משה צחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טיוטה:משה צחר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה צחר, ראש עיריית טבריה 1950-1965, 1969-1978
משה צחר (ברוך-משה וייס) בצעירותו
משה צחר ורעייתו אהובה
משה צחר ודוד בן גוריון בעת ביקורו בטבריה

משה צחר (29 במרץ 1905 (כ"ב באדר ב', ה'תרס"ה) - 3 ביולי 2000 (ל' בסיוון ה'תש"ס)) היה ראש עיריית טבריה בשנים 1950 - 1965 ושוב בשנים 1969 - 1978 – 24 שנים בסך הכול.

חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה צחר (ברוך-משה וייס) נולד ב-29 במרץ שנת 1905 (כ"ב באדר ב', תרס"ה) בעיירה חומסק בחבל פולסיה שברוסיה הלבנה. אביו, שלמה וייס, היה בנו של קצב ובעל חנות מכולת בעיירה הסמוכה יאנובה (יענעווע), ואמו גיטל בת למשפחת נוימן המבוססת מחומסק. אחיו, אהרון, הוסמך לרבנות בישיבת סלובודקה ונודע כעילוי גדול. אולם פעילותו הציבורית הראשונה אירעה שנתיים קודם, בגיל 13, כאשר לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת רוסיה-פולין שבעקבותיה. אז גילה בבניין מט ליפול בעיירה כיתה של חיילים פצועים מן הצבא האדום, שננטשו שם לאחר שהצבא הרוסי נסוג מזרחה מן האזור, ודאג למחסורם במזון ובעזרה ראשונה במשך עשרה ימים עד שהשלטונות הפולניים העבירו אותם לבית החולים כשבויי מלחמה. בזכות דאגה זו קיבל הנער ברוך-משה וייס את מה שכינה בספר זיכרונותיו "התואר הראשון שלי": "נאש-קאשאווער" – מכין הדייסה שלנו.

בגיל 15 יצא משה בשאלה, הפך ליהודי "חופשי" וחדל ללמוד תורה. באותה עת החל בפעילות ציונית. הוא ייסד בחומסק אגודת נוער ציונית בחסות תא צעירי ציון במקום, ובו הייתה חברה גם אחותו הבכורה חנה. בגיל זה החל להתקרב למי שתהיה רעייתו במשך 64 שנים, אהובה (ליבעלע) אייזנברג, בת חומסק, נצר למשפחת רבנים. בגיל 17 היה משה למורה ולימד בחומסק ובעיירות האזור במשך שלוש שנים, זאת נוסף על פעילותו הציונית, פעילותו התרבותית בתיאטרון יהודי והשתתפותו בנבחרת הכדורגל בעיירה.

בשנת 1926 עלה לארץ והצטרף לפלוגת העבודה של יוצאי פינסק (העיר הגדולה בחבל שממנו הגיע) שעבדה באזור פתח תקווה ובקיבוץ עין גנים. שם הכיר אנשים שהיו עתידים, כמוהו, לתפוס מקום נכבד בין משרתי הציבור בישראל, בהם משה איכילוב, לימים ראש עיריית תל אביב, שעמו קשר קשרי חברות קרובה.

בפלוגת העבודה התבלט משה במסירותו למאבק הציוני בכלל ולמאמץ כיבוש העבודה בפרט, והיה נכון להקריב את האידיאולוגיה המרקסיסטית שבה דגל בכל הנוגע לזכויות העובד, כדי להשביע את רצון המעסיקים ולהמריץ אותם להעסיק פועלים עברים. בתוך זמן קצר מונה לנציג הפלוגה במועצת פועלי פתח תקוה. כעבור כשנה וחצי החלה פלוגת עין-גנים להתפרק ורוב חבריה עברו להתיישבות קבע בקיבוץ גבת. משה החליט להקדיש את חייו לפעילות ציבורית ולא הצטרף למתיישבים בגבת. הוא עבר לטבריה, שם התגוררה אחותו זהבה (זלאטקע), ובתוך זמן קצר גויס לפעילות ציבורית בעיר.

בשנה הראשונה למגוריו בטבריה עבד כפועל בניין. ב-1927 קיבל את משרת כתב העיתון "דבר" בגליל, ובד בבד כיהן כמזכיר הקרן הקיימת לישראל בטבריה. באוקטובר 1929 נבחר לשמש מזכיר מועצת הפועלים בטבריה.

