טיוטה:פרומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעה זו גולתה בשנת 2020

סימפטומים

1 חשד שהשכן שלך מסתיר משהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

2 התקפי זעם בלתי נשלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

3 הרגשה מוזרה שהמושפע הולך למות[עריכת קוד מקור | עריכה]

4 נסיגה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים

1 יום עבודה שהאדם בו מתוסכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התאוריה הפסיכואנליטית, תחושת החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, הסתמי (איד) המתמודד עם דרישות המציאות ועם הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד פירט שלושה סוגי חרדה:

גורמי סיכון להתפתחות הפרעת פרומניה [עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

פרומניה זה סוג של הפרעת חרדה וגורמי הסיכון שלה הם חשש בעיקר אצל נשים

.

הבסיס הביולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

מעגלים עצביים בהם מעורבים אזורי מוח כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, הם אלו שנחשבים כבסיס הביולוגי של החרדה. בניסויי סריקות PET נמצא כי בעת הצגת ריח או טעם דוחים או מאיימים, מוגברת זרימת הדם לאמיגדלה, והנבדקים דיווחו על תחושת חרדה מתונה. הממצאים עשויים להעיד על כך שמקורה של תחושת החרדה הוא במנגנון פיזיולוגי שנועד להגן על האדם על ידי מניעת התנהגויות מזיקות.

תגובת הגוף להופעה של גירוי מאיים היא הפעלה של ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה (ציר ה-HPA). גרעין האמיגדלה מפעיל את ההיפותלמוס, שבתורו מפריש את ההורמונים CRH וזופרסין אל ההיפופיזה שבתגובה מפריש את ההורמון ACTH שמגיע עם זרם הדם אל בלוטת יותרת הכליה, כשהתוצר הסופי הוא הפרשה שלקורטיזול מבלוטת יותרת הכליה. הקורטיזול מוכר כ"הורמון הדחק", היות שהוא משפיע על המטבוליזם בגוף, מעודד עליה ברמת הגלוקוז בדם, מסייע בפירוק של גליקוגן בכבד, מעלה לחץ דם ומפחית את תגובות מערכת החיסון. בנוסף יש הפרשה של הורמונים קטכולאמינים (אדרנלין ונוראדרנלין) מבלוטת יותרת הכליה. ,הקורטיזול וההורמונים הנוספים המשתחררים מבלוטת יותרת הכליה מובילים לעלייה בקצב פעימות הלב וקצב הנשימה (על מנת שיגיע יותר דם עשיר בחמצן אל השרירים), הגברה של מערכות קשב וירידה בתפקוד של פונקציות גופניות לא חיוניות (כגון מערכת העיכול). כלומר, הורמונים אלה מכינים את הגוף לתגובה אופטימלית למצבי חירום על ידי הפניית משאבים לתפקודים חיוניים וצמצום משאבים לתפקודים שאינם דחופים.

ג'וזף לדו בספרו "המוח הרגשי" מתאר שני מסלולים קודמים לציר ה-HPA, המתריעים בפני האמיגדלה על מצב סכנה. המסלול הראשון הוא המסלול המהיר, בו הגירוי המפעיל את האמיגדלה מגיע אליה ישירות ממערכת החושים. גירוי זה עשוי להיות מולד (מתריע על סכנות המקודדות בקוד הגנטי, כגון פחד מנחשים) או נרכש (מתריע על גירויים שהאדם למד מניסיונו לזהות כאיום, גם כאשר איום זה סובייקטיבי) המסלול המהיר מעורר באופן מיידי תגובות של "הלחם או ברח". המסלול השני הוא המסלול האיטי, בו אותות הקלט עוברים דרך קליפת המוח לעיבוד נוסף באזור שבו מתרחשים תהליכי החשיבה. כלומר, האדם חושב על הגירוי ואז מחליט האם זהו גירוי המתריע על סכנה או לא (חשיבה זו יכולה להיות לא מודעת). גם במסלול זה תתעורר תחושת פחד אך באופן מחושב.

מסקנה נוספת שעולה ממחקריו של ג'וזף לדו היא, שאצל אנשים חרדתיים החרדה אינה תגובה ישירה לסכנה, אלא לתגובה הטבעית של הגוף לסכנה. כלומר, האדם חווה את התגובה הטבעית כסכנה כשלעצמה ומגיב באופן רצוני כדי לבלום אותה. דבר זה מוביל למעגל קסמים בו החרדה מגבירה את עצמה. מסקנה זו תואמת לתוצאות מחקר נוסף שהראה כי אנשים שאינם חוששים מלחץ נפשי אינם נפגעים מתופעות חרדה

השפעה על התפקוד[עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת אישיות התמכרותית חברתית מאפשרת לאדם לדמיין דברים ככל האפשר ואם שעסוקים מדי בדאגות אז המוח מתמלא בידע והתפקוד נעשה יותר ויותר גרוע והחברה מתקשה

השפעה על היצירתיות[עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבה מסתעפת מקושרת להנמכה באינהיביציה.

הסבר אפשרי לכך הוא שאינהיביציה נמוכה מאפשרת לרעיונות ומושגים להישאר זמן ארוך יותר בזיכרון עבודה.

פרומניה יכול להשפיע על הדימיון עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה][עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת אישיות התמכרותית גורמת

לגרום לדימיון מפותח מאוד