טיוטה:קהילת יהודי ברהובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
WIKI AND ACADEMIA.PNG
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" והוא פתוח לעריכה. השלמות, תוספות והערות יתקבלו בברכה.
 ערך זה נכתב  בשיתוף פעולה עם המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים  במסגרת הקורס "שואה, שורשים וזיכרון: למידה משמעותית עם הפנים לקהילה". תאריך סיום הקורס הוא 22/05/2017.

בברהובה הייתה קהילה יהודית


תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות בשנת מיד לאחר פתיחת השערים ב1980

"עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה ברגסס לחלק ההנוגרי של הקיסרות האוסטרית –ההונגרית. עם הכרזת מדינת צ'כסלובקיה נכללה גם ברגסס 1919 ושמה הוסב לברהובו. בשנת 1938 צורפה העיר בלחץ הגרמנים להונגריה,בשנת1945 נכבדה בידי הרוסים יחד עם חבל הקרפטוס.

תחילת הישוב ביהודי היתה במאה ה17 לפי המסמכים משנת 1735לא עלה מספר היהודים בעיר על 100 נפש .

רק באמצע המאה ה18 התחילה להתגבש קהילה מאורגנת .

רב הקהילה הראשון היה ר' יצחק רוכליץ שהוא נכדו של החת"ם סופר אח"כ עלה הרב יהודה לייב הכהן שוורץ. שהוא היה מתלמידי החת"ם סופר, ובשנת 1883 נבחר כרבה הראשי של הקהילה הרב שלמה שרייבר (סופר) נכד החת"ם סופר . תקופת כהונתו היתה תור הזהב בחי יהודי ברהובו, כבחיי היהודים במרכז אירופה בכלל .

שליטה במסחר -משנת 1867 הסירו מהיהודים את כל ההגבלות שחסמו את דרכם להצלחה כלכלית וחברתית .היהודים נעשו הגורם החשוב במדינה ונעמדו בעמדות מפתח בכלכלת המדינה כסוחרים בנקאים ותעשיינים סופרים הם גם הגיעו להיות צירים בפרלמנט בעירות וכראשי מלפגות .

היהודים בקהילת ברהבו הקימו תעשייה בפני עצמה ורכשו אחוזות וכרמים, ההתעשרות בחברה הביאה למידה של התבוללות והתרחקות מהדת אך לא סרו מהמסורת .קהילה זו היתה ידועה בתקופת הזוהר שלה וגם בתקופת שקיעתה במוסדות התפילה והתורה שבה לאחר מותו של הרב שרייבר חולקה הקהילה ל2 והחרדים הקימו להם קהילה נאולוגית .

קבורה יהודית בצ'כיה

ציונות בקהילה

בשנת 1930 החלה תנועת הציונות לחלל לעירה זו הצופים "השומר קדימה" בית"ר, הפועל המזרחי והשומר הצעיר .

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1938- כשהכריזה ממשלת צ'כוסלובקיה על גיוס כללי בחששה מפלישת היטלר לצ'כוסלובקיה, התגיסו גם בני הקהילה היהודית לצבא. הם היו היחידים שהיו מוכנים להלחם למען שלמותה של המדינה. כל היתר קיבלו ברצון את "הסכם וינה "שסיפח את ברהבו גם להונגריה .

עליתו של היטלר לשלטון לא עוררה שנים דאגה אולם אחרי סיפוח החבל להונגריה בשנת 1938 גזרה הממשלה על היהודים גזרות ,שנועדו להשפילם

ולרוששם וגייסו אותם לעבודות פרך במקום שרות צבאי .

1941-התחליה השמדת היהודים . תחילה נעצרו כל היהודים שלא יכלו להציג תעודת זהות הונגרית .מאתיים וחמישים אלף הועברו לידי הגרמנים בפולניה .

1942- גויסו לעבודה בכפיה כל הגברים בקהילה נשלחו לאוקרינה, לבנית ביצורים לעבודת פרך למען הגרמנים הם הועברו תחת פיקוח חיילי הצבא ההונגרי, שגילו כלפיהם אכזריות רבה. בין השאר נוצלו היהודים לפינוי שדות מוקשים ונשלחו לעבור את השדות ברגל והרכב, כדי לפוצץ בגופם או ברכבם את המוקשים .

1942-1943- קפאו מקור אלפים מעובדי הכפיה היהודים עם נסיגת צבאות הציר מאוקרינה, עקב מתקפת הצבא האדום בתחילת 1943, אולצו כ2000 יהודים מעובדי הכפייה ללכת איתם .הם צעדו כאלף קילומטר, בקור ובשלג בגלל התנאים הקשים פרצה בניהם מגפת הטיפוס .

היהודים בברהובו - צעדו כאלף קילומטר, בקור ובשלג מברך הדון עד לסיביבות דורוז'יצה. בגלל התנאים הקשים ומיעוט המזון פרצה ביניהם מגפת טיפוס הבהרות .

בדרכים אכזריות הומתו רבבות יהודים מעובדי הכפייה ובניהם מאות מבני הקהילה. היהודים שלא נסוגו עם הצבא ההונגרי ונפלו בידי הרוסים נספו רבים מאוד במחנות השבויים של הרוסים ,מעטים נלחמו בצד של הצבא הסלובקי יחד עם הצבא האדום והגנרל סבובודה ובהם קהילת ברהובו .