מזכיר מועצת הפועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של וייס לתפקיד מזכיר מועצת פועלי טבריה חל בתקופת שפל קשה לתנועת העבודה העברית בעיר. באותה עת הסתיימו מיזמי בנייה גדולים באזור (בית החולים שוויצר, תחנת הכוח בנהריים, כביש טבריה-צמח), פועלים רבים עזבו את העיר בחיפוש אחר עבודה, ומספר חברי ההסתדרות בעיר צנח למאה ותשעים חברים בלבד. וייס יזם בנייה רחבת היקף בעיר, בכלל זה את מרכז הקניות הראשון, והפך את מועצת הפועלים לגוף קבלני שהתחרה על מכרזי בנייה כדי להבטיח את העסקתם של פועלים עברים. כמו כן עודד את התושבים היהודים בעיר להקים לעצמם בתי מגורים ולבנות אותם מבטון – כי בבנייה באבן היו הפועלים הערבים מומחים הרבה יותר מן הפועלים העברים.

בניגוד לימיו בפלוגת העבודה, אז הקריב את זכויות העובד שלו-עצמו למען המטרה הרחבה יותר, כמזכיר מועצת פועלים לא הסכים לפגוע בזכויות של עובדים אחרים כדי לרצות מעסיקים, ובמקרה של מיזם בנייה גדול עבור חברת פיק"א אף הגיעו הדברים להתנגשות שהובילה לשיחת נזיפה למזכיר המועצה הצעיר והנלהב מפי יו"ר ההסתדרות ולימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון. וייס לא נרתע מבן גוריון ורכש בכך את כבודו.

ב-1931, לאחר שהתבסס מעט בטבריה, שלח להביא מפולין את אהובתו אהובה ונשא אותה לאישה.

במסגרת מאמציו להבטיח עבודה לפועלים העברים בעיר סייע וייס לשותפים בחברה לפיתוח חמי טבריה להשיג אישורים מראש העיר היהודי דאז, זאכי אלחדיף, לעבודות הפיתוח למרחצאות העתיקים, שעד אז היו מוזנחים והגיעו למצב של מקווה טהרה צנוע ולא יותר. בין השותפים בחברה זו היו האחים טייבר, מהם השיג וייס הבטחה להשתמש בעבודה עברית בבניית המלון החדיש "גלי כינרת". בכל התקופה הזו התמיד וייס באהבתו לספורט ולכדורגל בפרט, ושימש שופט במשחקי קבוצות העיר הפועל, מכבי והקבוצה הערבית בעיר.

במהלך כהונתו כראש מועצת הפועלים פעל משה וייס לקירוב האוכלוסייה הספרדית הוותיקה בעיר לתנועת פועלי ארץ ישראל, לשמירה על יחסים טובים עם ציבור החרדים ולטיפוח יחסי שכנות וכבוד הדדי עם האוכלוסייה הערבית הגדולה בעיר. מאמציו ומאמצי אחרים בתחום זה מנעו את אירועי הדמים של שנת תרפ"ט בטבריה, אף שהייתה עיר מעורבת של יהודים וערבים.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(ערך מורחב: הקרב על טבריה)

בליל ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם פרצו חגיגות גדולות בקרב יהודי טבריה, ומשה וייס התבקש לשאת דברים. אולם במקום להפליג בהתלהבות מן ההישג פתח את דבריו במלים "דעו לכם כי מחר בבוקר תיפתח מלחמה בינינו לבין הערבים על השלטון בארץ". בהסכמה כללית של ועד הקהילה בעיר הוקמה הנהגת חירום בת חמישה אנשים שנקראה "ועדת המצב" ווייס מונה ליושב הראש שלה.

