טיוטה:עצמונה (סיני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עצמונה היה יישוב בלתי רשמי על חוף צפון סיני, ליד היישוב חרובית באיזור אל עריש. היישוב הוקם בשנת תשל"ט, בתגובה על הכוונה לסגת מסיני ועל מנת להביע אמונה שהנסיגה לא תצא לפועל. היישוב פונה בשנת תשמ"ב, במסגרת הנסיגה מסיני.

הקמת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב עצמונה הוקם בכ"א באדר תשל"ט (20/3/1979), יום לפני הדיון בכנסת שבו אושר הסכם השלום עם מצרים, שכלל פינוי כל היישובים הישראלים בסיני.

למקום הגיעו כמה קבוצות של מתיישבים. קבוצת הסטודנטים סל"ע, מחוגי תנועת הליכוד, ואיתם צחי הנגבי, קבוצה של תלמידים מישיבת קריית ארבע, וקבוצה של כ-20 חברי גרעין קשת, שהגיעו מרמת הגולן, כאשר מזכיר הגרעין היה חנן אשל (לימים ארכיאולוג ידוע).[1] ראשונה הגיעה קבוצת התלמידים מישיבת קרית ארבע, שלמעשה התכוונו רק לתגבר את המתיישבים העיקריים בימים הראשונים. גם תלמידים מישיבת ימית תגברו את המקום בהתחלה.

המתיישבים התבססו במתחם שהוקם כשנה קודם לכן. מתחם זה היה אחד היישובים שנבנו על ידי השר שרון, במהלך שיחות השלום (מטרת הקמתם אינה ידועה). יישובים אלו לא אוכלסו, וכונו על ידי העיתונאים "יישובי דמי".[2] לכן היתה כבר קיימת במקום חצר סגורה בגודל מספר דונמים, ובה מגדל עם מיכל מים, וכן מבנה מגורים קטן מפיברגלס. מים הובאו בצינור מהיישוב חרובית, וחשמל סופק על ידי גנרטור. יומיים אחר כך הובאו למקום שני מבנים נוספים. בתחילה לא ניסו כוחות הבטחון להפריע לפעילות במקום, אך כשהמשיכו להביא ציוד נוסף, המשטרה הזהירה כי תעצור את מי שיביא ציוד. כמו כן, הוצבו מחסומים כדי למנוע את הגישה ליישוב, אך המתנחלים הצליחו לעקוף אותם. בימים הראשונים, ביקרה ביישוב קבוצה של חברי כנסת, ביניהם גאולה כהן ומשה שמיר, שהיו עדיין חברי הליכוד. גאולה כהן הודיעה כי תבקש ממשרד הבטחון להכיר ביישוב החדש.[3]

המיקום הקבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחול המועד פסח תשל"ט, כארבעה שבועות לאחר הקמת היישוב, עבר היישוב למקום חדש. המקום החדש היה על גבעת חול סמוך לים, כקילומטר וחצי מצפון ליישוב חרובית. מתיישבי נאות סיני וחרובית עזרו בהעברת הציוד והגנרטורים. תושבי עצמונה הודיעו כי המיקום החדש הוא מקום הקבע שלהם, והוא נוח יותר מהמיקום הראשוני. המיקום החדש של עצמונה היה, כמו המיקום הראשון, בתוך מתחם שהוקם שנה קודם לכן.[4] בליל שביעי של פסח התקיים על שפת הים טקס "שירת הים".[5]

בהתחלה, עסקו המתיישבים בעבודה שכירה ביישובי האיזור.[6] בקיץ החלה במקום פעילות חקלאית, שכללה גן ירק בן 5 דונמים, של עגבניות, מלפפונים, אבטיחים וקישואים, וכן 100 שתילי הדרים. במקום פעלו שני טרקטורים. כמו כן היה במקום מפעל לתיקון ספרי תורה. שאר התושבים המשיכו לעבוד ביישובי הסביבה. לעצמונה סייעו המינהל האזורי איתם וגוש אמונים.