1944 לא נותרו בקהילה אלא זקנים, נשים וילדים .אותו הזמן הנאצים היו בנסיגה רצופה בכל החזיתות המלחמה והתקוה החלה לפעם בלב היהודים .

אך במרס 19 הגרמנים נכנסו וכבשו את הונגריה .

ב31- במרס נכנס הגסטפו הנאצי לעיר. למחרת, בשבת הגדול תש"ד, הוקמה "מועצת היהודים" יודנראט .

וניתך מבול של גיזרות עליהם : עוצר קבוע מ6 בערב עד 6 בבוקר ונאסר על היהודים לעזוב את העיר הטלפונים שלה נותקו כלי רכבם והרדיו שלהם הוחרם

והם נצטוו לענוד אות קלון ולערוך מפקד מדויק של האוכלוסיה היהודית .

בשבת של שמיני של פסח נאספו מבתיהם 12.000 בני קהילה והסביבה ולעיני האוכלוסייה הנוצרית הועברו והוחזקו דחוסים בתוך בתי החרושת ללא תנאים וללא בתי שימוש ומים כשהיודנרט מופקד עליהם, בפיקוח קצינים גרמניים, מזימתם השטנית של הנאציזם להסחת הדעת מגורל היהודים ולטיפוח אשליות הופעלה בהצלחה גם כאן , עד הרגע האחרון .

ב14 במאי הופרדו הזקנים, האמהות והילדים מן הצעירים והכשירים לעבודה, ולמחרת הועמסו בקרונות למקום בלי ידוע .משלוחים נוספים, שיצאו ב-17 במאי וב19 במאי בו, נתרוקנה העיר מיהודים. גורלם של היהודים היה כגורל שאר מליוני היהודים בני עמנו, שהובלו בימי השואה .

כ80% מבני הקהילה נכחדו .

יומנה של אסתר אקרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומנה של אסתר

חייהם של ארבעת היתומים

אני זוכרת את חיי מהיותי בגיל שלוש. שם אבי היה יצחק אייזיק אקרמן ז"ל, שם אמי היה ז'ני ברקוביץ אקרמן ז"ל

וילדיהם לפי הסדר:

אדולף - אברהם יהושע אקרמן ז"ל

אדית - גיטה אקרמן ז"ל

אילונה - אסתר סימה אקרמן -

משה אקרמן

בושקה - רבקה אקרמן

היינו 5 אחים ואחיות ועתה אנו רק שלוש.

הייתה לנו ילדות יפה ומאושרת, הלכנו לגן ילדים. הזמן עבר מהר והתחלנו ללכת לבית הספר. אני זוכרת הכול כאילו זה קרה בהווה. אבי ז"ל היה גבר יפה וגבוה. עבד קשה, בחריצות ופרנס ביושר את משפחתו.

הייתה לנו כריכיה ואחר כך גם בית דפוס.

מרגע הראשון חייהם המשותפים של הורי היו קשים.

אמי היקרה ז"ל הייתה מ"טיסלוק" בהונגריה. בשנת 1914 בהיותה מאורסת, פרצה מלחמת עולם הראשונה ואת הארוס שלה - אבי ז"ל לקחו כחייל עד סוף המלחמה בשנת 1918. אמי היקרה ז"ל חכתה לו בגעגועים עזים עד סיום המלחמה בשנת 1918 ואז התחתנו. אבי ז"ל היה מ"מונקאץ'" שהייתה אז בצ'כיה והסבא צודיק לייב מ"ברגסאס" קנה את החנות.

האחים של אבי ז"ל חכו לזוג הצעיר בתחנת הרכבת בשמחה גדולה.

אך השמחה לא נמשכה זמן רב, כי אבא ז"ל הבחין מיד שגנבו מכיסו את כל הכסף מהחתונה וזה היה הכאב השני בחייהם המשותפים. ברוך ה' הורי אימי היו אנשים אמידים ושוב עזרו לזוג הצעיר שחי באושר ושמחה ב"ברגסאס". תושבי העיר חבבו מאוד את אבי והעסקים בחנות שגשגו. הם עבדו עם הספרייה העירונית והעסיקו עובדים מקומיים. לאחר שנה וחצי נולד בנם בכורם - אברהם יהושע, השמחה הייתה רבה.

בהיותו בן שנה כשהחל ללכת קנו לו נעליים חדשות ואז יום אחד כשהמשרתת כבסה את הבגדים ושמה חומר ניקוי, כנראה סודה קאוסטית, שהיה מונח על הרצפה, הילד שתה את החומר שגרם לו לחבלה קשה, לקח זמן עד ששמו לב שנשרף לו הגרון. לקחו אותו לבית החולים, שם טפלו בו עד שיכל לאכול. אמי ספרה לנו בכאב את הסיפור הזה ואחי המסכן סבל רבות ממקרה מצער זה. וזה הכאב השלישי הגדול שפקד את המשפחה.

השנים חלפו לאט אבל ב"ה אמי ילדה בשמחה ובאושר עוד ארבעה ילדים בריאים ויפים.