בטבריה ישב כוח בריטי גדול, ולכן חלפו למעלה משלושה חודשים למן החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר ועד לאירוע הקטלני הראשון בעיר: ב-10 במרץ 1948 נפוצו שמועות בעיר כי וייס – ממנהיגיו המוכרים ביותר של הציבור היהודי בעיר – נרצח על ידי ערבי וכי פעולת תגמול צפויה מצד היהודים. אלמוני ירה צרור יריות לעבר יהודים בשוק שברחוב השלום בעיר, ואנשי ההגנה בעיר השיבו אש. בעקבות זאת נפגשו מנהיגי שתי האוכלוסיות בעיר והכחישו כי הורו על פעולה שכזו. הם אף הסכימו למפגן של אחדות שבמסגרתו יצעדו יחדיו נציג מכל צד במורד רחוב הגליל המרכזי בעיר למחרת בבוקר. כנציגי הצדדים נבחרו השייח' נאיף טאברי ומשה וייס עצמו. וייס התייצב בשעה שנקבעה, אולם למד שהשייח' טאברי כבר עזב את המקום ושב לעיר העתיקה. למרות אזהרות חבריו, נכנס וייס לבדו לעיר העתיקה שבשליטה ערבית והגיע לבניין הדיוואן, שם הפציר בשייח' טאברי ובנכבדים ערבים אחרים לשמור על השלום בעיר, שכן המלחמה על השלטון בארץ תוכרע בלי קשר למעשיהם. שייח' טאברי וחבריו נעתרו לדברי וייס, והשלום בעיר שב על כנו. וייס פעל בתקיפות לשמור על ההסכם, וכאשר חבר הגנה החרים לצעיר ערבי אקדח בבית קפה בעיר, התעקש וייס כי האקדח יוחזר לבעליו.

כעבור כחודש, ב-5 באפריל, שוב הופר השלום בעיר באירוע ירי עם הרוגים ופצועים. הפעם החליטו וייס וחבריו להנהגת החירום כי אי אפשר לחדש את הסכם השלום כאילו לא קרה דבר. עם זאת פעלו להשגת מידה של רגיעה ויזמו בחסות הכוחות הבריטיים בעיר "חילופי אוכלוסין" של משפחות יהודיות מהעיר העתיקה שנשארו בודדות בלב המון ערבים ושל משפחות ערביות שנשארו בודדות בין המוני יהודים באזורים אחרים בעיר. ב-12 באפריל זימן מפקד הכוחות הבריטיים במקום, קולונל אנדרסון, את מנהיגי היהודים משה וייס ויצחק טג'ר ודרש מהם לפנות את עמדת ההגנה בעיר העתיקה, בטענה שאין בה צורך כי אין עוד תושבים יהודים בעיר העתיקה. וייס השיב לו כי לבריטניה אין עוד עניין במאבק על הארץ ואל לה להתערב, וכי עמדת ההגנה בעיר העתיקה חשובה דווקא משום שהיא מצויה בעורף האויב. אנדרסון איים כי אם עד למחרת בצהריים לא תפונה העמדה, כוחותיו יפגיזו אותה. אולם מועד האולטימטום חלף והאיום לא מומש. וייס וטג'ר זומנו לפגישה שנייה ובה הבטיחו לבריטים כי אם לא יתערבו, "הכול ייגמר תוך שלושה ימים". בשלב זה, מבלי שהכוחות היהודים ידעו על כך כמעט, החלה נטישה של משפחות ערביות את העיר, בעקבות כיבוש הכפר נאסר א-דין הצופה על טבריה ושמועות מוגזמות, שבבסיסן גרעין אמת, בדבר טבח בתושבים האזרחים במקום.

באותו לילה (13 באפריל) נחת כוח של גדוד ברק של הפלמ"ח בחוף הרובע היהודי בעיר העתיקה, ועמו תחמושת רבה. במהלך ה-15-14 באפריל כבשו כוחות ההגנה והפלמ"ח את טבריה והכוחות הבריטיים זימנו את נציגי היהודים להודיע להם כי הם מכירים בשליטתם בעיר וכי הם מפנים מהעיר את כל תושביה הערבים. משה צחר (שעיברת את שמו בהיענות לקריאת ראש הממשלה בן גוריון לנושאי תפקידים) מספר בספר זיכרונותיו "בשירות הציבור" כי הוא וטג'ר מחו על כך ודרשו כי התושבים הערבים יישארו בבתיהם והבטיח כי יקבלו יחס הוגן. הבריטים הבהירו שהפינוי כבר בעיצומו ורובו בוצע וכי את הנעשה אין להשיב. וייס ועמיתיו להנהגת החירום הוציאו מנשר ובו הודיעו על השלטון היהודי בטבריה ועל עזיבת התושבים הערבים, תוך הדגשה כי לא הכוחות היהודיים ולא מנהיגיהם ביקשו או יזמו את העזיבה ההמונית. כוחות הפלמ"ח שנכנסו לעיר העתיקה המרוקנת מתושביה לא ידעו על מעורבות הבריטים בפינוי ועל היותו מתוכנן והותירו בזיכרונותיהם, שנכתבו מאוחר יותר, רושם של בריחה פתאומית שהותירה "צלחות אוכל על השולחנות"[1].

