטו לצד הארי. את תקופתה בצד הארי העבירה בהתחזות לפולניה נוצריה בשם ליאוקדיה (ליושקה) בוקובסקה (Leokadia Bukowska), והתמודדה בתושייה ובאומץ מול חשדות שהועלו נגדה בשל מוצאה היהודי. היא מצאה עבודה במטבח בבית חולים לחיילים גרמנים.[17]

באחד הימים חיכה לה ברחוב חבר השומר הצעיר ואי"ל, טוביה (טדק) שיינגוט. באותה פגישה העלה שיינגוט את הרעיון שהיא תגנוב נשק מבית החולים, לטובת המחתרת בגטו טרנוב. משימה זו הייתה כרוכה בסיכון חיים, אך היא לא היססה. בשעות הבוקר, לאחר שווידאה שאזור המגורים בבית החולים ריק מאדם, נכנסה לאחד החדרים, וניגשה לאחד מארונות בהם שמרו החיילים הגרמנים את חפציהם האישיים. כשפתחה את הארון מצאה בו פרבלום, אותו הטמינה מיד בתחתוניה ורצה לשירותים. היא טיפסה על האסלה באחד משני תאי השירותים, וגילתה שהצוהר העליון בתא נפתח, וכי מתחתיו יש גגון. הגגון כיסה על פחי אשפה, ועליו הניחה את האקדח.[17]

לבי הלם בחוזקה. פי היה יבש וכתמים שחורים החלו לפזז לפני עיני. רציתי לצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת. בקושי ניסיתי להצניע את סערת הרוח, אשר געשה בתוכי בכוח איתנים. באופן אינסטינקטיבי הבנתי, כי חיי תלויים במידת השליטה העצמית שלי.

זילברשטיין, ל. (1988) וארשה עיר רפאים. (תרגם: יוסף רב) ילקוט מורשת גיליון מ"ה. עמ' 18-19

כעבור חצי שעה התגלה מקרה הגניבה, ואנשי משטרה צבאית גרמנית הגיעו לבית החולים. הצוות הפולני רוכז באחד החדרים ועבר חיפוש גופני, וכך גם היא. עם תום יום העבודה לקחה את האקדח והחביאה בתיקה.[17]

בעודה חוזרת לחדר ששכרה ברחוב קורניקי בבית של אישה פולנייה חשה כי עוקבים אחריה. הפולני שהלך בעקבותיה למעשה התכוון לחזר אחריה, ובכדי לא לעורר את חשדו המשיכה לטייל עמו עד שהגיעה שעת העוצר. בהמשך העבירה את האקדח לשיינגוט, שהעביר אותו למחתרת בגטו צ'נסטוחובה.[17]

באותה שנה בה התחזתה לפולניה ועבדה בבית החולים, ביצעה פעולות נוספות עבור המחתרת. אירנה אדמוביץ', שותפה פולניה של חברי השומר הצעיר, נעזרה בה אף היא. בעקבות בקשתה סייעה לחיים שנפלד, רופא שיניים יהודי שטיפל בחיילים גרמנים כאסיר במחנה פלאשוב. המרשטיין הבריחה עבורו מזון ותרופות מבית החולים, וכן ידיעות מחברתו אדמוביץ'.[1]

במרץ 1943 הגיע מכתב מטוסיה אלטמן בו סיפרה לחברתה כי אריה וילנר נתפס על ידי הגסטפו ועבר חקירה ועינויים.[18] אלטמן חששה כי וילנר נשא עמו תמונות ומכתבים שעלולים לחשוף את זהותה של המרשטיין. בצאתה מבית החולים, בכוונתה לעזוב את קרקוב, שמעה שמחפשים אחריה בבית החולים. היא ברחה לגטו צ'נסטוחובה, שם פגשה בחברי המחתרת ונודע לה על ההכנות למרד בגטו ורשה. המרשטיין החליטה לחזור לוורשה, וזאת ממספר מניעים, ביניהם השאיפה להילחם בגטו בעיר הולדתה ורצונה להיות קרובה לאהבת נעוריה, אריה וילנר.[18]

היא הגיעה לגטו ורשה בתחילת אפריל 1943 יחד עם אסתר יולצ'ה פיקס. בזיכרונותיה תיארה "עיר רפאים", המרוקנת מכל מה שאנושי.[18] עם הגעתן ניגשו חברות התנועה לקיבוץ מנהיגות התנועה והאי"ל ברחוב נלבקי 37. החדר היה עמוס כלי נשק, אקדחים, רימונים ובקבוקי תבערה מתוצרת עצמית. המרשטיין תיארה את אווירת השמחה והנעורים בקרב אותה קבוצה של צעירים על סף המוות, שהיו עד לא מזמן מחנכים ומחנכות, חברי תנועת הנוער:

הם ידעו להחניק בתוכם את יצר-החיים ולבחור במוות כדי להציל את כבוד עמם. טוב היה לראות את פני-הנעורים המאירים האלה, שהלכו לקרב אחרון בראש מורם. לא היו אלה עוד אותם נערים שלמדו בסמינריונים, התווכחו בשיחות, חינכו צעירים. כל זה היה עתה רחוק, בלתי-מציאותי, במקום הספר בא הברזל הצונן של האקדח.