לשמחתם הרבה, הצליחו הורי לבנות את ביתם וחיינו באושר רב. עד כמה שאני זוכרת לא ראיתי אושר גדול כזה אצל משפחות אחרות. הייתה לנו משרתת 12 שנה שקראו לה בורישקה. כשהייתי בת 10 לראשונה שמעתי שאבי היקר ז"ל לא מרגיש בטוב. עד אז הוא לא היה חולה אף פעם, הוא היה איש בריא וחזק. היינו דתיים מאוד אמי ז"ל הייתה צדיקה, אבי ז"ל היה קצת יותר מודרני, הלך לתפילה כל בוקר מוקדם ובשבת היה שליח צבור. אחותי היקרה גיטוקה ז"ל הייתה יד ימינו של אבי ז"ל כבר מגיל 11 ועזרה בהנהלת חשבונות. היא הייתה נערה יפה וחכמה.

אבי ז"ל נהיה מאוד חולה ולקחו אותו לווינה שבאוסטריה ששם ניתחו אותו והוציאו לו כליה אחת. צער גדול היה במשפחה, רק כעבור שנה החל להרגיש קצת יותר טוב והחיים חזרו למסלולם.

בהיותנו בבית הספר היסודי אבי חלה שוב והפעם לקחו אותו לבית החולים בבודפשט, ששם לא יכלו לעזור לו הרבה ולצערנו הגדול הוא נפטר 20/08/1936. אף אחד לא האמין שאיש צעיר וחסון בן 46 הלך לעולמו והשאיר אשה ו- 5 יתומים. אנשי העיר באו לעזור לנו במיוחד עובדי העירי-יה שאבי ז"ל עבד אתם. סבי - צודיק לייב ברקוביץ וסבתי - חנה היו אנשים אמידים דיים כדי לעזור לנו, אך אמי היקרה ז"ל לא עמדה בצער הגדול לאחר מותו של אבא וחלתה. רזתה 12 קילו ותוך שנה סגרה עיניה היפות והחכמות ונשארנו 5 יתומים ללא אב ואם. סבי וסבתי והדודים באו מהונגריה כדי לפזר אותנו בין קרובי משפחתה של אמי ז"ל. אנו התנגדנו לזה בתוקף וכך נשארנו בביתנו. את החנות והכריכי-יה המשיכו לנהל העובדים. הייתה לנו עוזרת בית יהודיה בשם פרידה גלב וגם המשרתת נשארה. חיינו המשיכו הלאה בכאב ובדמעות. השלמנו עם המצב המצער.

להפתעתנו הרבה חברו הטוב של אבי ז"ל בשם "וינזה הוגו" שהיה איש עשיר וחשוב במפלגה שאבי הדפיס לו את עיתון העיר, לקח אותנו תחת חסותו. הוא דאג לכל מחסורנו. כעבור שנה שוב הכה בנו הכאב, אחי היקר יהושע חלה בדלקת ראות אשר שלוותה בחום גבוה וגם דלקת אפנדיציט והיו חייבים לנתח אותו. הפציעה הקשה שנגרמה בילדותו החלישה אותו מאוד גם את ריאותיו והוא נפטר ב- 09/11/1938. כל העיר התאבלה יחד אתנו.

באותה שנה 1938 פלשו ההונגרים והצ'כים ל"ברקסאס" ונאלצו לעזוב. ההונגרים היו אכזריים הכו את היהודים כל הזמן והייתה שנאה גדולה שעד אז לא הרגשנו. חיינו נהפכו לקשים ביותר, 4 יתומים נאבקו על חייהם, רחמו עלינו ונסו לעזור לנו כמה שהיה ניתן במיוחד הדודה מרישקה גרינשטיין ודודה רוט רז'י ואחיה זיגמונד. הכול היה יכול להיות טוב אך נורא פחדנו לחזור מהחנות, רעדנו כל הדרך הביתה.

העיר ברקסאס הייתה יפה, ברחובותיה פרחים ועצים מלבלבים. חיו בה 36,000 תושבים שמתוכם 12,000 יהודים. חיו יחד יפה, כמעט לכל יהודי הייתה חנות וביניהם היו גם הרבה עשירים.

אנחנו גרנו ברחוב יפה - "רוז'שקרט" (בתרגום: רחוב גן שושנים) מספר 30. חיינו בהרמוניה מלאה עם שכנינו הנוצרים. כולם הצטערו וכאבו את כאבנו לאחר ששלושה מבני משפחתנו נפטרו אחד אחרי השני. הזמן עבר ואנו האחיות התחלנו את הלימודים בבית ספר תיכון. נהיינו בנות יפות, חנכנו את עצמנו. אחותי אדית גיטה עזרה רבות בחנות והייתה נערה מוכשרת ויפה מאוד, ניתן לומר שהיא הייתה לנו כאימא והיינו צריכים לשמוע בקולה.

סיימתי את בית ספר התיכון והתחלתי לעבוד בבית מרקחת עד השעה 19:00 ולאחר מכן הלכתי ללמוד לתפור מעילי פרווה אצל שוורץ גיזי. בבית עזרתי לבשל, לאפות ולסדר שהכל יהיה במקומו. דאגתי לחינוכן של הקטנים בבית, בושקה - רבקה ומוישי. כל היום עבדתי, למדתי והיו לי חברות נחמדות שמאוד אהבו אותי. טיילנו הרבה וגם נסענו למונקאצ' שם גרו בני דודים גרינשטיין זולי ואחיו אברהם יהושע. לאחר הרבה צער ויגון בכל זאת השלמנו עם גורלנו וחזרנו לחיים רגילים.