בתום המלחמה מונה משה וייס (להלן צחר) לסגן ראש העיר תחת שמעון דהאן שכיהן כראש העיר מאז 1938. כעבור כשנה, ב-1950, נפטר דהאן וצחר מונה לראשות העיר במקומו. במשך 28 השנים הבאות, למעט הפסקה קצרה בין 1969-1965 כיהן כראש העיר טבריה והפך אותה מיישוב בן 5,500 נפש לעיר של עשרות אלפי תושבים. עוד בשנת 1950, כאשר מפא"י ספגה מפלות בבחירות העירוניות ברחבי המדינה הצעירה, התבלט צחר כמי שהצליח לשמור על שלטון מפא"י בעירו. הישג זה נזקף, לדעת רבים, להחלטתו לפלוש לבית הבראה של קופת חולים כללית, שבנייתו הסתיימה באותה עת, כדי לשכן בו ארעית עולים חדשים, ששוכנו בבתי ערבים נטושים בעיר העתיקה והתברר שבתיהם רעועים ומסוכנים ויש לפנותם. עובדי העירייה בהוראת צחר פרצו לבית ההבראה הנעול שטרם נפתח. שר האוצר אליעזר קפלן שלח למחרת בבוקר מברק נזעם ובו דרש לפנות את המבנה, אולם צחר סירב. למעשה הסכים ראש העיר לדרישת שר האוצר – בתנאי שזה האחרון יקבל על עצמו אחריות במקרה שבית יתמוטט על יושביו. קפלן לא השיב והעולים המשיכו להתגורר בבית ההבראה עד שפונו למגורי קבע בשכונות החדשות.

כראש העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כראש העיר טבריה פעל צחר רבות לפיתוח העיר ובתקופתו הפכה העיר למרכז מלונאות ונופש מהמובילים בישראל. מדיניותו הייתה לסייע למשקיעים המעוניינים בפיתוח העיר להשקיע מהונם במיזמי בנייה ועל ידי כך ליצור בה מקומות עבודה. ואכן, לאורך חופי הכינרת ובמעלה העיר נבנו בתי מלון מפוארים ועממיים כאחד שמשכו אליהם אלפי תיירים בשנה. לקראת סוף כהונתו הממושכת אף סגר מעגל ואישר את עבודות השיפוץ והשדרוג המסיביות בחמי טבריה ובמלון גלי כינרת, שהיו בין הישגיו הראשונים בעיר כמעט חמישים שנה קודם לכן.

בשנות החמישים של המאה העשרים, שהתאפיינו בקליטת עלייה, דאג צחר לעולים ולוותיקים כאחד. את העולים העסיק בעבודות ציבור יזומות אשר שיפרו מאד את חזות העיר. הוא פעל לפירוק המעברה הצמודה לעיר תוך כדי הקצאת מגרשים לבניית בתים לעולים בשיטת "בנה ביתך". גם לוותיקים דאג צחר בהקצאת מגרשים להקמת שיכון ותיקים בעיר, ועם זאת ויתר על אפשרות להבטיח בית גם לעצמו, אחד הוותיקים שבהם, כדוגמה אישית לעמידה על ערכי טוהר מידות מחמירים.

בשנים 1955-1954 ניהל צחר עימות עם משרד הבריאות בראשות השר יוסף סרלין (ציונים כלליים) בסוגיית מיקומו של בית החולים החדש שייבנה בעיר. צחר התנגד להקמת בית החולים בפורייה, בשל ריחוקו היחסי ממרכז העיר, אולם הפסיד במאבק זה ובית החולים הוקם ברכס פורייה הצופה על העיר.

באוגוסט 1954 נעצר תושב העיר רפאל בן-קיקי בחשד שניסה להטמין פצצה ברכב השרד של ראש העיר וכן בגרימת נזק לרכוש ההסתדרות וקופת חולים כללית בעיר. במהלך החקירה התברר כי בן-קיקי אף שלח מכתבים לראש הממשלה בן-גוריון, בהם האשים את ראש העיר צחר באפליה עדתית. בסופו של דבר זוכה החשוד בשל מצבו הנפשי ואושפז במוסד פסיכיאטרי לתקופה מסוימת.