תוכניות הממשלה לגבי היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה אפשרה באופן לא רשמי את קיומו של היישוב, ונמנעה מלפנותו, למרות לחץ האופוזיציה והתקשורת, שטענו שקיומו של היישוב מסכן את הסכם השלום עם מצרים. כשבועיים לאחר הקמת עצמונה, נפגש מנחם בגין עם נציגי ישובי חבל ימית. כאשר נשאל על ידי נציג עצמונה מה יעלה בגורל ההתנחלות, השיב: "עליתם ללא אישור הממשלה - ואיני רוצה לדון במצבכם כאן".[7]

בסוף חודש תמוז תשל"ט (יולי 79), במסגרת ההכנות לנסיגה מסיני, הוחלט בפגישה אצל שר החקלאות שרון, שתושבי עצמונה, יעברו ליישוב מורג שבגוש קטיף[8] (ההחלטה לא היתה על דעתם של התושבים, אך לבסוף הם אכן הגיעו ליישוב מורג).

בחורף תש"ם, ניהלה תנועת אמנה משא ומתן עם השר שרון, לקבלת תקציב של 15 מיליון לירות לפיתוח מושב עצמונה. בקשת התקציב כללה: מבני מגורים, כולל חדר אוכל, שני צריפים והבאת 10 מבנים יבילים, תשתיות מים חשמל וכו', וכן צרכים חקלאיים, כולל הכנת עשרות דונמים לגידול קישואים, מילונים, חצילים ופלפלים, טרקטורים, כלי רכב ועוד. הנימוק הרשמי לתקציב זה היה, כי המושב עצמונה מהווה הכשרה חקלאית לצורך התיישבות בגוש קטיף[9] (מובן שהסבר זה היה מנוגד לגמרי למטרת קיומו האמיתית של vhhauc עצמונה, והיא להשאר בסיני, ולמנוע את הנסיגה).

כשנתיים לאחר הנסיגה מסיני, אנשי עצמונה, שגרו במקוo זמני בגוש קטיף, דרשו פיצויים מהמדינה. משרד האוצר דחה את הפנייה, אך בדק אפשרויות לסייע ליישוב בדרכים אחרות.[10]

הנסיון להקמת היישוב חצרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנה לאחר הקמת היישוב, בתחילת ניסן תש"ם (סוף מרץ 80), נעשה נסיון להקים נקודה נוספת בסמוך. שם הנקודה החדשה היה חצרון או עצמונה ב'. מתיישבי עצמונה ביקשו אישור מהממשל הצבאי להקים מחנה עבודה במרחק כמה מאות מטרים מהיישוב, כשהמטרה היתה שמחנה העבודה יהפוך ליישוב חדש. הממשל הסכים לאשר הקמת מחנה עבודה, אך רק בצמוד ליישוב, ולא במקום שביקשו. במקביל, הובא לעצמונה ציוד להקמת 4 מבנים, שנרכשו בכספי תנועות המחאה. וקבוצות של צעירים שהגיעו מישיבות במקומות שונים בארץ, רצו להקים את המבנים במקום המיועד, ללא אישור, למרות התנגדות אנשי עצמונה. בנסיון הראשון נכשלה הקמת המבנים בגלל רוח חזקה שגרמה לסופת חול,[11] וחלקי המבנים הונחו בינתיים בצידי הכביש בסמוך לעצמונה. כעבור מספר ימים, אנשי הממשל הצבאי שכרו בדואים שלקחו את חלקי המבנים והביאו אותם לתחנת המשטרה בשייח זוויד.[12] בלילה שאחרי כן, עלו אנשי חצרון על הקרקע, כשהם מביאים איתם 3 מבנים קטנים יותר, ומציבים אותם במקום.[13] למחרת היום, פונו המתיישבים בכח על ידי חיילי צה"ל, לאחר שסירבו להתפנות מרצון. נעצרו 33 מתיישבים, 11 מתוכם צעירות מקרית ארבע.[14]

האידיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העקרונות שהנחו את תושבי בעצמונה היו:

  • היישוב אמנם הוקם כתגובה על ההחלטה לסגת מסיני, אך הדרך להאבק בהחלטה היא על ידי קיום יישוב רגיל והרחבתו, ללא כל כוונת מחאה, או התנגדות פיזית.
  • כל זמן שרק אפשר, היישוב יפעל בצורה רגילה, כמו יישוב שעתידו לפניו, ללא כל קשר לסיכויי ביטול הנסיגה.
  • לא משתתפים בשום דיון או תכנון בנושא של מה יהיה במקרה של פינוי, ואף לא מקיימים שיח פנימי בנושא זה.
  • כשם שמצווה לקיים יישוב בארץ ישראל, כך מצווה להתיחס יפה לכל יהודי, ולכל חייל צה"ל, ולא לפגוע או להתעמת איתו בשום צורה.