מר "וינצה הוגו" שדאג לנו מאוד, שלח אותי לפנימיית בנות יפה ששם למדתי. אחרי הצהרים למדנו תחזוקת בית: לבשל, לאפות ולנקות. הייתי שם שנה וחצי. אך באותו זמן בבית היו זמנים קשים ביותר, לא היה מספיק לחם אבל אני לא כ"כ הרגשתי את זה כי חזרתי הביתה רק פעמיים בחודש עם מתנות לאחי. הם נשארו ללון בחנות בגלל הפחד הגדול והרגישו את חסרונם הגדול של ההורים. את היהודים החלו לקחת כשבויים פוליטיים ומאז לא ראינו אותם.

אני תמיד שמעתי בקולה של אחותי הגדולה והייתי מאוד מוכשרת ויפה. כולם אהבו אותי והיו לי הרבה חברות כי תמיד שרתי ורקדתי עם מצב רוח טוב. גם אחותי אדית - גיטוקה הייתה יפה חכמה ואינטליגנטית, חרוצה תמיד עובדת, כבר מגיל צעיר נהלה את החנות עם העוזרים.

בשנת 1941-2 כאשר גזלו מהיהודים את פרנסתם, לנו השאירו את החנות כמעט עד הרגע האחרון. אדית הייתה כאמא שלנו. מוישה ובושיקה היו הכי מסכנים כי הם היו עוד ילדים קטנים ולהם היה הכי קשה. הם תמיד חשבו שאנו לא מחנכים אותם כמו שצריך כי הם רצו ללכת אתנו לכל מקום אבל הגיל לא אפשר זאת. כיום היינו חושבים כבר אחרת.

גיטוקה גדלה והבחורים התחילו אתה והציעו חברות אבל היא לא רצתה להינשא כנראה בגללנו.

היה לנו יחס טוב מהדודים מצד אבא ז"ל - רז'י נני ומרישקה נני תמיד הזמינו אותנו לאכול אצלם ארוחות צהרים וערב וגם בשבת הלכנו אליהם.

הלכנו גם לאימא של חברה של אדית גברת "יוצי ברגר" גם היא הייתה מאוד נחמדה אלינו. עם כולם היינו בחברות טובה כולל השכנים הנוצרים שגרו ברחוב שלנו - |"רוז'שקרט" 30 שהיו אנשים מכובדים, עורכי דין, בלשים, מורים ואנשים עשירים.

אני זוכרת כשלמדתי בבית ספר התיכון וכבר הייתי נערה גדולה תמיד הסתכלו עלינו איך שאנחנו לבושות יפה. הבחורים התחילו אתנו והבית היה מלא חברים, תמיד נזכרנו בהורינו ז"ל כמה היו שמחים לראות אותנו גדולים ויפים.

זוכרת אני את אבי ז"ל שהיה מלווה אותי לבית הספר, החזיק את ידי ותמיד קנה לי לחמנייה. גם את השבתות היפות בבית אי אפשר לשכוח. אבי ז"ל אהב את אמי היקרה מאוד, הוא קרא לה " ממלה שיינה" בשבת בבוקר כולנו נשכבנו במיטתו וקפצנו עליו. אימי הייתה מאוד רזה והייתה חייבת לשתות חלב ישירות מהפרה כשהיה עדיין חם. לכן בנינו בחצר מקום ששם החזקנו פרה שהיה נדיר מאוד בעיר, רק כדי שיהיה לאימי היקרה חלב חם. אבי היקר אהב אותנו כמו שבעלי מישקה ז"ל אהב את הילדים שלי, כל ערב נשק את כולנו. אין מספיק דפים שיכולים להכיל את אהבתם הגדולה. גדלנו בבית דתי ותמיד בקשתי מהקב"ה שאנו נלך בדרכם של הורי ולא נשכח אותם אף פעם.

אני ממשיכה בכתיבת הגורל המר שלנו. אם חשבנו שסבלנו מספיק אזי הראה לנו הקב"ה מה צפוי לנו. החלו לדבר על המצב המלחמתי אבל גם בחלומות הכי גרועים אף אחד לא היה יכול לתאר את מה שהעתיד צופה. אכן בשבת בצהרים אולי כמה שבועות לפני פסח שמענו את הפעמון

והתופים ואז אספו את כל היהודים לכיכר העיר בשוק וביקשו מכולנו להביא את כל תכשיטי הזהב ואת כל הכסף שברשותנו לשים בדלי וכולם עשו כך ועם זה חשבנו שסיימנו.

אף אחד לא ידע ולא תאר לעצמו מה צפוי לנו. לאט לאט העלילו על היהודים שהם שבויים פוליטים והחלו לזרוק אותם מהעיר. לא האמנו עד שראינו במו עינינו שהחלו להוציא משפחות משפחות מהעיר ואז התחלנו להבין שיש כאן בעיה גדולה. לקחו את המפעלים, סגרו חנויות והעיר התרוקנה לאט. לקחו את כולם לגטו, אותנו ניסה ראש העיר לשכנע להימלט והוא יעזור לנו אבל לא העזנו לעשות כן. חשבנו שאותנו לא ייקחו. אני זוכרת שתפרתי לי מעיל בורדו מפרווה עם כובע וגם לאדית היה מעיל אפור יפהפה. בשבת הלכנו לטייל וכולם הסתכלו אחרינו כמה היינו אלגנטיות ויפות. .

