טיוטה:מעשי תומאס

מעשי תומאס
Acts of Thomas

אייקון נוצרי מזרחי של השליח תומאס הקדוש
אייקון נוצרי מזרחי של השליח תומאס הקדוש
מידע כללי
שפת המקור	סורית, יוונית

"מעשי תומאס" או "מעשי יהודה תאומא" (אנגלית: Acts of Thomas) הוא טקסט נוצרי-גנוסטי, מתחילת המאה השלישית לספירת הנוצרים, הכלול במסגרת הספרים האפוקריפיים של הברית החדשה. התייחסויות לחיבור מאת אפיפניוס מסלמיס, מצביעות על כך שהחיבור הופץ והודפס בזמן המאה הרביעית לספירת הנוצרים. הגרסאות השלמות ששרדו הן בשפות יוונית וסורית. ישנם קטעי טקסטים רבים ששרדו. חוקרים הסיקו מן הטקסט היווני, שהטקסט המקורי נכתב בסורית, דבר שממקם את העיר אדסה, כמקום חיבורו של הטקסט. אולם, כתבי היד שנכתבו בסורית ואשר שרדו, נערכו בצורה כזו, כך שהסירו מהם את הפסקאות שנחשבו כלא שמרניות וכבוטות ביותר, כאשר ההתייחסות היא לפסקאות שנכתבו בהשפעתה של כת האנקרטיטים , כך שלמעשה הטקסט היווני הוא זה שמשקף את המסורת הקדומה יותר. החיבור מציג ידע מסוים על הודו שאמיתותו היא חלקית ומוטלת בספק ואשר ממנו נובעת המסורת שתומאס ייסד את הנצרות בקראלה, מדינה פדרלית בדרום הודו.

בחיבור מעשי תומאס מתוארת סדרה של אירועים שהתרחשו במהלך השליחות המיסיונרית של יהודה תאומא (או בפשטות: יהודה התאום), בהודו, אשר ידוע בשמו האפוסטולי תומאס הקדוש, אשר לפי מסורות נוצריות גנוסטיות מוקדמות, היה תאומו הרוחני של ישו. סדרת אירועים זו מסתיימת עם הוצאתו להורג בחניתות בשל כך שעורר את זעמו של המלך ההודי הקושאני ואסודווה הראשון , אשר מוזכר בחיבור בשמו מיסדאוס. ישנם קטעים ששרדו מארבעה מחזורי סיפורים נוספים על השליח תומאס, אולם מעשי תומאס, הוא הטקסט היחיד שנותר בשלמותו. אף על פי שגרגוריוס מטור חיבר גרסה משלו למעשי תומאס, הזרם המרכזי של המסורת הנוצרית דחה את מעשי תומאס כפסבדואפיגרפי וכאפוקריפי ובאותו הזמן, הכנסייה הקתולית אשררה והגדירה בסופו של דבר את מעשי תומאס כטקסט המכיל דברי מינות וכפירה, בזמן כינוס ועידת טרנטו. אין לבלבל את הטקסט עם "דבריו" המוקדמים יותר של השליח תומאס, המצויים בבשורה על פי תומאס. כמו חיבורים אפוקריפיים נוספים, המתארים את מעשי השליחים, המשלבים אגדות עממיות ותעמולה דתית, הסיפור מנסה לבדר ולחנך, בו זמנית. כמו כן, סיפורי הרפתקאותיו של תומאס והרכיבים הפואטיים והליטורגיים הכלולים בסיפורים אלו, מספקים תובנות חשובות לגבי מסורותיה של הנצרות הסורית הקדומה.

תיארוך, שפה ועותקים

הגרסה היוונית, בתור הגרסה העתיקה ביותר, שוכתבה במסגרת כתבי יד רבים: ישנם תרגומים לארמנית, אמהרית ולטינית.

בין כתבי היד הכתובים בסורית, כתב היד העתיק ביותר שנמצא, הוא פלימפססט מקוטע (Sinai 30) מן המאות החמישית או השישית לספירת הנוצרים, כאשר העותק השלם העתיק ביותר, מתוארך לשנת 936 (British Museum add. 14,654). בין כתבי היד הקדומים ביותר, המצויים ביוונית, ישנו כתב יד מקוטע שהתגלה במאה ה-19, אשר מתוארך למאה העשירית, כאשר הטקסט המלא, העתיק ביותר שקיים (יחסית), מתוארך למאה ה-11.

