טיוטה:סרבנות קשר

סרבנות קשר - הגדרה

סרבנות קשר זו תופעה שבה אחד הילדים, או כולם, מסרב לקיים קשר עם ההורים או לקבלת את הסמכות ההורית .זה יכול לקרות בגלל הסתה של ההורה השני, בגלל דברים שהילד בעצמו חושב או בגלל כל סיבה אחרת.

הזוג הגרוש מתקשה לעתים להתנהל ביחד מול הילד בצורה שמתאימה לטובתו. ישנם מקרים בהם ההורה (האם או האב) "משתמש" בילד כחלק ממאבק הגירושין במטרה ליצור חיץ בין הילד להורה השני. אך סרבנות הקשר עלולה להתפתח מסיבות נוספות. למשל סיטואציה בה הילד מרגיש שההורה פגע בו או הפר מאזן של אמון. הילד נמצא בקונפליקט לגבי נאמנותו בין הוריו. עם התפוררות התא המשפחתי, עולמו הפנימי של הילד הופך לרגיש. מנגנון ההתמודדות של הילד מביא אותו לרצון לקחת שליטה על המצב ולמנוע מההורה תשומת לב ואהבה. בהתאם לזאת, צריך להיזהר עם ההאשמה האוטומטית כלפי הורה המשמורן. הדרך מקיום תא משפחתי שלם, לגירושין, לסרבנות קשר ועד לניכור הורי מתפתחת על רקע תהליכים פסיכולוגיים מורכבים במשפחה כולה.

אצל ילד החווה מאבקי גירושים במשפחתו, מתפתח קונפליקט נאמנויות, בו עליו לבחור בין אחד משני הוריו, והבחירה תהיה מושפעת, בין היתר, בתלות שלו בהורה השוהה במחיצתו זמן רב יותר. מאחר שיחסים עם הורים הם בעלי חשיבות מרובה להתפתחות אישית וקוגניטיבית - ילד העומד במרכזו של סכסוך כזה עלול להימצא בסיכון פסיכולוגי.

על-פי פרופסור גארדנר, ב90- אחוז ממקרי הגירושין תופיע תסמונת ההתנכרות ההורית בדרגה זו או אחרת. לפעמים, מדובר בתסמונת התנכרות קלה ולא משמעותית לאחד ההורים, כחלק מתהליך ההסתגלות לגירושין, אבל במקרים לא מעטים הדברים מגיעים למצבים של "סרבנות קשר," בהם הילד מסרב באופן מוחלט לכל מגע עם ההורה.

בתי משפט נדרשים להחליט החלטות אשר לוקחות בחשבון את טובת הילד כשיקול המועדף על כל השיקולים האחרים, ומזמינים חוות דעת של אנשי מקצוע, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופקידי סעד, ואלו חותרים לזהות מצוקות רגשיות אצל הילדים, אם הן קיימות. מסקנותיהם משמשות כלי חשוב בהחלטות שופט, הנדרש להכריע למי מההורים תינתן המשמורת.

ריבוי מקרי גירושים, המחלוקות הרבות סביב נושא המשמורת, והמודעות הגוברת של אבות לחשיבות של חלקם בגידול ילדיהם - חשפה את התופעה של ניכור הורי.

ב-1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גארדנר את המונח "תסמונת הניכור ההורי". "תסמונת הניכור ההורי" נפוצה בקרב ילדים להורים גרושים. התופעה מתרחשת כתוצאה משיתוף הילד כצד בסכסוך, כשהוא מגויס על-ידי אחד ההורים כבן-ברית נגד ההורה השני, או כשהילד הופך אמצעי לנקמה בהורה השני, עד כדי פגיעה בקשר התקין בין הילד להורה.

מאפייני התופעה

1. גינוי כפייתי של ההורה המנוכר: בתסמונת הזו הילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו. ניסיונות התקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות מאוד: הילד צורח, מקלל, יורק ובועט... אצל ילדים אלה קיים חיצוי (split) ברגשותיהם כלפי ההורים. אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט".

