מתגייסי הישוב לצבא העות'מאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מתגייסי היישוב לצבא העות'מאני היו יהודים מבני הישוב העברי בארץ ישראל שבחרו להתעת'מן ולהתגייס לצבא העות'מאני החל מ-1908 ועד סיום מלחמת העולם הראשונה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 1908 אסר החוק העות'מאני גיוס של מי שאינו מוסלמי לצבא הטורקי וכפה תשלום "כופר צבא" (בַּדַל עַסְכָּרִיָה) על הפטורים משירות.

לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908 שונה החוק והתיר גיוס בני דתות לא מוסלמיות. בטורקיה עצמה התקבל החוק החדש בעוינות רבה על ידי הקהילות היהודיות והנוצריות וזאת לאור ה"מוניטין" שהיה לצבא הטורקי הן בתחום היחס לחיילים והן לאור קנאות הדתית שהמשיכה לשרור בין מפקדיו. אי לכך פעלו ראשי הקהילות לפטור את חייבי הגיוס במגוון שיטות שכללו תשלום כופר מוגדל, שיחוד רופאים ופקידים ובמקרים קיצוניים אף עזיבת טורקיה.

ההתעת'מנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לטורקיה עצמה שם הרוב המוחלט של התושבים היו אזרחים עות'מאנים הרי ברחבי האימפריה הטורקית חיו מגוון של תושבים שלא היו אזרחים ולהם הציעו השלטונות את חלופת ההתעת'מנות (קבלת האזרחות העות'מאנית). עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחלקו הדעות בישוב בין המיעוט שצידד בקבלת האזרחות מתוך תקווה שיזכה בכך לאהדת השלטונות לבין הרוב, בעלי האזרחות הזרה, ששלל קבלת אזרחות עות'מאנית והעדיף להסתמך על חוקי הקפיטולציות כדי לקבל זכויות יתר וחסינות בחסות הקונסולים של המדינות השונות בארץ.

בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביטלו השלטונות את הזכויות (הקפיטולציות) שניתנו לאזרחים הזרים והכריחו את תושבי הארץ שלא התעת'מנו עד המלחמה (רובם היה בעלי אזרחות של רוסיה שהייתה אוייבת לטורקיה) לבחור בין התעת'מנות (וגיוס לצבא) לבין עזיבת הארץ. מספר רב של תושבי הארץ עזבו את הארץ למצרים אך רבים עדיין "ישבו על הגדר" ולא החליטו. פרשת גירוש יפו ב-17 בדצמבר 1914 הגבירה את הלחץ על אנשי הישוב היהודי להחליט ואכן רבים בחרו להתעת'מן כדי להימנע מגירוש.

ההתגייסות לצבא העות'מאני לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אותו חוק הטורקי שהתקבל ב-1908, כל אותם שקיבלו את האזרחות העות'מאנית והיו כשירים לשרת בצבא היו מחוייבים להתגייס לצבא העות'מאני. רובם של אנשי הישוב בארץ התנגדו לגיוס בניהם ונקטו בשלל פעולות כדי לשחררם מחובה זו. המשפחות העמידות שילמו לשלטונות כופר לשיחרור בניהם בעוד שהמשפחות דלות האמצעים שלחו את בניהם אל מחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית או שניסו לשחד גורמי ממשל וצבא כדי להקל על השירות או שעודדו אותם לערוק מהצבא וסייעו להסתרם "עד יעבור זעם".

רבים מרבני הישוב הורו לתלמידי הישיבות להתפלל לביטול הגזרה.

כתוצאה מכל ההאמור לעיל התגייסו, בסופו של דבר, רק עשרות בודדות של צעירים שרובם היה עני מלהשיג שחרור. רק מעטים מהם התגייסו בשאיפה לפתח קריירה צבאית והצטרפו לבתי ספר לקצינים[1]. מגוייסים אלו השתתפו במערכות שקדמו למלחמת העולם הראשונה (כמו מלחמות הבלקן).

נטיית היישוב להתגייס לצבא העות'מאני בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החליט השלטון העות'מאני להגדיל את סדר הכוחות של הצבא ולכן הוחמרה ההקפדה על חובת הגיוס לצבא. כמו כן, כפי שצויין לעיל, גבר הלחץ על בני הישוב לבחור בהתעת'מנות ובגיוס תחת איום הגירוש.