המונח אד קוום , כלומר זמן חיבורו של מעשי תומאס, לכל המאוחר, הוא בסביבות שנת 225 לספירת הנוצרים. מקובל להתייחס לכמה חלקים מן החיבור, במיוחד להמנון הפנינה, ככאלה שחוברו בזמן שלטונה של האימפריה הפרתית, הגמוניה שהסתיימה בשנת 226. סביר להניח שבסוף המאה השלישית או הרביעית לספירת הנוצרים, מעשי תומאס נערך מחדש, כך שיתאים לרקע מניכאי.

תוכן החיבור

בחלקים מסוימים של כתבי היד השונים של מעשי תומאס, במסגרת מסורות החיבור השונות, מצוי המנון סורי, המנון הפנינה (הידוע גם בשם המנון הנשמה), פואמה שנעשתה מאוד אהודה ופופולרית בקרב הזרמים הנוצריים העיקריים. חיבור ההמנון קדם לחיבור מעשי תומאס, אליו הוא הוכנס והוא בעל ערך מוסף משלו. בנוסף לכך, טקסט ההמנון מתלווה לטקסט פואטי של המנון אחר, אשר מתחיל כדלקמן במילים אלו: ”בוא, הו שמו הקדוש של משיחנו, אשר נמצא ממעל לכל השמות”. הטקסט של מעשי תומאס נקרא כנובלה והוא כנראה חובר בהתאם לכללי הכתיבה של הרומנסות היווניות, הכוללות קטעים שלמים של סיפורים בעלי רמזים מיניים סוערים, טוויסטים דרמטיים בעלילה ומעשיות פנטזיה של מסעות בארצות רחוקות. אולם בשונה מהרומנסות הפגניות הללו, המדגישות אהבה מינית שמרימה את מצב רוחן של הדמויות, מעשי תומאס מדגיש את רעיון הצניעות, עד כדי כך שזוגות אמיתיים מחויבים להימנע מיחסי מין ומשגיאת מעשה ההתרבות. גישה זו הייתה שכיחה בקרב כמה חוגים גנוסטיים, אך גם בחלק מן הכנסיות האורתודוקסיות, אשר מאוחר יותר פיתחו את מוסד הנזירות כדי לענות על המגמה הסגפנית בקרב הכמרים, תוך עידוד ההדיוטות להינשא.

העלילה מביאה לנו את תומאס להודו, שם מעשהו הראשון, הוא לשכנע את בתו וחתנו של המלך גונדפורוס, להימנע מיחסי מין בליל נישואיהם ובמקום זאת להיכנס לברית של נישואים רוחניים עם ישו. לאחר מכן, הוא מדריך את גונדפורוס בעצמו, מה באמת שווה ערך וגורם לו לוותר על הכסף שיועד לבניית ארמון חדש, תוך שהוא בונה לו היכל עצום ממדים בשמיים. לאחר מכן, מסופר על תומאס שהוא נאלץ להיאבק בנחש איום ונורא, שכנראה הוא השטן עצמו או בן לווייתו הראשי. לאחר כל זאת, באות הרפתקאות נוספות, שבמסגרתן תומאס נפגש בחמור מדבר, מגרש שד אינקובוס רב עוצמה מגופה של אישה יפה ומקים מחדש לתחייה אישה שנרצחה עקב כך שבעלה, אשר למד את עקרונותיו של תומאס הקדוש, הרג אותה בשל סירובה לחיות איתו חיים של צניעות.

כשהוא עובר לממלכה השכנה, בשליטתו של מלך בשם מיסדאוס, תומאס מערב את עצמו בפוליטיקה המקומית, תוך שהוא ממיר לנצרות, קודם כל, את דתו של מפקד הצבא של המלך, לאחר זאת, את אשתו של השר הראשי ובסופו של דבר, את אשתו ובנו של המלך, לצד אחרים. כתוצאה מכך, הוא נשלח למאסר ועומד בפני עינויים, כאשר במהלך כל אותו הזמן, הוא מעורה בהרפתקאות דרמטיות, מטיף דרשות ארוכות, משתלב בתפילות נוצריות מאורגנות, בעלות טוויסט גנוסטי ומבצע נסים רבים.

בסופו של דבר, ביודעו שחיים על פני אדמות, הם לא ברי השוואה למה שמחכה לו בעולם הבא, תומאס עומד בפני הוצאה להורג. זאת, לא לפני שהוא ממיר לנצרות, את כל מי שהחזיק תפקיד בכיר בממלכה, חוץ מהמלך והשר הראשי שלו, כאשר שניהם מוצגים כאנשים עלובים מפני שנשותיהם סירבו לשכב עמם. אולם לאחר מותו, אפילו הם מתחרטים ופוטרים את נשותיהם מלקיים את חובותיהן המיניות כלפיהם.