יום בהיר אחד קראו לכל הבחורים לצבא, אחי מוישי נסע לבודפשט יחד עם זולי גרינשטיין וכך הוא ניצל מאושוויץ. אנחנו היינו בין האחרונים שלקחו אותנו - את שלושת האחיות לגטו בבית חרושת לחביות וכך הסתיימו חיינו בברגסאס.

הגרמנים השתלטו על כל הדירות של העשירים והפכו אותם למשרדים. עם קצת פרוטקציה אותנו לקחו לנקות את המשרדים האלה. יום אחד קראו לי מהמשטרה ההונגרית ולקחו אותי לעשות ספירת מלאי בבית מרקחת איפה שעבדתי. נתנו בנו אמון כאילו שלא ידעו שלא נחזור.

חי-ינו בגטו היו סיוט. לזקנים נשבר הלב כשהיו צריכים לשכב על הרצפה. חברינו הנוצרים הביאו לנו אוכל כל יום רק לא בשר. ראו שזרקו אותנו מהבית ואף אחד לא דבר על זה.

רימו את האנשים שייקחו אותנו רק לעבודה ונחזור הביתה. לא האמנו לזה רק קיווינו .

אחרי כמה שבועות של סבל בגטו הגיעו מאות קרונות בקר שעליהם העמיסו את היהודים.

כאן אני עוצרת מאחר והדמעות נושרות מעיני ממה שראיתי שם כל חיי אזכור.

דוד ברנר כבן 40 לא מזמן נולד לו תינוק והשוטר ההונגרי העמיס אותו לקרון והוא מאוד רצה לעזור לאשתו עם התינוק, הגיע שוטר נוסף שהוריד לו את מכנסיו בכוח והעמיד אותו ערום והחלו להכות אותו מכות עם שוט והוא צרח וכולנו אתו יחד. אז הרגשתי בלבי את ההשפלה והכאב הנורא, הבטתי לשמים והודיתי לה' יתברך שהורי לא חוו את זה. כמה תמימה הייתי כשחשבתי שזה הדבר הנוראי ביותר שראיתי שאדם כל כך דתי - הדוד ברנר הושפל בצורה נוראית כזו, חשבנו שהגיע סוף העולם. לאורך כל הדרך שנסענו בקרון הוא ישב והתפלל, לא אכל כלום. אנחנו ישבנו צפופים מאוד בקרון הבהמות ואינני זוכרת בדיוק כמה זמן נסענו עד שהגענו לאושוויץ וראינו את המחנה הענק. זה היה נראה כמו גן חיות איפה שאת חיות הפרא סוגרים מאחורי הסורגים.

ירדנו מהקרונות, אני, אדית, רבקה והשכנה. לחברתה של אדית היה בן קטן ורבקה החזיקה אותו, תמיד אהבה מאוד ילדים. וכך איך שעמדנו לא הצלחנו להוציא מילה מהפה, הגיע אלי בחור פולני שכסח את הדשא, הוריד את ראשו ולחש לי באידיש:

"לייג ארוף דן קינד" - תשכיבי מייד את הילד או שתתני אותו למישהו אחר כי גם על רבקה / בושקה ראו שהיא עדיין ילדה - הייתה בת 13.

אמרתי לרבקה, תתני את הילד ל"טוביקה". צעדנו לכיוון השער הגדול איפה שהיה כתוב: "ארבייט מאכט פריי" - העבודה משחררת - כבר הרגשנו איפה שאנו נמצאים. ראינו רק גרמנים ואיך שצעדנו בחמישייה, מנגלה ואייכמן החלו לומר ימינה ושמאלה, הצעירים ימינה והזקנים שמאלה והילדים גם שמאלה. מסכנה טוביקה נשארה אתנו ואמה עם הילד הלכו. אותנו לקחו ישר למקום גדול מאוד איפה שעשו לנו חיטוי, גזרו את השיער ואמרו שמי ששיערו נקי השאירו לו ורבקה הלכה לראות מה קורה שם ומכיוון שראו את השיער היפה שלה לא נגעו בו וזה מה שהציל אותה כי לנו גלחו את הראש. לקח לנו זמן להכיר אחת את השנייה אבל אחר כך לאט לאט התחלנו להבין איפה אנחנו נמצאות, גם שורי הייתה אתנו. לקחו מאתנו את כל הבגדים ונתנו לנו בגדי אסיר אפורים. בכינו כמה ימים ונשבענו שנדבר רק על הדברים שאנו זוכרות מהבית וכך שמרנו על המורל. לאחר כמה ימים הוציאו אותנו לעבודה קשה מאוד מחוץ למחנה (אוסקומנדו) זה היה נורא, אישה גרמניה אס אס שמרה עלינו עם כלב שחור גדול.

מסכנה רבקה, לא יכלה אפילו להרים את האת ולא לעבוד אתו, הייתה רזה וגבוהה, יותר גבוהה ממני והיא הייתה בת 13. התחלנו לעבוד במקומה, לחפור בורות, האישה האס אס הבחינה בזה ושלחה את הכלב הגדול על רבקה. כולנו צרחנו מאוד עד שהיא לקחה את הכלב והלכה. דבר אחד שכחתי לספר שכשהגענו לאושוויץ פגשנו את בת הדודה שלנו - שורי רוט. גרנו קרוב אליהם ואת אביה לקחו שלוש שנים לפני כן למחנה עבודה ונעלם, חשבו שהוא לא בחיים.