לודז'ה, (18.04.1947) ביקור אחרון בנלבקי 37, עיתון משמר

על אף רצונה להישאר וללחום בגטו, מרדכי אנילביץ' ואריה וילנר (יורק) הורו לה ולחברתה לצאת לצד הארי ולהמתין להוראות, אשר לעולם לא הגיעו.[18] לפני עזיבתה, העניקה לה טוסיה אלטמן מקטורן וכובע, ששיוו לה מראה מבוגר, התואם את תאריך הלידה הרשום בתעודת הזהות המזויפת.[11]

מוורשה עזבו לצ'נסטוחובה, שם מצאו תוך מספר שבועות עבודה כעוזרות משק בית של משפחות גרמניות. היא עבדה אצל משפחת שולטה. וילהלם שולטה היה נאצי בכיר ועבד כתובע בפרקליטות של צ'נסטוחובה.[11] באחד מהניקיונות במשרדו, גילתה המרשטיין רשימה של חבריה מהחווה בז'רקי שנשלחו להשמדה. אלזה שולטה, בעלת הבית, העבידה אותה בעבודות קשות ואינטנסיביות, שהביאו לכך שבריאותה נפגעה. נוכח מצבה הבריאותי ואיומים מצד שולטה לגרש אותה בשל עצלנותה למחנה ריכוז, החליטה לברוח חזרה לוורשה, ולהשאיר מאחוריה מכתב תלונה זועם לאלזה שולטה.[1]

עם חזרתה לוורשה פעלה כקשרית ולוחמת של הארגון היהודי הלוחם. היא יצרה קשרים עם יהודים במחנה העבודה בסקרז'יסקו-קמיינה ועם פרטיזנים יהודים שהסתתרו בין היתר בוישקוב ובסטרחוביצה. אנשי הקשר למבצעים אליהם נשלחה היו בתיה טמקין ברמן, חברת הוועד היהודי הלאומי, ושמחה רותם (קאז'יק). בתקופה זו סייעה לניצולים ממרד גטו ורשה שהיו במסתור, והעבירה להם אוכל, כסף, תרופות ועיתונים.[1] המרשטיין מתארת את המתח העצום שנשאה עִמה במסעותיה, בין הכאב הגדול על גורל עמה לבין הזהות שנאלצה לאמץ, של נערה פולניה חסרת דאגות. תקופה זו הייתה משמעותית ביותר עבורה. בזיכרונותיה תארה שקריאות שמה על ידי הפרטיזנים, כשהייתה מגיעה למסתור, הייתה המוזיקה היפה ביותר ששמעה בחייה.[11] חלקה המשמעותי של המרשטיין כקשרית של הוועד היהודי הלאומי צוינה במספר ספרים שנכתבו על פועלן של התנועות החלוציות בזמן ולאחר המלחמה. המרשטיין מתוארת כקשרית אמיצה שהצטיינה במציאת ניצולים, ומודגש תפקידה המשמעותי בהקמת קשרים בין פעילי הוועד היהודי הלאומי ובחידוש פעולתו.[19]