אל מול עליית הנכונות של בני היישוב להתגייס לצבא הטורקי עמדו הידיעות על היחס ליהודים בצבא זה. מאחר והמלחמה הוכרזה כג'יהאד[2] צומצמו אפשרויות השירות של היהודים והנוצרים ורבים מהם שובצו לגדודי עבודה (עֲמָלִיָה) וסבלו שם מתנאי שירות ירודים מאוד ורבים מהם חלו ואף נפטרו.

ההתחמקות מהשירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור ההתנגדות של רבים בישוב להתגייסות ואל מול הידיעות על הקורה בצבא הטורקי התגברו הנסיונות להתחמק מהשירות הצבאי במגוון שיטות:

  • עזיבת הארץ.
  • תשלום דמי כופר על ידי משפחות עמידות. בשלבים המאוחרים של המלחמה ביטלו הטורקים אפשרות זו.
  • עבודת תמיכה במאמץ המלחמתי הטורקי (סוכרה). ההתגייסות לעבודות נדרשות כמו סלילת דרכים, חטיבת עצים, הובלת משאות, מסילות רכבת ועוד זיכתה את העובד בתעודת פטור משירות צבאי (וַאסִיקָה).
  • מינוי לתפקידים דתיים (רבנים, חזנים, שוחטים, מוהלים וכו'). לפי החוק העות'מאני נושאי משרות דת היו פטורים משירות.
  • השגת נתינות של מדינות נייטרליות כמו ספרד וארצות הברית.
  • עריקות והסתתרות.
  • תשלום שוחד לפקידים ורופאים.
  • התחזות לחולים כדי להשיג פטור רפואי.

ההתגייסות מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מול הנסיונות, של חלק מהישוב, להשתחרר מעול השירות הצבאי, נמצאו רבים שצידדו בהתגייסות. המניעים של קבוצה זו היו:

  • רצון להישאר בארץ ממניעים ציוניים (הם היו רוב האוכלוסיה שהעדיפה להתעת'מן ולא לעזוב את ארץ).
  • להפגין נאמנות לשלטון הטורקי כדי להקטין את איבתו לישוב, לשפר את היחסים עימו ואף לקבל את תמיכתו בישוב.
  • להקנות לבני הישוב ידע צבאי שיסיע בעתיד להגנת הישוב העברי בארץ.

המתגייסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב המידע על תנאי השירות הקשים ולאור אי ידיעת השפה הטורקית נטו רוב המתגייסים להתגייס בקבוצות בתקווה לסייע אחד לשני. קבוצות אלו התאפיינו, בדרך כלל, באיכות אנושית טובה ובמוטיבציה גבוהה. בין קבוצות אלו ניתן למנות את:

מתגייסי זכרון יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה הראשונה שהתגייסה לצבא הטורקי הייתה של כ-20 צעירים מזכרון יעקב שהיו חברים באגודת הגדעונים בהנהגתו של אלכסנדר אהרנסון. זה היה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמתגייסים הוצבו בנקודות שונות בגליל כחיילים מן השורה. אולם עם פרוץ המלחמה נלקחו מהם הנשק והמדים והם הועברו לגדודי העבודה (עמליה). דבר זה הביא לירידה במוטיבצית המתגייסים ולכך שרבים מהם עזבו, בצורה זו או אחרת, את השירות.

מתגייסי בתי הספר התיכוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה מתייחס לגיוסם של תלמידים מ-4 בתי ספר:

בניגוד למתגייסים קודמים הייתה התייחסות השלטונות למתגייסים אלו טובה יותר ב-2 אספקטים:

  • לאחר ההתעת'מנות ב-1915 התאפשר להם לדחות את תחילת השירות עד סיום לימודיהם ב-2016.
  • מאחר והיו בוגרי בית ספר תיכון נפתח בפניהם המסלול של בתי הספר לקצינים באיסטנבול[3].

