טיוטה:עמית מלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עמית מלר (באנגלית: Amit Meller) הוא פרופסור מן המניין, מדען ישראלי-אמריקאי, חוקר וראש מעבדה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון ובאוניברסיטת בוסטון. מלר עוסק בתחומי הננוטכנולוגיה וביופיזיקה של מולקולות בודדות ואפליקציות ביולוגיות שונות. עיקר עיסוקו הוא באפליקציות ביולוגיות לננוחרירים (Nanopores), חקר מערכת יזום התרגום (translation initiation) והדמיית תאים חיים (Live Cell Imaging).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלר נולד וגדל בתל אביב. בוגר תואר ראשון בפיזיקה ואסטרונומיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני ודוקטורט ממכון ויצמן במעבדתו של פרופסור דורון לנצט. ערך פוסט דוקטורט במעבדתו של פרופ' דן ברנתון (Dan Branton) באוניברסיטת הרוורד.

בשנת 1998 מונה לראש מעבדה ביופיזיקה של מולקולה בודדת, במכון רולנד שבאוניברסיטת הרווארד.

בשנת 2006 מונה לפרופסור חבר בפקולטה להנדסת ביו-רפואית ולפיזיקה באוניברסיטת בוסטון.

בשנת 2010 התמנה לפרופסור מן המניין להנדסת ביו-רפואית בטכניון (מכון טכנולוגי לישראל).

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלר עוסק בפיתוח טכנולוגית קריאה של DNA המבוססת חרירים ננו-מטריים, שעוביים כשל מולקולת DNA (בערך 2–5 ננו-מטר), הנקדחים בשבב עם שכבות סיליקון דקיקות. מולקולות ה-DNA, הבנויות כשרשראות הטעונות במטען חשמלי שלילי, נמשכות באמצעים אלקטרו-מגנטיים לכיוון החרירים, ואחד מקצות השרשרת מושחל לננו-חריר בעזרת הכוח החשמלי. בזמן מעבר השרשרת בחריר מבוצעת סריקה של המולקולה באמצעים אופטיים או חשמליים.

את הטכנולוגיה שתפותח החל פרופ' מלר לפתח כבר ב-1998 באוניברסיטת הרווארד, וכעת המשימה היא להתאים אותה מריצוף "רגיל" לריצוף אפיגנטי.

למטרה זו השקיע פרופסור מלר חלק ניכר מזמנו בעשור האחרון בפיתוח השיטה החלוצית. כעת גילה פרופסור מלר, יחד עם צוות חוקרים מהטכניון ומאוניברסיטת בוסטון, דרך פשוטה לשפר את הרגישות, הדיוק והמהירות של שיטה זו, ובכך להפוך אותה לאופציה ישימה ומועילה אף יותר בריצוף או אפיון DNA או באפיון של חלבונים קטנים כגון יוביקיוטין במצבם הרגיל, המקופל.

פרופסור מלר וצוותו אפיינו את שיעור הגידול בזרם בנוכחות תאורת לייזר משתנה וחורים בגדלים שונים. המטרה הבאה שלהם היא לחקור באופן מפורט יותר את המנגנון שבבסיס הגידול בזרימה המשטחית כשהלייזר מכוון לננו-חור. חקירה זו צפויה להוביל לשיפור נוסף ברגישות ובדיוק בריצוף DNA .

במהדורה המקוונת של Nature Nanotechnology הראה הצוות כי מיקוד לייזר ירוק (מקור אור זמין מסחרית, המצריך הספק נמוך) על ננו-חור מגביר את הזרם בקרבת דפנות החור, השרוי בתמיסה אלקטרוליטית (מי מלח). כאשר הזרם גובר, הוא סוחף עמו את האלקטרוליט בכיוון ההפוך לזה שבו נכנסות דגימות ה-DNA. המים הזורמים הופכים למחסום המאט את מעבר ה-DNA בחור (ראה איור). כתוצאה מכך, הננו-חישנים משפרים את הרזולוציה שלהם בקריאת ה-DNA כאשר זה חוצה את החור ומזהים חלבונים קטנים שאי אפשר לזהות בדרכים המקובלות.

פרופסור מלר אומר: "התופעה שאנחנו מתארים במאמר – מטען פני שטח הנוצר על ידי האור – מאפשרת להדליק ולכבות באופן מידי את ה'בלמים' הפועלים על ביו-פולימרים בודדים, כגון DNA או חלבונים העוברים דרך הננו-חורים. דבר זה משפר באופן דרמטי את הרזולוציה של ננו-חורים במצב מוצק, חורים שאפשר לשלב בקלות בריצוף DNA עתידי המבוסס על ננו-חורים, ובטכנולוגיות לזיהוי חלבונים. האטת ה-DNA חיונית לריצוף DNA ו-RNA באמצעות ננו-חורים, ולכן הננו-חישנים עשויים למסור לנו מידע מדויק על מה שעובר דרכם".

"המטרה היא להחזיק את זוגות-הבסיס (של הנוקלאוטידים) בחלל החישה של הננו-חורים כדי שימסרו את המידע האמור (כלומר יקבעו אם זה A, C, G או T)," אומרת אחת ממחברי המאמר, אליסון סקווירס – סטודנטית מאוניברסיטת בוסטון, שעבדה גם בטכניון וייצרה ננו-חורים במחקר זה. "כדי להצליח במשימה, האות צריך להיות שונה במידה מספקת לכל בסיס. אם הדגימה עוברת דרך האזור החש מהר מדי, קשה לחישנים לפרש את האות ולזהות נכון את החלבון."

פרופסור מלר וצוותו אפיינו את שיעור הגידול בזרם בנוכחות תאורת לייזר משתנה וחורים בגדלים שונים. המטרה הבאה שלהם היא לחקור באופן מפורט יותר את המנגנון שבבסיס הגידול בזרימה המשטחית כשהלייזר הירוק מכוון לננו-חור. חקירה זו צפויה להוביל לשיפור נוסף ברגישות ובדיוק בריצוף DNA .

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]