טיוטה:קהילת יהודי בודפשט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה היהודית בבודפשט בירת הונגריה הייתה קהילה מפוארת אשר בראשה עמדו רבנים גדולים, היא גם שגשגה ופרחה תרבותית, הוקמו בה מוסדות, בתי כנסת וחנויות ושמרו על אורח חיים יהודי, היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים. בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.

כיוון שבודפשט היא איחוד בין שלוש ערים: בודה, אובודה ופשט (משנת 1872), הקהילה היהודית עתיקה מימיה של העיר, וקיימת החל מתקופת האימפריה הרומית. טרם האיחוד הייתה קהילה יהודית בכל אחד משלושת החלקים של בודפשט, העתיקה מבניהם הייתה קהילת בודא.

הקהילה הלכה והתפתחה עד תרצ"ט-1939, שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה, למרות מגמת האפליה האנטי-יהודית במרת השלטון ההונגרי. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חוותה הקהילה אנטישמיות קשה, הפלייה, רדיפות, פיטורים מעבודות והשפלות רבות. יהודים רבים גויסו לעבודות בכפיה ובזמן קצר התחוללה החרפה באנטישמיות עד לכדי השמדה והרג בדרכים קשות של בני הקהילה. ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. כ- 76,000יהודים הושמדו ובתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה.

לאחר השואה יהודים רבים נהיו ציונים ועלו לארץ ישראל, ורבים מן הנותרים בבודפשט הפנו עורף למסורת היהודית.

כיום חזרו החיים המשגשגים לקהילה אמנם לא כפי שהיו קודם השואה אך היא שיקמה את חייה הקהילתיים ונהייתה לקהילה היהודית הגדולה בהונגריה המונה כ80,000 יהודים.

פרוץ מלחמת העולם השניה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרדיפות וההגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השניה על ידי הגרמנים הנאצים חלו תמורות בחיי הקהילה היהודית בבודפשט.

בעקבות חוקי ההפליה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל גיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושירותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה, מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, אף שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה. בשנת 1942 בוטלה ההכרה בדת היהודית, ושני נציגיה בבית העליון של הפרלמנט הפסידו את מקומותיהם. באותה שנה בוטלה "זכות" היהודים לשרת בצבא, ואף הקצינים הוותיקים, מעוטרי אותות הכבוד, נפסלו מללבוש מדים ולשאת נשק או חרב[1].

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית ("יודנראט"), בת שמונה אנשים, בה ייוצגו הניאולוגים, האורתודוכסים והציונים. יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. הגרמנים השתלטו לאיטם על הונגריה כולה. בשעה שבערי השדה חלו כבר פעולות גירוש היהודים למחנות ההשמדה במלוא הקצב, עוד הייתה עיר הבירה שקועה בשלווה ובשאננות יחסית, מפני שהצנזורה הקפדנית העלימה מעיניה את אשר התרחש מסביב. ב-30 ביוני הוחל ריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של האדמירל מיקלוש הורטי (שעמד אז בשלטון הונגריה), לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה, שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רישיון. בחודש אוגוסט כבר השתוללו אנשי אס-אס בחוצות בודפשט והתעללו ביהודים. העוצר ההונגרי, הורטי, ביקש מממשלתו להודיע לשלטונות הגרמניים שהוא בעצמו יסדר את שאלת היהודים, ולפיכך לא ירשה גירושים נוספים של יהודים.

ניסיון ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק) חל שינוי טראגי ביותר בתולדות יהדות הונגריה, ב-15 באוקטובר תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית, ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי, שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" – 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום, גבול בין הונגריה לאוסטריה. רבים מהצועדים היו חלשים, חולים וזקנים ורובם גוועו למוות בצעדה זו.

בחודש טבת תש"ד (ינואר 1944), לאחר שהצבא האדום כבר חדר לפרברי בודא, התקיפו הרשעים את בית-החולים של קהילת בודא, שעמד תחת חסותו והנהלתו של הצלב האדום, את בית-החולים של קהילת האורתודוכסים בפשט ובית-ההבראה שלה, ואת מושב הזקנים של החברה קדישא האורתודוכסית, ורצחו אל כל תושביהם, רופאיהם ועובדיהם, יותר מ- 400 נפש. .. אייכמן ריכז את היהודים בשני גטאות גדולים ובסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ-70,000 איש. עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות ניטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג שפעל בבודפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזויפים. 2,748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזויפות שהונפקו בבודפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קרבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה. רבבות מתושבי בודפשט עזבו את העיר ופנו לארץ-ישראל או למקומות מקלט אחרים ונעשו מאמצים בקרב הנותרים בעיר לשקם את הקהילה שנהרסה.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]