שורי שמחה מאוד לראות אותנו כי את אמה וששת ילדיה לקחו למשרפות וכך היא הייתה לאחותנו הרביעית. כל בוקר יצאנו לעבודה, הלכנו ברגל 8 ק"מ מבירקנאו. כשעברנו את השער בשעה 5 בבוקר התזמורת תמיד נגנה. היינו מוקפים עם עמודי חשמל גבוהים ובגדר חשמלית. מי שלא יכל לסבול יותר נגע בגדר ומיד נגאל מייסוריו. את המראה הזה ראינו כל בוקר בדרך לעבודה. לא דברנו רק הסתכלנו אחד על השני וכך עברו הימים.

ואחר הגיע תורם של דברים עוד יותר גרועים. עם ההשכמה בבוקר היינו צריכות לעמוד בתור שעות עד שספרו אותנו כדי לוודא שאף אחד לא ברח וגם לזה התרגלנו. שמנו לב שעם הזמן חסרות חברות וה"קפו" ענתה לנו, תראו את הארובה הגדולה , הן כבר נשרפו. לא רצינו להאמין אבל בסוף האמנו שה"קרמטוריום" - המשרפות עם הארובה אכן קיימות.

לאחר שלושה חודשים של סבל, כאב ורעב בלתי נסבלים הוקל לנו קצת. לחברה של אחותי אדית הייתה בת דודה שהיא הייתה "קאפו" שהייתה כבר שלוש שנים באושוויץ ובקשנו את עזרתה כי כבר לא יכולנו לסבול את העבודה הקשה מחוץ למחנה. (לבנות מסלובקיה היה שם רע מכיוון שצעקו עלינו: "עד שאתן ישנתן במיטה חמה, אנחנו כבר עבדנו שלוש שנים עם המתים בבוץ").

לקאפו הזו קראו אדית והיא החלה לחבב אותנו מאוד ולאחר כמה ימים העבירה אותנו לברז'ינקה שם קבלנו בגדים וזה היה הרבה יותר קל. עבדנו שם כמה שבועות והתנהגנו יפה והעבירה אותנו ל"קנדה" - מקום נוראי, לשם הגיעו האנשים ישירות מהקרונות לתאי הגזים. שמענו את הצעקות הגדולות וראינו שלאחר זמן מה הוציאו את המתים, עדיין לא כולם היו המתים, כי כך זה היה שייקחו אותם להתקלח שילכו לעבוד נקיים אבל כשפתחו את הברזים לא יצאו מהם מים אלא גז והאנשים החלו להיחנק וזרקו אותם לתוך הבורות שאנחנו חפרנו - חלקם עדיין בחיים.

מי שיקרא שורות אלו לא יוכל להאמין שלאחר מראות כאלה ניתן להישאר שפויים.

אני חוזרת לספר על "קנדה" במקום שהיינו בזכות הפרוטקציה של אדית (הקאפו). זה היה מקום שלקחו מהאנשים את מזוודותיהם אשר בהם היה כל טוב, תכשיטים, בגדים, נעליים, אוכל, עוגות, בשר, ואת זה היינו צריכים למיין ולשים בקופסאות.

כל ערב לפני שחזרנו למחנה, התלבשנו בבגדים יפים ונקיים שאותם מסרנו לחברותינו ובבוקר למחרת לבשנו שוב את בגדי האסיר המלוכלכים. כל זמן שעבדנו ב"קנדה" דאגנו גם לאחרים לא רק לנו עד שיום אחד ירד גשם חזק ולא היו נעליים. במחנה לידינו עבדו גברים והלכתי לחפש נעליים כשהם לא היו שם ואז מצאתי 4 זוגות נעליים מעץ וכשרציתי לנעול אותם גיליתי בתוכם חבילה קטנה, פתחתי אותה עם אדית ואז גיליתי שיש בתוכם אוצר, כסף וגם זהב ויהלומים

לקחתי את האוצר עם הנעליים וזה מה שהציל אותנו בהמשך. הגברים שמהם לקחתי את הנעליים היו אסירים פולנים פוליטיים שהתייחסו אליהם אחרת, אותם לא שרפו.

אחיותיי חשבו שזרקתי את האוצר אך אני שמרתי עליו וגם קבלתי בזכותו כד חלב כל ערב. למזלי לא תפסו אותי. קשה להאמין עד כמה זה היה חשוב עבורנו מאחר ואז קבלנו כל יום רק חצי כוס חלב וכך תמיד הצלתי לא רק את עצמנו אלא גם אחרים. את האוצר שמצאתי בנעליים הסתרתי בקיר מאחורי הלבנים וכנראה מישהו ראה זאת וגילה את הדבר וכל הבלוק שלנו נענש. היינו צריכים לעמוד שעות בדום אבל כשהבאתי שוב את החלב שכחו את העונש. אני יכולה לכתוב שארבעת זוגות נעלי העץ הצילו את חיינו ולא קפאו לנו הרגליים. הימים עברו, הלכנו ושבנו מהעבודה וכשהגענו למחנה חברה אחת הייתה חסרה שהלכה לרופא ולא שבה, יותר לא ראינו אותה, הצטערנו ובכינו.

ככל שהיינו יותר זמן באושוויץ זה נהיה גרוע יותר. הקרמטוריום - המשרפות עבדו יומם ולילה.