בשנים אלה התפרסם משה צחר כאשר במהלך שביתת אוטובוסים בעיר השתמש ברכב השרד של ראש העיר כדי להסיע ילדים לבתי הספר בבקרים, וקונים עמוסי סלים כבדים מן השוק שבעיר התחתית אל מעלה העיר בשעות אחר הצהריים.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה צחר היה חובב ספורט נלהב ופטרון מסור של הספורט העירוני ובמיוחד, כאיש מפא"י נאמן, לקבוצות ולספורטאים של מרכז "הפועל". במיוחד תמך בקבוצת הכדורגל הפועל טבריה, ונלחם עבורה (ללא הצלחה) כאשר עלייתה לליגה הבכירה בתום עונת 1958-1957 בוטלה בעִסקה בין מרכזי הפועל ומכבי, אשר ביקשו לשמר את שיטת ה"פיפטי-פיפטי" הבלתי ספורטיבית. כעבור שלוש שנים העפילה שוב הקבוצה לליגה הלאומית, הליגה הבכירה בישראל, וזכתה לשחק בה. תמיכתו של צחר בקבוצה לא התבטאה בתקציבים, שכן באותה תקופה אלו לא היו מצויים בשפע והשחקנים לא קיבלו שכר, אלא בכך שדאג למקומות עבודה נוחים לרוב שחקני הקבוצה ובכך אִפשר להם להתפנות לאימונים ולמשחקים בלא דאגות פרנסה. במשך תקופה קצרה הייתה הקבוצה אחת הטובות והססגוניות בארץ, ונודעה בקהל אוהדיה הצבעוני והנלהב ובאיצטדיון העירוני שנבנה בכניסה המערבית לעיר וצפה לנוף הכינרת עוצר הנשימה. צחר היה צופה קבוע במשחקי הבית והתלווה לקבוצה לעיתים גם במשחקי חוץ. בתקופה זו אף ייצגה הקבוצה את ישראל במשחקי האינטרנציונל באוסטריה, וגם לשם התלווה צחר לקבוצה ונכח בניצחון היוקרתי 2:1 על אוסטריה זלצבורג החזקה.

נוסף על תמיכתו בקבוצת הכדורגל תמך צחר גם בספורט העממי, בדגש על ענפי מים, כיאה לבירת הגליל שלחופי הכינרת. ביוזמתו הוחל במפעל הספורט העממי הגדול במדינה – צליחת הכינרת, שבמסגרתו שוחים ספורטאים מכל רחבי הארץ מטבריה לעין גב, בארבעה מסלולים - שניים עממיים ושניים תחרותיים.

משבר המים ורעיון הקזינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים והשישים ניצבה טבריה בפני אתגר קשה כשמערכת המים של העיר קרסה באופן חלקי ולא הצליחה לספק מים באופן שוטף לאוכלוסייה, שגדלה פי שלושה וארבעה מן הגודל שתוכננה לשרת. בסופו של דבר הצליח צחר בפתרון הבעיה , אולם ייסורי התושבים במהלך תקופת התיקונים הונצחו במערכוני הגשש החיוור, שניבאו כביכול את ההפסקה הקצרה בשלטונו של צחר בעיר בשנות השישים בשורה האלמותית "טברייני, אם הוא לא יקבל מים כאוות נפשו – הוא לא יבחר אותו בשנה הבאה לעירייה!" בטבריה היו לא מעטים שנפגעו מהצגתם כקרתנים ו"אינדיאנים" במערכונים, אולם צחר התייחס לכך בהומור והיה מרוצה מאזכורה של טבריה בתרבות הפופולרית של המדינה הצעירה.

במסגרת המאמצים להפוך את טבריה לעיר קיט בינלאומית, ביקש צחר להקים בטבריה קזינו. בספרו "בשירות הציבור" הוא מספר כי ראש הממשלה לוי אשכול השתכנע מטיעוניו, אולם לא נמצא להצעה רוב בממשלה והעניין נפל.

ההפסד בבחירות 1965 והשיבה לראשות העיר ב-1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של שנת 1965 נפל משה צחר קורבן לפילוג שחל אז בשורות מפא"י והפסיד את ראשות העיר למאיר אדרעי, מועמד מפלגת רפ"י שייסד דוד בן גוריון. אדרעי נבחר לתפקיד בקולות גח"ל ("גוש חרות-ליברלים", לימים "הליכוד") והמפלגות הדתיות בעיר. בישיבת מועצת העיר שבה נבחר רשמית ראש העיר החדש קמה מהומה בין תומכי שני המחנות, וצחר הפתיע רבים כשהציע לאדרעי להתעלם מתוצאות הבחירות ולערוך משאל עם במעין הליך של בחירות אישיות (שאז טרם נהגו בבחירות המוניציפליות בישראל) בינו לבין אדרעי. אדרעי סירב להצעה (שהיתה כנראה חסרת כל בסיס משפטי) ובתום הצבעה שלוותה בצעקות ובאלימות גופנית, ושבמהלכה נאלץ צחר לעלות על שולחן ולהרים את קולו בכדי להרגיע את הרוחות, נבחר אדרעי לתפקיד ברוב של שבעה חברי מועצה מול חמישה.