2. ניתוק הילד מההורה המנוכר: על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. אמצעים אלה מביאים במקרים רבים לתלונות שווא של הילד על פגיעה פיזית או נפשית של ההורה המנוכר.

3. דקלום ושחזור: בהשמצות הילד יש מידה מסוימת של זיוף ודבריו נשמעים כדקלום או שחזור. אנשי המקצוע המשוחחים עם הילד נתקלים בהאשמות על פגיעה פיזית או נפשית, מצד האב המנוכר, אך עליהם לקחת בחשבון גם את העובדה כי טענותיו של הילד במצב זה עשויות להיות רדודות, מופרכות, לא מותאמות לגילו, דומות למעין דקלום של דברי ההורה השני, או מנוגדות ליחסי ההורה והילד כפי שהתקיימו בעבר.

4. הצדקת ההתנכרות באירועים לא ענייניים: הילד מצדיק את התנכרותו באמצעות סיפורים על אירועים פעוטים וחסרי חשיבות כאשר נשאלת השאלה כיצד נפגע על ידי ההורה הוא אינו מסוגל לספק תשובה עניינית.

5. שיתוף פעולה מצד ההורה: ההורה המנכר תומך בסיפורים אלה ורואה בהם סיבה מוצדקת לשנאה ולהתנכרות.

6. התייחסות קוטבית: התייחסות הילד להורה המנוכר חסרת אמביוולנטיות. ההורה המנוכר הוא כולו "רע", ההורה המנכר הוא כולו "טוב".

7. תגובות לא אמפטיות: הילד איננו מגלה כל אמפטיה או התחשבות ברגשותיו של ההורה המנוכר וגם לא צער או תחושת אשמה.

 גארדנר מדגיש כי תסמונת הניכור ההורי היא סוג של התעללות רגשית בילדים, בכך שלא רק "תלונות" הילד נגד ההורה השני יכולות לגרום להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא שהן יכולות גם לגרום להפרעה נפשית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו.

תסמונת הניכור ההורי מופיעה בדרגות שונות של חומרה. בדרגה הקלה יותר, הניכור מתבטא בכעסים חולפים הבאים לידי ביטוי למשל בטון הדיבור של השיחה. בדרגה החמורה יותר מדובר ב"סרבנות קשר" ממשית, בה הילד מסרב לכל קשר עם ההורה המנוכר. דרגה זו קרויה גם "חטיפה נפשית", ובמקרים בהן היא מתמשכת - לעתים לא נותר בזיכרון הילדים זכר (מודע) לקשר הטוב שהיה בילדות עם ההורה השנוא.

גוטליב מסכם את התופעה כך: " תסמונת ניכור הורי היא עיוות של מערכת יחסים נורמלית בין הורים לילדים. עוצמת הרתיעה והכעסים, וביטויי השנאה, עולים עשרות מונים על שאנו רואים במקרי התעללות פיזית ומינית. בתיקי נוער ואימוץ בהם היו פגיעות קשות וברורות בילדים, אין נתקלים באותה רמה של טינה ודחייה של ילדים את הוריהם."

ילדים שנמצאים בסיטואציה של סרבנות קשר, הם ילדים החווים כוח ועוצמה יוצאי דופן. למעשה הם הופכים למחנכים של ההורה המסורב. בכוחם למנוע ממנו אהבה ולכופף את ידו. הם השולטים בקשר ובכוחם להעניק להורה המסורב מנות הולכות וגדלות של תסכול וחוסר אונים, ככל שהוא מנסה יותר לרצות את הילד ולהתקרב אליו.