במרד ורשה הפולני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1944 לחמה במרד הפולני בוורשה ביחידה היהודית של הארמייה לודובה בפיקודו של אנטק צוקרמן.[20] באוקטובר אותה שנה, כשהמרד הפולני דוכא בידי הנאצים, יצא צו האוסר על הימצאותם של אזרחים פולנים בוורשה. היא עברה למסתור בחדרון שנמצא במרתף ברחוב פרומיקה 43 יחד עם הלוחמים והלוחמות, ביניהם צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ומארק אדלמן. הכניסה לחדרון הוסתרה על ידי כוננית ספרים מאולתרת בחדר בו גרו ארבע נשים זקנות.[21] תנאי החיים היו קשים, ומעליהם ריחפה סכנת התגלות בידי הגרמנים. מדי יום העביר אחד או אחת מהנמצאות במחבוא הרצאה בנושא שקרוב לליבו. המרשטיין בתורה סיפרה על חוויותיה מטיול להרי הקרפטים, של קבוצתה בתנועת השומר הצעיר מהקיץ האחרון שלפני פרוץ המלחמה.[22] בין המסתתרים היה גם טוביה בוז'יקובסקי, חבר תנועת דרור והארגון היהודי הלוחם. בין השניים התפתח קשר רומנטי שנמשך עד הגעתם לארץ בראשית 1949.[23] בסוף המלחמה כתבה המרשטיין את זכרונותיו מימי מרד גטו ורשה, שיצאו לאור בארץ בשנת 1950, בספר "בין קירות נופלים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בדומה לימי הגטו, גם עתה היו הצעירות אלו שיצאו מן המחבוא בחורבות ורשה כדי לאתר שאריות מזון ומים ולהביאן למסתור. המרשטיין הייתה זו שיצאה לשליחויות אלו יחד עם אחת הזקנות בשם סאבינה, אשה בת שבעים, והן התחזו לסבתא ונכדה. הן נתקלו בחיילים גרמנים פעמים רבות והצליחו להינצל ואפילו ליצור עימם קשרי ידידות שהפיקו מהם תועלת.[24]

באמצע חודש נובמבר 1944 נתפסו השתיים על ידי חיילי ס״ס, וכמעט שהוצאו להורג. בשל תעוזתה של סאבינה נשארו בחיים, אך היה עליהן לצאת מוורשה.[25] לפני שהוצאו מורשה, העבירה לה צביה לובטקין סכום כסף כדי שתוכל לארגן עבור הקבוצה הצלה. אסור היה לצאת מורשה עם כסף או רכוש ללא אישור הגרמנים, ועל אף בדיקה גופנית במחסום היציאה מהעיר, הכסף לא התגלה.[26]

היא הגיעה לברנוב, פרבר של ורשה, ויצרה קשר עם אלינה (אלה) מרגוליס, שאימה, ד"ר אנה מרגוליס, עבדה כרופאה בבית חולים באזור. ד"ר מרגוליס פנתה למנהל בית החולים בבקשה להציל את לוחמי הארמייה לודובה מורשה. הרופא, שלימים הוכר כחסיד אומות העולם, ארגן משלחת חילוץ של מתנדבים מבית החולים, ורישיון מעבר של הצלב האדום. ב-15 בנובמבר 1944 חילצה המשלחת את קבוצת הלוחמים שהועברו לבית החולים, והמרשטיין קישרה ביניהם לבין קאז'יק, שמצא עבורם מקומות מסתור.[27]

בארגון "הבריחה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קובץ:Portrait of Lodzia Hamersztajn and Ester Fiks (Julcia) after the liberation. Both were members of the Hashomer Hatzair Zionist youth movement and couriers in the Jewish underground in Poland.jpg
לאה המרשטיין (משמאל) ואסתר (יולצ'ה) פיקס (ורשה, 1945)

אחרי שחרור ברנוב על ידי הצבא האדום ב-17 בינואר 1945 חזרה לוורשה וגרה ברחוב פוזננסקה 38, בדירה שנודעה במהרה כ"הקומונה של האי"ל" או "הקיבוץ בפוזננסקה".[11] היה זה הקיבוץ הראשון שהוקם לאחר המלחמה, והיה משותף לתנועות השומר הצעיר ודרור, שהפך במהרה לנקודת מפגש לניצולי שואה ופליטים מברית המועצות, וכן תחנת מעבר למי שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל.[28] בסוף שנת 1945 עברה עם קבוצת חברות וחברי אי"ל ללודז'.[11]

השתתפה בחיפושים אחרי יהודים ניצולים ברחבי פולין שאורגנו על ידי התנועות הציוניות כחלק מתנועת הבריחה במטרה להפנותם לנקודות האיסוף בוורשה, בלודז', ורוצלב או לובלין. כל מפגש עם ניצול/ה חשף בפני המרשטיין פרטים נוספים על השואה.[11]

לפולין החלו להגיע נציגי תנועות וארגונים מהיישוב. בחורף 1946 יצחק טבנקין ביקר בדירתם של המרשטיין ובוז׳יקובסקי והאזין לעדויותיהם. בין רשימות הניצולים שהגיעו לפלשתינה באותה תקופה, מצאה את שמו של אדם אברהם זילברשטיין, שותפה לתנועה בז'רקי. הם החלו התכתבות, וזילברשטיין הזמין את לאה לחיות בארץ ישראל, ולקשור את גורלה בגורל העם.[11]