אני אכתוב עכשיו מי עבד שם. בחורים צעירים יהודים שקראו להם "זונדר קומנדו" לאחר 3 חודשי עבודה רצחו אותם שלא ידעו מה הולך שם. עבדנו בחוץ ושמענו פתאום צעקות "בלוק שפרה" לסגור מיד את ה"בלוק לאגר" שאף אחד לא יוכל לצאת משם. לנו לא היה זמן לרוץ לבלוק שלנו כי דחפו אותנו ללטרינה - בית שימוש. וכשהצצנו החוצה ראינו שהבחורים מהמשרפות רצים ימינה ושמאלה וצועקים. הגרמנים רצים ויורים לכל הכיוונים בבחורים, לא ראינו הכול אך שמענו ובערך כעבור חצי שעה ראינו שרצחו את כל הבחורים וקשרו את רגליהם ומשכו אותם חזרה. היה נורא לראות מחזה זה. הם העדיפו למות בצורה זאת מאשר שהיו שורפים אותם חיים.

אחר כך נודע לנו ששני בחורים הצליחו לברוח כי היינו צריכים לעמוד ערומים עד שמצאו אותם. לאחר מכן שמענו שזה קרה משום שאחד הבחורים הכיר את אביו ולא יכל לשרוף אותו כפי שהוא נדרש לעשות. ספרו לנו גם שמקרה זה גרם לנסיך השוודי "ברנדוט" להציל אותנו מאוחר יותר.

היינו מורעבות, לא היה לנו מה לאכול, לשתות, המרק שקבלנו היה מלא אבנים. נקניק לא רצינו לאכול , והחלפנו אותו בעד פרוסת לחם. וחשבנו שבגלל זה ה' יעזור לנו ויציל את ארבעתנו שנצא מהתופת הזו בחיים.

כל יום ראשון נשארנו בבלוק אבל מי שהלך לעבודה קבל רשות שיצא ויביא תפוחי אדמה בכלי גדול.

אני תמיד הסכמתי לעבוד ביום ראשון וללכת להביא את תפוחי האדמה בגלל שחשבתי שאוכל לקחת מהתפוחי האדמה שיפלו בדרך. פרמתי את הבטנה של המעיל ושמתי את תפוחי האדמה בתוך הבטנה וכך הצלתי את כולנו במיוחד את אחותי הקטנה רבקה שהייתה כבר על סף המוות מרעב. עשינו הסכם שרק המוות יפריד בינינו.

באותו הזמן נערכו שוב הסלקציות על ידי מנגלה י-ימח שמו וזכרו. לקחו אותנו לאולם גדול ודר' מנגלה ואייכמן ישבו ליד השולחן ובידם שוט ובחרו שוב את האנשים מי לחיים ומי למוות. פחדנו מאוד, הצלחנו לברוח דרך חלון השירותים ה"קפו" אדית עזרה לנו. כשפרסמו שתהיה סלקציה גדולה ויסגרו את כל הבלוקים והיה אסור לזוז, אחותי הלכה לאדית הקאפו לבקש את עזרתה. בדרך שאחותי הלכה לכיוונה של אדית הקאפו - אישה אחת צעקה אחריה "תבואי לפה מיד, את לא יודעת שאסור לזוז? תשובי מיד חזרה." אבל לאישה הזו לא היה סרט צהוב על ידה שסימן שהיא "קאפו" וצריך לשמוע בקולה. אחותי לא שמעה בקולה ואז האישה הזו תפסה את אחותי אדית והרביצה לה מכות בכל גופה ואדית החזירה לה מכות והחלה לברוח והאישה אחריה.

אדית לא חזרה אלינו וזה מאוד הדאיג אותנו. אדית ברחה לאדית הקאפו והיא החביאה אותה בארון, שמה עליה כיסוי ראש שלא יכירו אותה ורק לאחר שעות רבות חזרה אלינו כשאדית הקאפו הולכת אחריה. לאחר מקרה זה חיינו הפכו לגיהינום ממש. הקאפו שהרביצה לאדית אחותי חפשה אותה שבועות. מידי יום כשיצאנו לעבודה דרך השער לא זיהו את אדית אחותנו מכיוון שהיה לה כיסוי ראש. שוב נערכה סלקציה גדולה ואת רבקה - בושקה בחרו לצד של הנידונים לגז. הייתי צריכה לכתוב את המקרה הזה בהתחלה. בסלקציה בחרו את רבקה - בושקה לתאי הגזים. אני ברחתי מהתור וחטפתי את רבקה ורצתי אתה מסביב עד שחזרנו שוב לתור. גם אדית אחותי רצתה לברוח אך מנגלה תפס אותה והרביץ לה מכות. מרוב המאמץ והריצה כמעט התעלפתי בקושי נשמתי. אך הצלתי את אחותי ואז שמו לנו מספר על היד וזה הציל אותנו ממוות בטוח, כי מי שלא היה לו מספר על היד לא נחשב בכלל.

את הדברים האלה אני כותבת שידעו כולם איזו אמא וסבתא יש לכם שתמיד נלחמה על החיים ותמיד תמיד עזרה לכולם עד כמה שיכלה. אני נזכרת שיום אחד באו לספר לי שמשפחת גינת מברקסאס שהיו החברים והשכנים הכי קרובים אלינו הגיעו לאושוויץ והאימא עם הבת נדונו למוות. ניסיתי בכל כוחי לעזור להם אך עד שחזרתי כבר נשרפו למוות.