מורה הדרך הרוחני של עצמונה, כמו גם של יישובים אחרים באיזור, היה הרב אברהם יהושע צוקרמן, מישיבת מרכז הרב. הרב הרבה להגיע ליישובים באותה תקופה, והשפעתו היתה גדולה. בתחילת שנת תשמ"ב, הגיע הרב נחום רכל להתגורר בעצמונה, ושימש כרב היישוב.

שאלה: מה מקור האופטימיות של תושבי עצמונה? האם הוא רגשי או רציונלי? תשובה: מקור האופטימיות שלנו הוא העובדה שהמציאות תלויה בנו, ולא תלויה, כמו שחושבים בטעות, במנחם בגין או ברונלד ריגן. לכן מוטב להסתכל על האירועים הקורים כאן כבבואה של המצב הפנימי בעם ישראל. צריך להתחיל את התיקון לא על ידי הפלת הממשלה, אלא על ידי תיקון הסיבות שגרמו למצב הזה, ועצמונה יוצרת את התיקון הזה. אנחנו מאמינים שהעובדות שאנו יוצרים וכוחות הנפש שאנו משקיעים ישנו את המצב. זה מהלך של אמונה, לא של נבואה. הכיסופים שלנו הם המפתח שיוביל אל המעשה. כיסופים של רבים מביאים למציאות שאליה נכספים.

הרב נחום רכל בראיון לעלון פנימי, חודשים אחדים לפני הנסיגה.[15]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך ההתמודדות של עצמונה, ספגה ביקורת משני כיוונים. היו שטענו שאנשי עצמונה מנותקים מהמציאות, בכך שהם ממשיכים להתנהג כאילו לא קרה דבר, גם כאשר כוחות הפינוי כבר בדרך. והיו שטענו שמאבקם חלש וחסר סיכוי, בגלל שאינם מתכוונים להאבק בכוח נגד הפינוי, כשיגיע. שתי הביקורות מתעלמות מהאידיאולוגיה המיוחדת שהתקבלה במקום. דרך ההתמודדות של עצמונה הפכה לסמל בביטוי "עמונה או עצמונה", כאשר עמונה מסמלת התנגדות קשה לפינוי.

היו גם בעצמונה תושבים שלא הסכימו לדרך זו של מאבק, ולכן עזבו את היישוב ועברו ליישוב חצר אדר.

התפתחות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה היתה תחלופה גבוהה של התושבים, אך בהמשך הגיעו משפחות עם ילדים שקבעו את ביתם במקום. בשנת תשמ"א היו במקום 8 משפחות ו-11 ילדים.[16] בסוף שנת תשמ"א, גרו בעצמונה 15-20 משפחות.[17]

ביישוב עצמונה היו בשלב זה כבר 15 מבנים, מהם 6 קרוואנים. לצורך הבניה הובאו חומרי בנין, במימון גוש אמונים והמינהל האזורי.[18] בעצמונה הוקמו מבני קבע בודדים: חדר אוכל, מקווה, והתחיל להבנות בית כנסת.[19]

בחודש שבט תשמ"א, הגישו אנשי עצמונה בקשה לעוזר שר החקלאות, אישור לדייג חופי באיזור ימית – חרובה.[20] בשנת תשמ"א עיבדו אנשי עצמונה 40 דונם של עגבניות. העגבניות של עצמונה נחשבו ללהיט מבוקש אצל הסוחרים, ואף יוצאו לחו"ל במחירים מצוינים. בשנת תשמ"ב עובדו 130 דונם של עגבניות.[21] הייתה החלטה שלא להיעזר בעבודה שכירה.