כעבור ארבע שנים, עם פירוקה של רפ"י והשתלבותה מחדש ב"מערך", שב צחר וכבש את כס ראש העירייה (אדרעי התמנה לסגנו בפועל ויגאל ביבי מהמפד"ל לסגנו בתואר), והמשיך לכהן בתפקיד תשע שנים נוספות.

שני העשורים האחרונים: 2000-1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 הודיע צחר כי לא יעמוד לבחירה נוספת לראשות העיר, אף שהסקרים ניבאו לו הצלחה. לראשונה זה שנות דור נשמט השלטון בעיר מידי מפלגת העבודה (על פלגיה השונים) ולראשות העיר נבחר איש המפד"ל יגאל ביבי. שנה לאחר מכן, ב-1979, הוענק למשה צחר "פרס השלטון המקומי" על מפעל חייו בטבריה, בצוותא עם ראש עיר אגדי אחר - פנחס אילון מחולון. בנימוקיהם לבחירתו פה אחד כזוכה בפרס היוקרתי, ציינו שופטי ועדת הפרס את פעילותו בבניין טבריה וקליטת עלייה, את פועלו במרכז השלטון המקומי (בו שימש גם יו"ר לתקופה קצרה) ואת מסירותו לאינטרסים ולזכויות של הרשויות המקומיות בוועדות האזוריות והארציות השונות בהן כיהן מתוקף תפקידו.

לאחר פרישתו מתפקידו המשיך צחר עוד זמן-מה בפעילות בסניף המפלגה בעיר, אך לאחר מכן פרש לחלוטין מכל פעילות ציבורית והיה פעיל רק במוסדות המרכזיים של המפלגה, המרכז והלשכה. את שאר זמנו הקדיש למשפחתו, לכתיבת רשימות ופרקים על תולדות העיר טבריה, לכתיבת ספרו "בשירות הציבור" ולכתיבת תגובות בעיתונות היומית בסוגיות פוליטיות וחברתיות שהטרידו את מנוחתו.

את חמישים שנות שירותו הציבורי בטבריה סיים משה צחר, כפי שניסח זאת נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, "ללא רבב על בגדיו, ללא כתם על מצפונו וללא דירה משלו". פרס כינה את צחר "איש של יושר מוחלט, אולי אף מוגזם" ואמר כי הוא "מייצג את כל היפה שהיה בתנועתנו, בר אוריין ושליח ציבור, איש תנועה ולא איש קריירה, חכם ותמים כאחת. יודע תפילה ואינו בורח מהכרעה".

ב-1995 עזב צחר את טבריה בשל מצבה הבריאותי של רעייתו והרצון להיות קרוב לילדיו. בתו יפה בנתה להם בית ברעננה בסמוך לביתה ובו בילו את שארית ימיהם. האם, אהובה צחר לבית אייזנברג, נפטרה באותה שנה (ט' בניסן, תשנ"ה, 9.4.1995) והובאה למנוחות בטבריה. משה צחר האריך ימים עד שנת 2000 (ל' בסיוון, תש"ס, 3.7.2000) והובא אף הוא למנוחת עולמים לצד אשתו בעיר שכה אהב. הוא הותיר אחריו שני ילדים – חנוך צחר, משותפי חברת הנדסת הבניין הגדולה מילר, שנבל, צחר ושות' ויפה ארבל, אף היא מהנדסת בניין – וחמישה נכדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צחר, משה (1993) בתוך ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה: קובץ עדויות. משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
  • צחר, משה (1996). היסטוריונים, היזהרו במקורותיכם. אלפיים, 13 – כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
  • צחר, משה (1998), בשירות הציבור. תל אביב: הוצאת ספרים רשפים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה צחר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתיבה בן יהודה, מבעד לעבותות - רומן על שלושה חודשים ב-1948, הוצאת ספרים דומינו, 1985