טיוטה:מרסל ניניו3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרסל ניניו (נולדה ב-5 בנובמבר 1929 בקהיר) היא מגיבורי פרשת עסק הביש.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העסק הביש

ביולי 1954 נעצרו בקהיר 13 חברי חוליה של המודיעין הצבאי. שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. חברי החוליה פעלו מספר שנים במצרים כתאים רדומים וביולי 1954 החלו לפעול בביצוע פעולות.

טעות טקטית גרמה לחשיפת אחד מחברי החוליה וכשל במידור הוביל לחשיפה ומעצר של יתר החברים. חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954.

ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר (ח' בשבט); ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם; מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו.[1]

יחד עם הצעירים שנעצרו, נעצר גם מאיר מקס בינט, שהיה מרגל ישראלי שפעל במצרים. מאיר בינט נתפס שם, הואשם בריגול ובפגיעה בביטחון הרפובליקה של מצרים והושלך לכלא. העינויים הקשים, התנאים המשפילים בכלא והאווירה המתלהמת, שהיתה סביב המשפט הפומבי שנערך לו ולצעירים שנעצרו איתו, הביאו אותו למסקנה מפוכחת ביחס לגזר הדין הצפוי לו. הוא החליט לקחת את גורלו בידיו, ולקצר את התהליך - הוא התאבד בכלא.[1]

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה שזכתה לכינוי "העסק הביש"/״הפרשה״, ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד.

מרבית החומר עד היום דורש אישור של הצנזורה בטרם פרסומו. "הפרשה" העסיקה את ישראל במשך שנים רבות.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסל ניניו הייתה בת זקונים אחרי שני אחים להוריה יעקב ניניו, ופאני (לבית חיים). הוריה היגרו למצרים עם משפחותיהם. אביה עזב את בולגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשל מדיניות הגיוס הכפוי של הטורקים. ואילו אמה הגיעה למצרים יחד עם הוריה מטורקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[2]

במקצועו, היה אביה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות-מים ובין היתר היה אחראי על התקנת רשת האינסטלציה של מלון "המלך דוד" בירושלים, שם התגורר כשנה, כאשר המשפחה היתה במצרים.[3]

המשפחה התגוררה במרכז קהיר ומרסל למדה בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר. היא הצטיינה במשחק הכדורסל, שחייה והתעמלות.

בשנת 1939, בהיותה בת תשע, נפטר אביה, והמשפחה עברה להתגורר בהליופוליס. מרסל עברה ללמוד בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית שם. את לימודי התיכון עשתה בבית הספר האנגלי St. Mary’s College. בכדי להתפרנס השכירה אמה בתקופה זו חדרים בביתן. מרסל למדה הדפסה וקצרנות והחלה לעבוד כמזכירה.

מרסל ניניו התנדבה יחד עם צעירים נוספים לחוליית הריגול, שהקים אברהם דר במצרים. תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות, באלכסנדריה ובקהיר. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה כדי שתכיר את חברי החולייה השנייה. בשנת 1952, הכירה מרסל ניניו את מאיר (מקס) בינט, שהיה קצין ביחידה 131 ופעל במצרים במשימת מודיעין אחרת, ללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. בהגיעו למצרים מסר מאיר (מקס) בינט למרסל ניניו חבילות עבור שתי החוליות. היא למדה ממאיר (מקס) בינט לצלם ולכתוב בדיו סתרים.

עם קום המדינה הוקמה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי יחידה מבצעית שמטרתה לעסוק במשימות מודיעין בעת מלחמה, יחידה 131. בשנת 1951 נשלח למצרים קצין מיחידה 131, סרן אברהם דר, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם למשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. אברהם דר נעזר לצורך משימה זו באיש הקהילה היהודית בקהיר והפעיל הציוני ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה ובנציג הסוכנות היהודים במצרים, שלמה הלל, לימים שר בממשלת ישראל, יושב ראש הכנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים. מרסל הייתה פעילה בסניף 'השומר הצעיר' בהליופוליס, וכך נוצר הקשר בינה לבין ד"ר סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית. הוא קישר בינה לבין שלמה הלל, ובפגישה עמו הדגישה מרסל שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה של מרסל נפטרה ב-1953, לפני נפילת הרשת. עבודתה כמרגלת עם קום המדינה הוקמה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי של צה"ל יחידה מבצעית שמטרתה לעסוק במשימות מודיעין בעת מלחמה, יחידה 131.3 בשנת 1951 נשלח למצרים קצין מיחידה 131, סרן אברהם דר, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם למשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. דר נעזר לצורך משימה זו באיש הקהילה היהודית בקהיר והפעיל הציוני ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה ובנציג הסוכנות היהודית במצרים, שלמה הלל, לימים שר בממשלת ישראל, יושב ראש הכנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים.

הקשר בינה לבין סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית, נוצר דרך חברתה, נינט פיצ'וטו. סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל, ובפגישה עמו היא הדגישה שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה נפטרה ב-1953, לפני נפילת הרשת. ד"ר משה מרזוק היה בין הרופאים שטיפלו בה.