במוצאי שמחת תורה תשמ"ב (אוק' 81), הגיע לעצמונה גרעין שמטרתו הייתה להקים יישוב חדש באזור. בגרעין היו 15 רווקים ורווקות ומשפחה אחת.[22] ובחנוכה, עלה הגרעין והקים את היישוב חצר אדר.[23] בסוף חודש טבת תשמ"ב, הוקם יישוב נוסף על חוף הים מזרחית לעצמונה, מעוז הים שמו. 10 צעירים השתכנו במבנה ששיקמו, והתכוונu לעסוק בדיג.[24]

בחודשים האחרונים, התקיימו במקום תלמוד תורה, ובית ספר לבנות.

קבוצת חברי כנסת, ובהם סגן השר דוד שיפמן, יגאל כהן ויגאל כהן אורגד מהליכוד, ורענן נעים ממפלגת העבודה, ביקרו ביישובים עצמונה וחצר אדר, לאות הזדהות עם מאבקם נגד הנסיגה.[25]

יחודיותו של היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב עצמונה התקיים במשך 3 שנים בתנאים קשים ביותר (אמנם רוב התושבים גרו במקום פחות זמן), תנאים קשים יותר משאר יישובי חבל ימית.

עיקרן של הבעיות בעצמונה:[26]

  • חוסר הכרה מצד הממשלה, ובדברים מסוימים אפילו הפרעה לפיתוח היישוב.
  • חוסר תנאים בסיסיים להתיישבות, כמו: מקורות מימון וקרקעות מתאימות לחקלאות ליד היישוב.
  • בעיות תקשורת - אין טלפון וכביש הגישה קשה למעבר ומתכסה תכופות בחול.
  • היישוב ממוקם על דיונה של חול, וחסרה תשתית של קרקע מוצקה.

בניגוד לשאר היישובים, לא נהנו אנשי עצמונה מסיוע של הממשלה, למעט סיוע עקיף ומועט. וכן בניגוד לשאר היישובים באזור שרוב תושביהם השלימו בשלב מסוים עם הנסיגה, ועזבו את היישוב הרבה לפני הפינוי, בעצמונה המשיכו לנהל שגרת חיים רגילה עד הסוף. ובניגוד לשאר מתנגדי הנסיגה, שבאו רק בחודשים, בשבועות ובימים האחרונים לפני הנסיגה, אנשי עצמונה החזיקו מעמד וקיימו יישוב במשך 3 שנים.

הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצמונה פונתה מסיני בכ"ו ניסן תשמ"ב. התושבים לא עשו כל הכנות שהן לפינוי, וסירבו אף לדבר או לחשוב מה יהיה במקרה של פינוי. ביום הפינוי עסקו התושבים ביציקת בטון של ארון הקודש של בית הכנסת ההולך ונבנה. לדברי התושבים, לא היתה זו התרסה נגד הפינוי, אלא במקרה הגיעו באותו יום לשלב זה של הבניה.

כוחות פינוי גדולים מאוד הגיעו לעצמונה עם בוקר, כולל מספר גדול של אמבולנסים. לתושבים היה נראה שהצבא חושש מאוד מפינוי עצמונה. החשש נבע מכך שביישוב זה התנהגו התושבים בצורה מוזרה, בעיני הצבא. תגובתם למצב לא היתה על פי המצופה, והצבא חשש אולי מהפתעות מרות של הרגע האחרון.

התושבים לא התעמתו עם החיילים, ואף התיחסו אליהם הצורה ידידותית, אך לא הסכימו להשתתף אף בפינוי חפציהם האישיים מהבתים. חלק מהתושבים התפללו בבית הכנסת, או אמרו תהלים בחדר האוכל. במשך היום עסקו חיילים וחיילות באריזת חפצים אישיים, צעצועים, בגדים, כלי אוכל מהכיורים. ברקע נשמע קולו של מערבל הבטון, עד שאלוף הפיקוד ניגש וכיבה אותו. סוכם שהתושבים יעלו על אוטובוסים, שיקחו אותם לאן שיחליט הצבא, מלבד קבוצה קטנה של תושבים שישארו בינתיים במקום, לשמור ציוד, ולהמשיך בקטיף המילונים. הצבא התחייב שלא לפנות באותו יום את מבני המגורים. לקראת ערב, לאחר תפילת מנחה עלו התושבים לשלושה אוטובוסים. לפני העלייה לאוטובוסים, נשא מזכיר היישוב, איציק אידלס, דברים בפני כל החיילים שהיו במקום. לתושבים לא היה כל מושג לאן מסיעים אותם. רק במהלך הנסיעה נודע להם שהוכן מקום עבורם בבתים ריקים, ביישוב מורג שבגוש קטיף. המקום הוכן ביוזמת ראובן רוזנבלט, ראש המועצה האזורית בגוש קטיף, שידע שאנשי עצמונה לא יסכימו להשתתף בשום תכנון, הנוגע למקרה של נסיגה ופינוי. למחרת הפינוי, הורשו כמה מהתושבים שכבר פונו, לחזור לעצמונה, ולהמשיך בקטיף המילונים עוד כמה ימים.