תקופת ההכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב התלמידים התגייסו לאחר פסח 1916[4] ודרכם לאיסטנבול דרך דמשק ארכה מספר שבועות. בהגיעם לעיר חולקו בין 5 גדודים (קורסים) כשכל גדוד, שמנה 3-בּּוּלוּקים (פלוגות), חנה באחת מהעיירות שהקיפו את איסטנבול. פלוגות אלו היו מעורבות וכללו רוב של טורקים וערבים ורק 4-5 יהודים. סדר היום כלל אימוני שדה ותרגילי סדר. תנאי השירות של המתגייסים היו קשים מאוד כשמצד אחד חוו לכלוך וזוהמה ומצד שני התמודדו מול יחס עוין, ואלים לא פעם, מפרחי הקצונה המוסלמים.

בעיה נוספת איתה התמודדו המתגייסים הטריים הייתה אי ידיעת השפה הטורקית (תוֹרְצָ'ה בִּילְמֶיֶנְלֶר - "בלתי יודעים טורקית"). כל הפקודות ניתנו בטורקית וחוסר היכולת להבין חלק גדול מהשפה הביא לחיכוחים בין המתגייסים למפקדים. בנסיון לפתור את הבעיה קיבצו את התלמידים לכיתות לימוד טורקית אולם אלו פוזרו לאחר שהמורה האשים את התלמידים היהודים בהסתרת ידיעת השפה. לעזרת המגוייסים באו ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול וכן מנהיגי חברת "עזרה", יק"א, בני ברית וההסתדרות הציונית העולמית[5]. אלו הפעילו לחץ על שלטונות גרמניה שהפעילו לחץ על צבא טורקיה לחדש את כתות לימוד הטורקית. ואכן תוך זמן קצר כונסו המתגייסים הישראלים לפלוגה חדשה שנקראה "האדונים העבריים" (הִיבְּרַאנִילֶאר אֶפֶנְדִילֶר). הפלוגה פורקה לאחר 6 שבועות (עם תום של האימון הראשוני) ואת שלבי האימון הבאים עשה כל מתגייס במסגר הפלוגה המקורית שלו.

השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1916 סיימו הקאדטים את קורסי ההכשרה והוסמכו למועמדי קצונה במילואים (זאַבִּיט נַאמְזִיטִי) ונשלחו למערכות הקרב בחזיתות השונות בהן היה מעורב הצבא העות'מאני וביניהן:

ביחידותיהם עסקו רוב החיילים בתפקידים לא קרביים כמו אימון, הדרכה וכמתרגמים בין הגרמנים לטורקים (לאור ידיעת שתי השפות). לפי עדויות החיילים היה יחס הפיקוד הטורקי לקצינים הישראלים הוגן ומקצועי. אולם בשלהי 1917 חל שינוי לרעה ביחס זה בעקבות מספר מקרים שהגבירו את החשד של הטורקים בנאמנותם של הקצינים היהודים:

בעקבות חשדות אלו הועברו רבים מהקצינים לתפקידי מנהלה בהם לא נחשפו לחומרים רגישים. במהלך 1918 הואץ תהליך ההתפרקות של הצבא הטורקי והתגברה כמות העריקים ממנו שעשו דרכם לארץ ישראל. בסיומה של המלחמה בנובמבר אותה שנה נשארו רק חיילים בודדים בשירות פעיל וגם הם שוחררו ב1919.

מורשתם של המתגייסים לצבא העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מאלו שנטשו את הצבא העות'מאני ב-1918 התגייסו לגדודים העבריים תוך שהם מביאים איתם את נסיונם הצבאי. גם לאחר המלחמה רבים מהחיילים היו מעורבים בפעילות בטחונית במסגרת ארגון ההגנה ואחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין אלו ניתן למנות את בן כרמי אייזנברג, אבשלום גיסין, גרשון בלום וצבי שפירא
  2. ^ הכרזת המלחמה כג'יהאד נעשתה מתוך כוונה לצרף למלחמה זו את המוסלמים בכל העולם
  3. ^ היו מספר תלמידים שנשלחו לבית ספר לקצינים בבעל בק שבלבנון
  4. ^ לאחר השלמת כל הגיוסים, הגיע מספר הקדטים הישראלים לכ-100
  5. ^ בהמשך התגייס גם ארתור רופין הגולה לסייע למגוייסים
  6. ^ רבים מהחיילים שהתעת'מנו החזיקו לפני כן אזרחות רוסית לכן התבקש הצבא הטורקי להוציא חיילים אלו מהחזית הרוסית כדי למנוע נפילתם בשבי