טיוטה:קהילת יהודי ז'ורוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ז'ורוב הוא כפר קטן בפולין המזרחית, כיום אוקראינה המערבית, השוכן לצד מסילת ברזל בין לבוב עיר הבירה — לסטניסלבוב (כיום: איבנוב־פרנקובסק.)

בשנים שלפני מלחמת העולם השניה האוכלוסיה היהודית בכפר מנתה כ־100 נפשות ועסקה ברובה בעבודת אדמה כאשר לרשותה משקים חקלאיים, ציוד חקלאי ובהמות. אחדים מיהודי הכפר עסקו במלאכה.

הגרמנים הגיעו לז'ורוב בסוף חודש יוני 1941 . כבר למחרת הכיבוש, נגזר על כל יהודי מעל גיל 10 לשאת על זרועו השמאלית סרט לבן שעליו מגן דוד.

בחודש אפריל 1942 פקדה המשטרה האוקראינית על היהודים לעזוב את הכפר תוך 24 שעות ואסרה עליהם בתוקף לקחת משא שיעלה על 25 ק"ג לאיש.

יהודי ז'ורוב גורשו לעיירה סמוכה בשם בוקצ'ובצ'ה.

לאחר פירוק הגטו בבוקצ'ובצ'ה הועברו יהודי ז'ורוב לגטו גדול יותר ברוהאטין.

קהילת יהודי ז'ורוב לפני השואה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת יהודי ז'ורוב בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה מנתה כמאה יהודים אשר רובם עסקו בחקלאות.

ישראל שריר שניצל בסיועו של חסיד אומות העולם מיכאיל בלגאי הוא בן הכפר ז'ורוב.

מזיכרונותיו של ישראל שריר ניתן לראות כי בין יהודי הכפר לתושביו הגויים שררו יחסי שכנות כפי שכתב בספרו : "הזיכרונות שלי מאותם הימים אינם רבים, אך נעימים. אני משחק עם ילדי השכנים ובתוכם גם ילדים אוקראינים"

יהודי הכפר היו יהודים דתיים ובספרו מתאר ישראל שריר את אוירת השבת בכפר: "בולט היה המעבר מחיי העבודה בימי החול, לכניסת השבת. בבית הודלקו הנרות, לבשנו כולנו מלבושים שבתיים. סבא וסבתא, הורי והילדים, הלכנו יחדיו לבית הכנסת. לאחר התפילה עם כל בני הקהילה, חזרנו הביתה לסעודת ליל שבת ושרנו זמירות שבת..."

חנות המכולת שבז'ורוב הייתה שייכת ליהושע שריר.

משפחות יהודיות ושמות של ילדים יהודים שהתגוררו בז'ורוב עד השואה וניצולי הכפר או תושבי הכפר הגויים זכרו אותם הם השמות שמחה, יונה, יודקה, שעייה,ושמות המשפחה כץ, קודלר ושריר.

קהילת יהודי ז'ורוב בתקופת השואה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 בעקבות כיבוש פולין המערבית על ידי הגרמנים, כבש הצבא הרוסי את פולין המזרחית ובתוכה גם הכפר ז'ורוב.

הרוסים הקומוניסטים, הנהיגו משטר חיים שונה ממשטר החיים שהיה לפני בואם, הם הצרו את צעדיהם של העשירים ובעלי האמצעים ובהוראתם נתלו בבתי הכפר תמונות של סטלין וחל איסור להורידן.

בסוף חודש יוני 1941 נכבש הכפר על ידי הגרמנים. למחרת הכיבוש, נגזר על כל יהודי מעל גיל 10 לשאת על זרועו השמאלית סרט לבן שעליו מגן דוד.

בחודש אפריל 1942 פקדה המשטרה האוקראינית על היהודים לעזוב את הכפר תוך 24 שעות ואסרה בתוקף לקחת משא שיעלה על 25 ק"ג לאיש.

יהודי ז'ורוב הועברו לעיירה סמוכה בשם בוקצ'ובצ'ה אשר בה גרו בדרך כלל כ־1300 יהודים שהוו כמעט מחצית מאוכלוסית העיירה. עם גירושם של יהודי ז'ורוב ויהודי הכפרים בסביבה לעיירה בוקצ'ובצ'ה, גדל מספר היהודים בעיירה לשלשת אלפים. עם בואם של יהודי ז'ורוב למקום נצטוו גברים ונשים מעל גיל 15 לצאת בכל יום לעבודה במשקים של חקלאי הסביבה, מרחק של 5-8 ק"מ מהמקום. כשכר לעבודה זו הקציבו לכל עובד 40 גרם לחם ליום ויהודים רבים גוועו ברעב.

מהעיירה בוקצ'ובצ'ה נשלחו שתי אקציות, האחת מהן למחנה ההשמדה בלזץ ולאחריהן המליציה האוקראינית הודיעה לכל הנותרים כי בתוך שלשה ימים הם מחויבים לעבור לגטו רוהטין.

לאחר חיסול גטו רוהטין ב 1943/6/9 חזרו שלושה מבני הכפר אליעזר שריר ובניו ישראל ויצחק לז'ורוב שם הוסתרו אצל הכפרי חסיד אומות העולם מיכאיל בלגאי עד לסופה של המלחמה.

קהילת יהודי ז'ורוב לאחר השואה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום השואה התייחסו תושבי הכפר ז'ורוב הגויים אל היהודים שרצו לשוב לכפר בעוינות. במהלך המלחמה הם הרסו את ביתו של יהודי שהיו בעלי חוב כלפיו בכדי שלא ישוב לכפר, וליהודים שחזרו לכפר נשקפה סכנת מוות בידי בני הכפר עצמם.

כיום בכפר לא חיים יהודים, אך ישראל שריר אשר הגיע לכפר לאחר שנים התקבל בצורה יפה ואנשי הכפר סייעו לו למצוא את שם מציליו, את מיקום ביתו בעבר ואף הזכירו לו שמות של יהודים שגרו בכפר לפני השואה.