אנשים החלו לאבד את התקווה ואז אמרו לנו שעוד מעט תיערך הסלקציה הגדולה ביותר וייקחו אותנו לעבודה במקום אחר. כל אחד ייחל רק דבר אחד - וזה לצאת מאושוויץ ששם האש דולקת יומם ולילה.

כל לילה כשהלכנו לישון רעבות וצמאות, הגרמנים התרחצו, להם הינתה מקלחת בבלוק, כשסיימו להתרחץ אנחנו הלכנו להתרחץ במים שהותירו אחריהם. תמיד דאגנו שנהיה נקיות ולא נידבק בכינים שמעבירות את המחלות שמהם מתים. הייתה לנו אפשרות ללבוש בגדים נקיים כל יום והבאנו גם לאחרים

החלטתי לעבוד בלילות בגלל שמי שעבד בלילה קבל יותר אוכל וכך כשאחיותיי ושורי חזרו מהעבודה מצאו תחת המזרון שלהם כפליים אוכל. לצערי הרב דבר זה לא ארך זמן רב כי תפס אותי האס.אס הגרמני וקבלתי 25 מכות, אי אפשר לשכוח את זה. חזרתי לעבודת יום.

הגיעו אנשי האס. אס שקראו את המספרים שלנו ועד היום אנו לא יכולים לשכוח את הנס הגדול שקרה לנו שם. פתאום הוא מכריז על מספר 8085 שזה היה מספרה של שורי וכך שורי רצה מיד אלינו.

האחרים הלכו ואנו נשארנו יחד עם שורי. כעבור שעה הגיעו 3 רופאים שהחלו לבדוק אותנו, לא אמרו דבר רק ללכת אחריהם. בדרכנו שמעתי שהם מדברים על שורי שהיא מונגולית, קטנה, שחורה, לבשה שמלה שחורה ארוכה ומעיל שחור ושערה שחור, נראתה נורא. אמרו שכולם הולכים חוץ משורי. הגרמנים לא ידעו שאני מבינה גרמנית והבנתי מה שאמרו על שורי.

מיד נגשתי אליה והורדתי לה את המעיל השחור, התחלתי לבכות ולהתחנן שיבדקו אותה ויראו את גופה היפה והבריא. הם הביטו בי ובשורי והבינו שטעו. אחד הרופאים אומר לי "גוט" טוב. תלכו. שאלתי לאן אנו הולכות עכשיו והוא ענה לי שאנו הולכות למחנה עבודה אחר ששם עובדים מאוד קשה. שמו אותנו רעבות וצמאות בקרון ונסענו, נסענו עד שהגענו למכרה מלח "בנדורף" במזרח גרמניה. המקום היה נראה כמו מערת קרח. אותי ואת אדית בחרו לעבוד עם מכונה. זה היה מפעל לתחמושת, שם הכינו את הפצצות. כנראה שחשבו אותנו לבנות אינטליגנטיות ואכן למדנו להפעיל ולתקן את המכונות...........................



תורגם מהונגרית לעברית ע"י עדינה זהבי כא' סיוון תשע"ו 27/06/2016 קרני שומרון

מוקדש לזכרה של דודה אסתר האהובה ז"ל - דודתו של בעלי יצחק אייזיק זהבי

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ניסו שרידי הקהילה לשקם את חייהם ולהחיות מחדש את קהילתם. אולם במהרה ניתברר להם שאין עוד סיכוי לכך, וכל מי שיכול עזב את העיר . כ- 400 מהם עלו לישראל .אחרים הגיעו מעבר לים והתפזרו בכל מקום והקימו דור חדש שלכאורה חי בביטחון ובשלוה.

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישה לאחר המלחמה
הבית של אסתר לאחר המלחמה 1945

קהילת ברהבו נספתה ברובה או התפזרה כל מה שאנו יודעים זה עדויות וסיפורים מאנשים .

יצאנו את ביתנו ב1944 בחיפזון, בבריחה, בלחץ הצוררים במצב רוח קודר, לא העולים הבלתי לגאליים, לא "המגויסים" לפלוגות העבודה ולא המובלים לגטו ולקרונות הגירוש - לא הספיקו ולא יכלו לקחת איתם תמונות ומסמכים. ואם לקחו הם התאדו בעשן האש הסמיך שירד על עם ישראל ועל משפחותינו

וכאשר שבו הבודדים, אודים מוצלים, לעירם שהפכה כמעט "ליונדריין " דאגו כבר השכנים "הטובים " ויורשי הדירות של היהודים שזכר לא יישאר מהרכוש שנבוז והושמד.

מעט התמונות שנשארו או צולמו היום במשמעות שונה של העבר .

הנצחת המקומות שהיו בסיס של קהילה זו.

=== הקהילה היום ===

צילום עם אסתר לאחר שיפוץ הקבר של יצחק אייזיק ז"ל
שער בית הקברות בזמנים אלו

מתוך קהילה של כ-8000 יהודים שחיו עד 1938 בברהובו ברגסס והסביבה, חיים היום אולי 800 איש בלבד . מפוזרים בעולם הגדול כמחציתם במדינת ישראל מספר זה מצטמצם מידי שנה בשנה בגלל התהליך האנושי שבה.

מידי שנה נאספת הקהילה בבית יהודי אסיה בתל אביב .

מקהילה זו נשארו רק מעט מאוד יהודים .

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]