ניניו התנדבה לרשת שהקים דר במצרים. תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת, ולהעביר חבילות בין שתי החוליות, באלכסנדריה ובקהיר. אברהם דר הכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה להכיר את חברי החוליה האחרת. ב-1952 הכירה את מאיר (מקס) בינט, קצין מיחידה 131. הוא היה יליד גרמניה, נכה מלחמת העצמאות ולאחר מכן רס"ן בחיל האוויר הישראלי. בעברו עסק במשימות מודיעיניות בעיראק. עם הגיעו למצרים מסר לניניו חבילות עבור שתי החוליות, וממנו למדה לצלם ולכתוב בדיו סתרים. לכידתה וכליאתה בעת שחברי החוליות נעצרו שהתה ניניו בעיר החוף ראס אל-בר, והגיעו לאוזניה שמועות שחבריה נעצרו. ניניו חזרה לדירתה ושרפה כל דבר שיכול היה להעיד על פעולותיה. היא חיכתה שמפעיליה יבואו לקחתה: "חיכיתי כמו עכבר בתוך כלוב". 8 היא נעצרה ונלקחה לאלכסנדריה לחקירות תוך עינויים קשים, ובמהלכם ניסתה להתאבד. היא נפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט. לאורך עדותה בבית המשפט, חזרה שוב ושוב על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד". יצחק, אחיה, שהיה קומוניסט, ועל כן גם הוא נרדף על ידי השלטונות, שילם את שכרו של עורך הדין שלה. רק שנה לאחר שנאסרה נפגשה ניניו עם אחיה, יצחק, ומאז ועד שעזב את מצרים בשנת 1961, נהגו להיפגש אחת לחודש בכלא.

ניניו נידונה ל-15 שנות מאסר. יתר חברי הרשת נידונו אף הם לתקופות מאסר ממושכות עם עבודות פרך. משה מרזוק ושמואל עזר, מפקדי החוליות בקהיר ובאלכסנדריה, נידונו למוות בתלייה. מקס בינט התאבד בתאו במהלך המשפט, פיליפ נתנסון וויקטור לוי נידונו למאסר עולם, רוברט דסה נידון אף הוא ל-15 שנות מאסר, מאיר זפרן ומאיר מיוחס נידונו לשבע שנים, סזאר כהן ואלי נעים זוכו.

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים היו בידי מדינת ישראל למעלה מחמשת אלפים שבויים מצרים. בידי המצרים היו 13 חיילים שבויים, אסירי הפרשה, וולפנג לוץ (זאב גור אריה), שנשפט למאסר עולם על ריגול לטובת ישראל, ואשתו וולטרודה, שנשפטה לשלש שנות מאסר. בכל שנות שהותו בכלא לא התגלתה זהותו האמיתית (ישראלי, קצין בצה"ל) והמצרים חשבוהו לגרמני הרפתקן בעל עבר נאצי.15 נאצר התעקש לשחרר רק את 13 החיילים, ושר הביטחון, משה דיין, היה בדעה שיש להסכים לחילופי שבויים חיילים מול שבויים חיילים. ראש המוסד, מאיר עמית, איים בהתפטרות אם לא ישוחררו כל האסירים. הוחלט לשלוח מכתב לשבויים במצריים דרך הצלב האדום ולברר אם הם מסכימים לעכב את שחרורם עד שיוסדר עניינם של אנשי הפרשה. השבויים הסכימו.

בשנת 1968 הוסכם על שחרורם של ארבעת האסירים שנותרו בכלא: מרסל ניניו, רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, ועל שחרורם של וולפנג לוץ (זאב גור אריה) ואשתו וולטרודה. ב-12 בפברואר 1968 הם הגיעו ארצה.

תרומתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום לימודיה שלטה היטב באנגלית ובצרפתית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט היהודי "הכוח" והחלה נוסעת ברחבי מצרים לתחרויות. בעקבות אירועי 1948 נפגעה שגרת החיים של היהודים במצרים, והשלטונות הפסיקו את פעילות המועדון. היא התקרבה לתנועת "השומר הצעיר" ואף נרשמה ללימודי עברית. בשנת 1950 כבר הייתה נחושה בדעתה לעלות לישראל, אך בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים. היא למדה הדפסה וקצרנות והחלה לעבוד כמזכירה של מנהל בחברת יבוא בריטית גדולה בקהיר. בכל אותה עת המשיכה לעסוק בספורט.

לאחר שחרורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורה הגיעה ארצה הוענקה לניניו דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. הם חיו שנים רבות ברמת השרון. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ. היום היא מתגוררת בהוד השרון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ובר שאול, ״ המרגל שהושכח״, עריכה: רוטהולץ רמי, תל אביב: ספריית מעריב, 2012, פרק ״אין כל מוצא אחר״, עמ' 9. (בעברית)
  2. ^ מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר (בעברית)
  3. ^ לניר כרמלי נורית, ״פרויקט מעלים ערך:מחזירות נשים להיסטוריה/מרסל ניניו״, פוליטיקלי קוראת, ‏6 במרץ 2018 (בעברית)