אחרי כמה שנים שבהן התגלגלו אנשי עצמונה בכמה מקומות בגוש קטיף, התיישבו ביישוב הקבע בני עצמון.

בחמישים הימים האחרונים לפני הפינוי, צולם בעצמונה, בהסכמת התושבים, סרט טלויזיה, המתאר את חיי התושבים בצל איום הנסיגה. בסרט מובאים דברי התושבים, ונראים שגרת החיים, ונופי היישוב והסביבה. הסרט מציג גם את יום הפינוי עצמו. הסרט נערך לאחר הפינוי, והוקרן בתוכנית מבט שני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 21/3/79 בני קשת בגולן הצטרפו ל"כפר הרפאים" שהוקם בסיני. דני צדקוני, עיתון דבר 21/3/79 התנחלות גוש אמונים - בצפון סיני
  2. ^ נחום ברנע, עיתון מעריב 13/2/1978 איך מקימים התנחלויות-דמה.
  3. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 23/3/79 עצמונה מתעצמת.
  4. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 17/4/1979 התנחלות עצמונה הועתקה מערבה.
  5. ^ עיתון מעריב 19/4/1979 ושירת הברבור בנביעות.
  6. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 9/4/1979 הממשל הצבאי ינקוט עמדה לגבי התנחלות עצמונה.
  7. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 8/4/79 אתם גורמים יסורים לאדם מתייסר.
  8. ^ עיתון מעריב 22/7/79 סוכם להיכן יעברו ישובי חבל ימית.
  9. ^ מכתב מאורי אריאל לשר שרון 24/12/79, ארכיון המדינה.
  10. ^ עיתון מעריב 21/1/84 מפוני עצמונה תובעים מליון דולר מהאוצר.
  11. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 19/3/1980 המימשל, בסיוע רוח עזה, סיכל ההתנחלות בחצרון.
  12. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 24/3/1980 פועלים בדווים פינו המבנים בעצמונה ב'.
  13. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 24/3/1980 "אנחנו במבנים" - הודיעו הבוקר אנשי התנחלות חצרון בצפון סיני.
  14. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 25/3/1980 פונו מתנחלי "חצרון".
  15. ^ מתוך הספר: חגי סגל, ימית. סוף.
  16. ^ חוברת "עשור לחבל ימית" בהוצאת בית הספר "אבשלום", עמוד 85.
  17. ^ "חבל ימית עבר והווה" המנהל האיזורי איתם 9/7/81.
  18. ^ עזרא ינוב, עיתון מעריב 24/3/1980.
  19. ^ צבי אלוש, עיתון ידיעות אחרונות 11/12/81 מצדה של חבל ימית?
  20. ^ מכתב ממרכז המשק יחזקאל ראב לעוזר שר החקלאות אורי בראון, א' שבט תשמ"א. ארכיון המדינה.
  21. ^ צבי אלוש, עיתון ידיעות אחרונות 11/12/81 מצדה של חבל ימית?
  22. ^ יוסף וקסמן, יהושע ביצור ומשה מייזלס, עיתון מעריב 21/10/81 הוקם גרעין לאכלוס יישוב חדש בחבל ימית.
  23. ^ דני צידקוני, עיתון דבר 25/12/81 תוקם התנחלות חדשה "חצר אדר" בדרך לאל-עריש.
  24. ^ עיתון דבר 21/1/82 התנחלות בלתי-חוקית חדשה - "מעוז הים".
  25. ^ דני צדקוני, עיתון דבר 25/1/82 ח"כים ביקרו בחבל ימית להביע תמיכה.
  26. ^ חוברת "עשור לחבל ימית" בהוצאת בית הספר "אבשלום", עמוד 85.