חייה לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 חזרה ללימודיה שהופסקו בעקבות המלחמה. בזכות תעודת הזהות המזויפת הצטרפה לבית ספר למבוגרים בלודז', שם השלימה את תעודת הבגרות ולמדה היסטוריה ואנגלית באוניברסיטה של לודז'.[29]

ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, החליטה לעלות ארצה ולהצטרף לשורות צה"ל במלחמת העצמאות. עם הגעתה ב-1949 גויסה לצה"ל. בתחילה הצטרפה לקיבוץ לוחמי הגטאות, אך כיוון שלא הוענק לה אישור מטעם הקיבוץ להמשיך ללימודים אקדמיים עברה לירושלים ולמדה גאוגרפיה וספרנות באוניברסיטה העברית. עם תום לימודיה עבדה בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית עד 1968. בישראל פגשה את אדם אברהם זילברשטיין, אז בקיבוץ בית זרע, שהיה חבר התנועה ופעיל לצידה בחווה בז'רקי. הם נישאו בשנת 1950, ונולדו להם שני בנים, בן ואילן.[17] החיים בישראל היו אמביוולנטיים עבורה. מצד אחד, זהותה היהודית לאחר שנים רבות של הסתרה יצאה לאור, ומצד שני, חיי העוני בצל מלחמה מתמדת, ותגובות הסביבה ביחס להיותה ניצולה וחילונית היו קשות מנשוא.[1]

ב-1968 עברה המשפחה לניו ג'רזי, ומשם לסילבר ספרינג, מרילנד, ארה״ב, והחל משנת 1969 עבדה בספריית הקונגרס בוושינגטון.[17] במשך ארבעים שנה הייתה אחראית לקטלוג ספרים ממזרח אירופה. היא שלטה בשמונה שפות ובמהלך עבודתה נחשפה לרעיונות ולתרבות המזרח אירופית, בעבורה היה זה המשך הלימודים מהם נהנתה בילדותה.[29]

ב-1979 נסעה למסע שורשים בפולין עם בן, בנה הבכור. חברתה הגרה בפולין הלה באליצקה, ובנה מאצ'ק אירחו וליוו את המרשטיין ובנה למסע השורשים. היא נסעה בשנית לפולין ב-1993 לפקוד את קבר אמה בוורשה.[29]

