טיוטה:קהילת יהודי דווינסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ערך זה מטרתו לקבץ את המידע אודות קהילת יהודי דבינסק לפני השואה ולאחריה, באופן שיהיה מותאם ונגיש לקוראים. זאת על מנת לדעת ולשמר בקרבנו את זכרם של יהודי דבינסק אשר רובם נרצחו בשואה, ולהשתדל ללמוד מהם ומפועלם.

דבינסק הנקראת גם דאוגוופילס בליטאית DAUGAVPILS (ברוסית DVINSK, בגרמנית DUENABURG), עיר נפה השוכנת על גדות הנהר דאוגווה. איבדה בימי השלטון הלטווי אחרי מלחמת העולם הראשונה את מעמדה הכלכלי ואת רוב תושביה, וגם מספר היהודים בה הלך ופחת עד שעמד ב-1935 על כ-11,000 – כרבע מתושביה. רוב היהודים בעיר התפרנסו ממסחר ומלאכה והקהילה בשנים אלו אמנם לא הייתה בשיא פריחתה אך התקיימה בכבוד. באמצע שנות השלושים עם התרחבותה של התנועה הציונית, על מפלגותיה ותנועות הנוער שלה, הצטרפו גם יהודי דבינסק לחברי התנועה וחלוצים מתוכם עלו לארץ. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר פליטים מפולין ומספר תושבי העיר, ובהם היהודים, גדל. ביוני 1940 סופחה דבינסק לברית-המועצות. והשלטון הסובייטי החדש נתן את רישומיו על הקהילה- בחינוך, בתעסוקה, ובמוסדות הקהילתיים. ואף בוצעו גירושים של יהודים לסיביר על רקע "יסודות פוליטיים וכלכליים שליליים". ב-22 ביוני 1941, בפרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, הוצפה העיר פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. ב-25 ביוני פינו הסובייטים בחיפזון את העיר, ב-26 ביוני 1941 נכבשה דבינסק בידי הגרמנים וב־17 במאי 1942 חוסל הגטו היהודי וכל יושביו נטבחו.

הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר ניסו רבים מיהודי דבינסק להימלט לתוך ברית המועצות אבל רק מעטים מאוד הצליחו. רבים מהם נהרגו בדרך בהפצצות הגרמנים או נרצחו בידי אנשי ה"איזסארגי" (ארגון פאשיסטי לאטווי). לאחר כיבוש הגרמנים את העיר, בין ה 29 ביוני ל-2 ביולי הצטוו כל הגברים היהודים בני 16 עד 60 שנה להתייצב בכיכר העיר, ולטווים חמושים גירשו לכיכר גברים שלא התייצבו בעצמם. מטרת ההתאספות בכיכר הייתה להעביר את אלפי היהודים לבית הסוהר. בהשפלה השתתפו אף תושבי העיר הלטביים שצפו במתרחש ולקחו חלק בהכאת היהודים. היהודים הוחזקו בבית הסוהר במשך זמן רב בתנאים קשים, בלי מים ומזון. הם שועבדו בעבודות כפייה והושפלו תדיר. בצו הגרמנים ימ"ש החלו באקציות בהן הוצאו היהודים להורג בקבוצות בגן הרכבת שליד בית הכלא.

ב־15 ביולי הוצתו בתי הכנסת בעיר. ב־26 ביולי נקבע גטו במבנים של מחנה צבאי ואורוות מעבר לנהר. בגטו נדחסו ללא תנאים כ־15,000 יהודים מהעיר ומעיירות סמוכות. מונו ועד יהודי ומשטרה יהודית. והקהילה הקימה מוסדות קהילתיים במבנים מאולתרים. נערכה "סלקציה"- אלה שלא היו כשירים לעבודה נלקחו ליערות ושם נרצחו. וכן יהודי העיירות הסמוכות נרצחו באקציה נוספת. השמדת יהודי דבינסק עצמם החלה בשתי אקציות גדולות, בשבוע השני והשלישי בחודש אוגוסט 1941, ביער פוגוליאנקה. לפי מקורות גרמניים נרצחו בחודשיים הראשונים לכיבוש 10,162 יהודים מדבינסק וסביבתה. אחרי אקציה נוספת, ב 9 בנובמבר נותרו בדבינסק רק אלו שעסקו בעבודות חיוניות ומשפחותיהם, כ־1,000 איש. שאר היהודים הובלו ליער פוגוליאנקה ונרצחו. לאחר האקציות נותרו בגטו רק כ-7,000 יהודים.

לאחר מכן, פרצה מגפת טיפוס בסוף חודש נובמבר, הגטו היה בהסגר במשך ארבעה חודשים ובה מתו נוספים מהקהילה. ב־17 במאי 1942 חוסל הגטו וכל יושביו נטבחו. בעיר נותרו כ־400 יהודים בלבד ואז התארגנה תנועת התנגדות. חבריה רכשו נשק והתאמנו בחשאי בשימוש בו, במטרה להצטרף אל הפרטיזנים שמעבר לגבול. רק 15 הצליחו. ב־26 באוקטובר 1943, נשלחו אחרוני היהודים מן העיר למחנה קייזרוואלד בקרבת ריגה. אחדים התאבדו בדרך. שרדו רק כעשרים יהודים, אלה שהצליחו להסתתר כל ימי המלחמה.

על-פי הערכות נרצחו בדבינסק כ-7,700 (כ-70 אחוזים) מהיהודים שחיו בה לפני המלחמה, ועם הפליטים מעיירות בסביבה ומליטא נרצחו בה כ-13,000 יהודים בסך הכל.

הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בדבינסק, התארגנה מחדש קהילה יהודית אשר מנתה בשנת 1946 כ־2,000 איש. הקהילה הקימה מחדש בית כנסת, בו הגבאי שימש גם שוחט וגם מוהל. וכן נוסד בית עלמין יהודי בעיר. עם הזמן פתחו חוגים לדרמה ולתרבות יהודית בשפת היידיש אך בשנות ה-60 נסגרו החוגים בפקודת השלטונות. וכן ב־1972 נסגר בית העלמין היהודי ונותר רק בית הכנסת. יתר על כן, גם על האנדרטה שהקימו השלטונות בדבינסק לזכר קרבנות הנאצים אין כל זכר לעובדה שהנספים היו ברובם הגדול יהודים.

אישים חשובים בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר שימשו שני תלמידי חכמים ענקיים אשר היו בה בתפקיד במקביל. ר' מאיר שמחה הכהן, בעל ב"אור שמח" על "משנה תורה" של הרמב"ם. אשר חיבר עוד ספרים רבים. הוא שימש כרב בקהילה ברציפות מ־1888 עד מותו ב־1926. ובמקביל אליו היה את הגאון הרוגצ'ובי שהיה מ־1889 עד מותו ב־1936, עם הפסקה בשנים 1914-1924 שבהן עזב את העיר ושימש את רב הקהילה החסידית בפטרבורג. למרות שהם היו רבנים באותן השנים ובאותה עיר, הם היו רבני קהילות שונות: ר' מאיר שמחה הכהן של קהילת המתנגדים והרוגצ'ובי של קהילת החסידים.