נראה שהוצאה להורג רבת תהילה זו וכמו כן, הוצאתם וביטולם של יחסי המין ממסגרת הנישואין, ממלאים תפקיד מרכזי ברומנסה זו, כשם שחתונה שמחה ממלאת לרוב תפקיד בסוף הטוב האופייני לספרות כזו. מבחינה תאולוגית, הטקסט מציג השקפה גנוסטית לגבי טבעם של ישו ורוח הקודש. ישו מוצג כשגרירה של ממלכת השמיים, אשר נשלח לארץ כדי לחלץ את האנשים מהחושך, בעוד שרוח הקודש מוצגת כ"אם הנסתרת", אשר יולדת את האח התאום הצעיר: רמז ללידתו מחדש של תומאס - כך, כל מי שמבין את האמת הסודית, מוצג כנשמה בעלת ניצוץ אלוהי. במובן זה, קרוב לוודאי, מובן רוחני, יותר מאשר מובן פיזי, תומאס נתפס כתאומו של ישו.

סיכום פרקי החיבור

הטקסט מחולק לפרקים הבאים:

• כאשר תומאס נוסע להודו עם האבאס הסוחר. השליחים מתכנסים בירושלים, בה כל אחד מהם, באמצעות שרטוט מעגל, מקבל על עצמו את השליחות המיסיונרית להטיף לדת החדשה, באזורים שונים בעולם. תומאס מקבל את הודו, אך הוא מסרב לבצע את משימתו, זאת בשל טענה לחולשה גופנית וכמו כן שכיהודי, הוא לא יכול לחיות בקרב נוכרים. או אז ישו, שזה עתה קם לתחייה, מוכר את תומאס - אשר בדומה לאחיו התאום ישו - עוסק במקצוע הנגרות, לסוחר העונה לשם האבאס, שליחו של המלך גונדופארס. בהגיעו להודו, תומאס משתתף במשתה חתונתה של בת המלך, ביחד עם אדונו. הוא מסרב למזון ולמשקה כלשהם וכן מסרב להביט בנערה יפה המנגנת בחליל, אשר רוקדת במיוחד עבורו. בשל חוצפתו זו, שר המשקים אשר למלך, מכה בתומאס. תומאס משיב לשניהם ופוצח בשיר הלל, הן לאל והן לרקדנית, במסגרתו הוא מתנבא על מותו של שר המשקים. במהרה, שר המשקים נהרג בידי אריה, בזמן שאיבת מים מן הבאר ואילו נערת החליל, יהודיה בעצמה, שוברת מיידית את החליל, לשמע ידיעה זו ונהיית המאמינה הראשונה בתומאס, על אדמת הודו.
• על בואו של תומאס אל המלך גונדפורוס. תומאס פוגש במלך גונדפורוס, אשר למד מקרוב על כישוריו כנגר ומצווה עליו לבנות לו ארמון מלכותי חדש, כשהוא מנדב לו סכום גדול של כסף כדי שישלים את המשימה. אולם, תומאס, תורם את הכסף לאביונים ולחולים כביטוי לאהבתו של האלוהים אותם. לאחר מכן, המלך כולא את תומאס ואדונו, כשהוא מכריז שהם ייענשו ויוצאו להורג. במקביל לכך, אחיו של המלך, העונה לשם גד, נהיה חולה וכתוצאה מכך, נפטר. המלאכים נושאים את נשמתו השמיימה, מראים לו בית מפואר ומסבירים לו שהבית נבנה עבור גונדפורוס, על ידי תומאס. גד מקבל רשות לחזור ארצה, שם הוא מנסה לקנות מתומאס, את ארמונו השמיימי של אחיו המלך. כשהוא למד על ערכם האמיתי של מעשיו של תומאס, המלך מצווה לשחרר את תומאס מהכלא, כאשר הן המלך והן אחיו, גד, משתחווים אל מול תומאס, הופכים למאמיניו ומקדישים את עצמם לדאגה לעניים. תומאס מעגן את התחייבותם זו, בסקרמנט של משיחת שמן קדוש, משורר מזמור מתוך תהילים ובכך מעלה את רוח הקודש. בגרסה גנוסטית נוספת, לעומת זאת, הוא מתייחס לרוח הקודש כ"האם הרחמנית....היא אשר מגלה את המסתורין החבוי, אמם של שבעת הבתים". לאחר זאת, תומאס ממשיך להטיף, כשהוא מורה לכולם: "להימנע מניאוף וחמדנות וכן לא להיכנע ולעמוד בשירות יצרי הגוף".