נפטרה ב-16 בפברואר 2014 בסילבר ספרינג, מרילנד, ארצות הברית.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לאה זילברשטיין, "ורשה עיר רפאים" (תרגם: יוסף רב) ילקוט מורשת גיליון מ"ה, 1998.
  • לאה זילברשטיין, "יורק (אריה וילנר)". ילקוט מורשת, גיליון נ', ניסן תשנ"א, 1991.
  • לאה זילברשטיין, "מתוך זיכרונותיה של חברת השומר הצעיר בוורשה". (תרגמה: אביבה האן) ילקוט מורשת (85) 2, 2008.
  • Leah Silverstein, The memoirs of Leah Silverstein, Washington D.C 1999
  • טוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים. (תִרגם: משה בסוק) ספרי הזמן, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950.
  • ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ ולחימת גיטו ורשה. הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1993.
  • זיוה שלו, טוסיה, הוצאת מורשת, 1992.
  • יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990.
  • שמואל מעיין. יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו - תנועת "השומר הצעיר" בפולין, חלק ב'. הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1993.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 גולדמן, ר. (22.05.1996), ראיון עם לאה המרשטיין זילברשטיין, מוזיאון ארה"ב לשואה, וושינגטון.
  2. ^ גוטמן, ישראל. (1993) מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ ולחימת גיטו וארשה. הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ. עמ' 103, 109-111
  3. ^ 1 2 זילברשטיין, ל. (2008) מתוך זיכרונותיה של חברת השומר הצעיר בוורשה. (תרגמה: אביבה האן) ילקוט מורשת [85] 2, תשרי-חשוון תשס״ט, עמ' 114, 116-118.
  4. ^ מעין, ש. (1993) יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו - תנועת "השומר הצעיר" בפולין, חלק ב'. מענית. עמ' 72-75.
  5. ^ דף עד: לייב המרשטיין, נכתב ונמסר על ידי לאה המרשטיין זילברשטיין ב-14.05.2016, מוזיאון יד ושם; דף עד: רייזל גולדשטיין, נכתב ונמסר על ידי לאה המרשטיין זילברשטיין ב-14.05.2016, מוזיאון יד ושם; Silverstein, L (1999), The memoirs of Leah Silverstein.
  6. ^ דף עד: וולף המרשטיין, נכתב ונמסר על ידי לאה המרשטיין זילברשטיין ב-14.05.2016, מוזיאון יד ושם; דף עד: הרשל'ה המרשטיין, מוזיאון יד ושם, נכתב ונמסר על ידי לאה המרשטיין זילברשטיין ב-14.05.2016, מוזיאון יד ושם.
  7. ^ אפרת, א. (1991) דרך שומרים בהגשמה. הכשרה ועליה של השומר הצעיר בפולין ובגליציה בין שתי מלחמות עולם (עורך: דרור לוי). הוצאת הוצאת המרכז לתיעוד וחקר השומר הצעיר גבעת חביבה וספרית פועלים.
  8. ^ מעין, יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו - תנועת "השומר הצעיר" בפולין. עמ' 192–193. זילברשטיין, ל. מתוך זיכרונותיה של חברת השומר הצעיר בוורשה. ילקוט מורשת, עמ' 121.
  9. ^ מעין, ש. (1993) יוסף קפלן: קורותיו של צעיר יהודי בשירות תנועתו - תנועת "השומר הצעיר" בפולין, חלק ב'. מענית. עמ׳ 192-193
  10. ^ שלו, ז. (1992) טוסיה. מורשת. עמ' 101.
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Silverstein, The memoirs of Leah Silverstein
  12. ^ שלו, ז. (1992) טוסיה. מורשת. עמ' 195. Silverstein, L (1999) The memoirs of Leah Silverstein.
  13. ^ זילברשטיין, ל. (1991) יורק (אריה וילנר). ילקוט מורשת, גליון נ', ניסן תשנ"א, עמ' 85-86.
  14. ^ זילברשטיין, ל. (1991) יורק (אריה וילנר). ילקוט מורשת, עמ' 195. זילברשטיין, ל. מתוך זיכרונותיה של חברת השומר הצעיר בוורשה. ילקוט מורשת, עמ' 124.
  15. ^ זילברשטיין, ל. (2008) מתוך זיכרונותיה של חברת השומר הצעיר בוורשה. (תרגמה: אביבה האן) ילקוט מורשת [85] 2, תשרי-חשוון תשס"ט, עמ' 125.
  16. ^ שלו, טוסיה. עמ' 163.
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 זילברשטיין, ל. (1988) וארשה עיר רפאים. (תרגם: יוסף רב) ילקוט מורשת, מ"ה, עמ' 17-20.
  18. ^ 1 2 3 4 לודז'ה, (18.04.1947) ביקור אחרון בנלבקי 37, עיתון משמר
  19. ^ קרקובסקי, ש. (1974) ההתנגדות היהודית המזוינת בגנראל גוברנמן פולין 1924-1944. כרך 1. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. הוגש לסנאט האוני' העברית. עמ' 501. ברמן, א. (1971) מימי המחתרת. הוצאת מהורה תל אביב. עמ' 178.
  20. ^ קרקובסקי, ההתנגדות היהודית המזוינת בגנראל גוברנמן פולין 1924-1944. כרך 1. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. הוגש לסנאט האוני' העברית. עמ' 481. ברמן, ב. (1954) מן הימים האחרונים. ספר מלחמות הגיטאות – בין החומות, במחנות, ביערות. (עורכים: יצחק צוקרמן, משה בסוק). מהדורה שנייה. הוצאת הקיבוץ המאוחד בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון. ניסן תשי"ד, עמ' 280-282
  21. ^ קרקובסקי, ההתנגדות היהודית המזוינת בגנראל גוברנמן פולין 1924-1944. כרך 1. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. הוגש לסנאט האוני' העברית. עמ' 481
  22. ^ בוז׳יקובסקי, ט. (1950) בין קירות נופלים. (תרגם: משה בסוק) ספרי הזמן, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 194-205
  23. ^ צוקרמן, י. (1990) שבע השנים ההן 1939-1946. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות. עמ' 393, 467
  24. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946. עמ' 464.
  25. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946. עמ' 464–465. בוז׳יקובסקי, בין קירות נופלים. עמ' 207-209.
  26. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946. עמ' 579. בוז׳יקובסקי, בין קירות נופלים. עמ' 211.
  27. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946. עמ' 465. גולדמן, ר. (22.05.1996) ראיון עם לאה המרשטיין זילברשטיין, מוזיאון ארה"ב לשואה, וושינגטון
  28. ^ Silverstein, L (1999) The memoirs of Leah Silverstein. בוגנר, נ. (2000) בחסדי זרים: הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין. תשס"א הוצאת יד ושם. עמ' 225.
  29. ^ 1 2 3 זילברשטיין בן, בראיון ליעל אפריאט במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב, 10.8.2016