האם המנכרת:

אף כי התסמונת שניסח גארדנר דנה בשני ההורים, יש המפנים את הטענות אל האם, כמשמשת ברוב המקרים כהורה מנכר. זאת, על רקע התפישה התרבותית הרווחת גם בבתי משפט, להעדיף אותה כהורה משמורן למרות התפישה המדעית העכשווית השונה בתכלית, כמו גם התפישה החוקית העכשווית במדינות רבות בעולם, אך טרם בישראל.

על פי ברגמן וויצטום: "האימהות המזיקות, הגורמות לסיטואציות כאלו, הן לעתים קרובות פנאטיות, ומשתמשות בכל האמצעים החוקיים והבלתי חוקיים כדי לחסום את ביקורי האב והקשר אתו. הן עסוקות בצורה כפייתית בשנאתן לאב ובמקרים רבים הן מגלות הפרעות פרנואידיות קשות הקשורות לדמות בן הזוג".

עם זאת, ידוע כי התסמונת פוגעת גם באמהות.

מניעה וטיפול

גארדנר מציע דרכים מעשיות להתגבר על הניכור, שמטרתן למנוע מהאם את היכולת למנוע קשר של הילד עם האב. דרכים אלו כוללות פיקוח ואכיפה של גורמים מקצועיים והתערבות ישירה למניעת הניכור. במקרים קיצוניים, כשיש ניכור בדרגה חמורה, יש הטוענים כי יש להוציא את הילד מרשותה של האם ולהעבירו אל האב, ולאחר מכן, לפי הצורך, להביא לצמצום ועד ביטול הסדרי הראייה.

ניכור הורי שלא באשמת ההורה המשמורן

קיימים אנשי מקצוע הטוענים כי ניכור מצד הילד עשוי להתרחש גם ללא הכוונה מודעת מצד ההורה המשמורן.

"...בתהליך גיבוש האבחנה ושיטת ההתערבות במקרים של סרבנות קשר, יש להתייחס בראש ובראשונה למצבו הנפשי של הילד, אופיו, יחסי האובייקט שלו, תפקודו בהתאם לקבוצת הגיל, צרכיו ההתפתחותיים והאישיותיים, נטיותיו, סגנונו, וכן בעיות רגשיות והתנהגותיות אחרות. ...השנאה של הילד כלפי ההורה המסורב נחוות כהתרחשות תוך-נפשית הקשורה לייצוגי אובייקט פנימיים, שבאה כתוצאה מתהליך עיבוד האבל של הילד על התפרקות המשפחה, הנטישה והאובדן. אצל הילד העסוק בשנאה ללא הפסקה ישנה המרה של העצב ושל חוסר האונים בשנאה שהיא מלאת כוח. גם אם קיים ברקע הורה מסית, הילד "המחזיק" בשנאה ובסרבנות אינו בהכרח מתזמר את תגובותיו בהתאמה להורה זה, אלא בעיקר כהגנה, כדי למנוע מעצמו כאב נפשי וצער."

הטיפול בניכור ההורי ובסרבנות קשר בבתי המשפט:

ניכור הורי וסרבנות קשר תופסות מקום נכבד בדיונים על משמורת והסדרי ראייה במשפטי גירושין. בשנים האחרונות עלה באופן ניכר מספרן של המשפחות המופנות לטיפול במרכזי קשר. אשר פועלים ומציעים שיטות טיפול שונות להבטחת קשרים בין ילדים והורים.

חשיפת התופעה משנה באופן מהותי את התפישות המקובלות לגבי ההחלטה מי מבין ההורים יקבל את משמורת הילד, ובשנים האחרונות קיימת נטייה גוברת והולכת לבחון על פיה היבטים נוספים שלא היו מקובלים.

בשנות ה-90 גברה המודעות של אבות לקחת חלק בהורות גם לאחר הגירושים, ועל רקע הפרסום של תסמונת הניכור ההורי, החלו חוות דעת מקצועיות לבחון תלונות אלה בהסתמכם עליה.

במקרים קיצוניים אף נקט בית המשפט בסנקציות כלפי הורה מתנכר.