• על תומאס והנחש הנורא. בעוברו בדרך, תומאס נתקל בגופתו של עלם נאה. נחש (או דרקון) שחור ענקי, מגיח מבור סמוך ומכריז שהוא הרג את העלם מתוך רגש קנאה שהתעורר בו בשל משגל מיני שנבע מיצר תאווה, אותו קיים העלם עם בחורה יפת מראה, בה התאהב הדרקון. הדרקון מודע לכך שתומאס הוא אחיו התאום של ישו ומזדהה כ"בנו של אותו אחד שיושב על כס המלכות ושולט על כל הארץ ואשר גונב רכוש מאלה המשאילים לו". בנוסף לכך, הוא מזדהה "כאותו אחד אשר דיבר עם חווה את הדברים שאבי אסר עליי לאמור לה". הוא אף לוקח את הקרדיט על כך שהשפיע על קין להרוג את הבל ועל כך שכבל את הנפילים ביצר של תאווה כלפי בנות האדם כדי שהילדים שייוולדו יעשו וימלאו את רצונו. הוא אף מתמלא בגאווה עצמית בשל כך שהוא הקשה את לבו של פרעה, בשל כך שגרם לבני ישראל לחטוא במדבר ובישימון ובשל כך שגרם ליהודה איש קריות למכור את ישו לפונטיוס פילאטוס, נציבה של יהודה מטעם רומא. כשהוא עומד ללא חת, תומאס פוקד על הנחש להוציא את הארס מגופתו של העלם נעים המראה, שבעזרתו הרג את הנער. האיש הצעיר מתעורר לחיים מחדש ואילו הדרקון מתנפח מכאבים, מתפוצץ ומת. הנער מצהיר על כך שהוא משוחרר מהתאווה שגרמה לו לחטוא עם האישה הצעירה. לאחר כל זאת, הוא מלווה את תומאס לכיוון העיר תוך כדי שהמון של מאמינים מצטרף אל האמונה החדשה.
• על החמור הינוקא, אשר דיבר אל תומאס, אחיו התאום של ישו. חמור צעיר ניגש אם כן לתומאס ובאורח נס מדבר, כשהוא פונה אליו ואומר לו: "הלא אתה הוא תאומו של ישוע המשיח". החמור הינוקא מזמין את תומאס לעלות עליו ולרכב אל תוך העיר. תומאס שואל את החמור באשר למוצאו והחמור משיב שהוא צאצאה הישיר של אותה אתון אשר דיברה עם בלעם בן בעור, וכן הוא צאצאו של החמור עליו רכב ישו כאשר נכנס לירושלים. תומאס, משום ענוותו, מסרב להצעתו של החמור. אולם החמור מתעקש ומפציר בתומאס בכל זאת ובסופו של דבר נענה תומאס לחמור ועולה לרכב עליו. המון רב של צופים הולך אחרי תומאס והחמור. תומאס מפסיק לרכב על גבי החמור וזונח אותו בשער העיר כאשר מיד לאחר מכן, החמור נופל כתוצאה ממעשהו זה של תומאס ומת. ההמון מתחנן נואשות בפני תומאס להקים את החמור המת לתחייה, אך הוא מסרב, לא מפני חוסר יכולתו לעשות זאת, אלא מפני שהחמור מימש כבר את ייעודו הניסי בעצם דיבורו באורח פלא, תוך שהוא מעיד בכך על מעשי האל. האנשים אם כן, קוברים את החמור בצד הדרך, זאת לפי פקודתו של תומאס.
• על השד (האינקובוס), שחדר כדיבוק לגופה של הפילגש. תומאס וקהל אנשיו נכנסים לעיר, שם ניגשת אליו אישה יפת מראה עד מאוד, אשר מסבירה לו שהשטן ייסר אותה במשך חמש שנים. צרה צרורה זו החלה כאשר "גבר צעיר" קיים איתה "משגל ערוּם" במהלך חלום אותו חלמה האישה, ומאז נמשכו ייסורי לילה אלו עד לימים אלו. תומאס נמלא בזעם לשמע דבר זה ופוקד על השטן להתקדם ולהתעמת עימו. אף אדם אינו יכול לראות את השטן פרט לתומאס ואותה אישה מיוסרת, אך כל הנוכחים בעימות שומעים את השטן צועק: "מהו האופן שבו אנו מוצרכים להתעסק עמך, אתה שליחו של הוד רוממותו... מהו הגורם שייקח מאיתנו את כוחנו?" כשהוא מייבב השטן אומר לאישה: "אני אעזבך, פילגשי היפה עד מאוד... אני נוטשך, אחותי לבטח, אהובתי אשר איתה הייתי נהנתן עד רבות. מה אצטרך לעשות אינני יודע". אם כן, השטן נעלם, משאיר מאחוריו רק אש ותימרות עשן, אשר אכן נראו לתדהמת ההמון. לאחר זאת, תומאס מברך את הקהל ומגן בגלימתו על האישה ועל רבים נוספים, בשם השילוש הקדוש. אלה שמוגנים יכולים לקחת חלק בטקס האוכריסטיה. פעם נוספת, תומאס מדבר על רוח הקודש בלשון נקבה: ”זאת היודעת את סודותיו של זה אשר נבחר...זאת אשר מגלה את הדברים הנסתרים ועושה את הדברים שאינם נאמרים במילים, ברורים, היונה הלבנה אשר נושאת עמה את התאום הצעיר; בואי, האם הנסתרת...בואי ודברי עימנו בטקס זה של האוכריסטיה אשר אותו אנו חוגגים בשמך ובשם האהבה”.
• על הנער שהרג את בת זוגו. זוג צעיר מתחיל לחוות בעיות במערכת היחסים שלו, כאשר מסתבר שהאישה להוטה מדי לקיים יחסי מין עם גברים אחרים, בעוד הגבר הצעיר דוגל בצניעות, תוך מתן כבוד לעקרונות האמונה מפי תומאס. בשל כך, הגבר הצעיר הורג את בת זוגו. כשהוא בא להשתתף בטקס האוכריסטיה, בנוכחותם של אנשים נוספים ובנוכחות תומאס, ידיו נחלשות ומתמוטטות ותומאס מסיק מכך שהגבר הצעיר העומד מולו ביצע פשע. כשהוא מעומת אל מול תומאס, הגבר חושף את פשעו ואת המניע לביצועו. רק לאחר שהוא נוטל את ידיו באגן טבילה ומטהר את עצמו ורק כאשר ידיו מתחזקות, תומאס סולח לו. מאחר שהמניע לפשע היה מוצדק, תומאס סולח לו. מיד לאחר מכן, תומאס יוצא לגלות היכן גופתה של האישה. בתוך פונדק, תומאס והאנשים אשר איתו משכיבים את גופת האישה על המיטה, מתפללים תפילה אל האדון, כאשר ידו של הגבר הצעיר מונחת על גופתה. רק לאחר כל זאת, הם מקימים אותה מחדש לתחייה. לסיפור ישנם מאפיינים גנוסטיים ברורים של מוות ותחייה מחדש, כאשר המוות לא נחשב בהכרח לדבר רע אלא לתוצאת חיפוש אחר שיעור ולקח גנוסטי, כאשר התקומה מהמוות היא לחיים בעלי משמעות גדולה יותר (והם חיו באושר לנצח נצחים), ברגע שאותו ידע גנוסטי מובן כהלכה.
• על הקפטן סיפוֹר. משרתו של המלך מיסדאוס.
• על הפרדים.
• על אשת כאריסיוס, מיגדוניה.
• המקום שבו מיגדוניה נטבלת לנצרות.
• על טרטיה, אשת מיסדאוס.
• על יוזאנס, בנו של מיסדאוס.
• המקום שבו יוזאנס, נטבל לנצרות עם שאר אנשיו.
• הוצאתו להורג של תומאס והופעתו לאחר מכן.

דרך הצגתו של ישו בחיבור

ניתן להסיק שישו מוצג בטקסט כבעל הופעה דוקטית. כלומר, ישו מיוצג במעשי תומאס כישות רוחנית בלבד ואילו תומאס מיוצג כדמות הארצית המקבילה לישו. תומאס, כביכול, הוא לא רק תאומו של ישו, הוא התאום הזהה לישו. בדרך זו, ישו מביט ומורה על מסעו זה של תומאס להודו מן השמיים, בעוד תומאס מקיים את שליחותו הארצית. לדוגמה, כאשר השליחים משרטטים מעגל כדי לראות לאן ייצא כל אחד מהם להטיף לדת החדשה, תומאס מסרב בתחילה לצאת למסע השליחות המיסיונרית שבהודו. אולם ישו יורד מן השמיים ומופיע בדמות אדם כדי למכור את תומאס כעבד לסוחר היוצא להודו (האבאס).

ראו גם

• המנון הפנינה
• תומאס הקדוש
• הבשורה על פי תומאס