טיוטה:קהילת יהודי טומשוב לובלסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה היהודית בטומשוב לובלסקיפולנית: Tomaszów Lubelski), שבדרום מזרח פולין, התקיימה משנות העשרים של המאה ה-17 ועד שהושמדה בשואה. הקהילה היהודית נוצרה מאיחוד של שני כפרים מקומיים יליטוב ורוגוז'נו, ותושביה השתייכו על פי רוב לזרם החסידות. בשנים 16481649 היא כמעט חוסלה בפרעות חמלינצקי, בהן נרצחו וגורשו יהודים רבים, ורק כעבור מאה שנים חזרה לממדיה. באמצע המאה ה-18 מנתה הקהילה כ-800 איש, וערב מלחמת העולם השנייה מנתה מעל 6,000 איש, יותר מחצי מכלל האוכלוסייה בעיירה. [1] בשנת 1939 פלש הצבא הגרמני לטומאשוב לובלסקי. הגרמנים התעללו ביהודים, ופגעו בממון ובנפש. בשנת 1942 שולחו יהודי הקהילה למחנה ההשמדה בבלז'ץ. רבים מבני הקהילה ברחו לצד הסובייטי ב-1939 וכך ניצלו.[2]

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור של נוכחות יהודים בטומשוב לובלסקי קיים כבר משלהי המאה ה-16, הרוזן זמויסקי, הכיר בכישוריהם הכלכליים, ולכן עודד את התיישבותם והבטיח להם חופש אישי וכלכלי. בראשית המאה ה-17 גדלה והתבססה הקהילה היהודית. תושביה בנו בית כנסת חדש וחידשו בית עלמין. תושבי הקהילה היהודית עסקו בעיקר במסחר בבקר ובאריגים, בייצור ושיווק משקאות חריפים, ובמלאכת יד.[3]

במהלך פרעות תח-תט (המכונות גם פרעות חלמיינצקי), שחלו בין השנים 1648- 1649, יהודים רבים נרצחו, אחרים גורשו או ברחו. הקהילה כמעט נמחקה, ונשארו מעטים בלבד. כעבור כמאה שנה הקהילה התאוששה, וחזרה לממדיה. באמצע המאה ה-18 מנתה הקהילה כ-800 נפש. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה כ-3,700 נפש, וערב מלחמת העולם השנייה מעל 6,000 נפש.[4]

רבה הראשון של טומשוב לובלסקי הידוע לנו בשמו, ר' נח, נפטר בשנת 1644. אחריו כיהן בקהילה ר' יעקב ב"ר אורי פייביש, שנהרג בפרעות ת"ח-ת"ט. במשך השנים התחלפו רבני הקהילה, עד שבמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפשטות החסידות בפולין, התמנו רבנים חסידיים, וטומשוב לובלסקי הפכה למרכז חסידי ומקום מושב לאדמו"רים. הוקמו בה בתי מדרש של חסידויות רבות: קוצק-גור, טוריסק, רדזין, בלז, צאנז ועוד. מהבולטים שבתלמידי החכמים שהיו בטומשוב לובלסקי הם ר' שמעיה, מחבר 'סיעתא דשמיא'; ר' יעקב ליינר ובנו ר' מרדכי יוסף (האדמו"ר מאיזביצה), מחבר 'מי השילוח'; ר' אליעזר בר גרבוביצר, הנואם של חסידי פשיסחה; ר' צבי הירש לייבל טומשובר, נאמן ביתו של ר' מנחם מנדל מקוצק ור' מאיר אברהם פרישרמן.[3]

בשנת 1846 אסרו שלטונות רוסיה על התיישבות יהודים בטומשוב לובלסקי בגלל קרבתה לגבול האוסטרי. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, רבים מיהודי טומשוב לובלסקי עבדו בתעשייה הזעירה המקומית. כמחצית מ18 המפעלים בעיירה היו בבעלות יהודים, ורבים אחרים הועסקו בבתי המלאכה המקומיים. מעטים עבדו כספקים לצבא הרוסי שחנה בפאתי העיירה או כקבלנים שסירו לו שירותים שונים.

במאות ה19 וה20 היוו היהודים כמחצית מהאוכלוסייה בעיירה. מספרם גדל, ותוך מאה שנה מ-1827 עד 1931, הוכפלה האוכלוסייה היהודית בעיר פי חמישה.[3]

רוב התושבים השתכרו לפרנסתם, אך היו גם משפחות שנזקקו לסיוע ופנו לארגוני העזרה ההדדית היהודיים. לצד החברה קדישא פעלה חברת "ביקור חולים", שב1880 הקימה בית חולים קטן ו"לחם עניים", שחילה לחמים לחסרי אמצעים. כמו כן ב1884 הוקמה קופת גמ"ח שסייעה בהלוואות קטנות ללא ריבית לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

בשנת 1909 הוקם בטומשוב לובלסקי סניף של "הבנק העממי", שהיה מראשוני מוסדות האשראי היהודיים בפולין.

עד שנת 1915 הייתה טומשוב לובלסקי תחת שלטון רוסיה. בשנה זו כבשו האוסטרים והגרמנים את האזור. השלטונות מינו מועצת עיר בראשות יהודי בשם יהושע פישלזון. היהודים נאלצו להעלות מיסים כבדים, חלק גדול מרכושם הוחרם, והם סבלו מרעב כבד. ארגוני הצדקה הקהילתיים פעלו ככל יכולתם.

בשנת 1918, עם תום מלחמת העולם הראשונה, כבשו את טומשוב לובלסקי הפולנים, אך עד שביססו את שלטונם, סבלו היהודים מתקופה קשה. הכוחות ששחררו את העיר נהגו בהם באלימות, בזזו אותם וקצצו את פיאותיהם וזקנם ברחובות.

בשנת 1920, בזמן מלחמת פולין-רוסיה כוחותיו של הגנרל האוקראיני פלשו לטומשוב לובלסקי ופרעו ביהודים.[5] כשהתייצבו השלטונות בפולין התפנו היהודים לשקם את עסקיהם, ואף הוקמו ארגונים של עזרה הדדית.[6] הסוחרים התאגדו ב"איגוד הסוחרים", והמועסקים בבתי מלאכה התאגדו בנפרד על פי ענפים וייסדו איגודים של עובדי המחט, ב1922: עובדי ענף העור, עובדי העץ ועובדי התובלה. ב1926 הוקם בעיר בנק יהודי של סוחרים זעירי ובלעי מלאכה. גם סניף הבנק העולמי חידש את פעילותו. בשנת 1927 עמד הון היסוד שלו על 50,000 זלוטי, והוא מנה 375 חברים. גמ"ח ההלוואות המשיך לפעול, וב1928 הון היסוד של קופת הגמח היה 3,000 זלוטי. בשנות המשבר הכלכלי, 1928 - 1936, גדל מאד מספר הנזקקים לה.

גם בין מלחמות העולם שמרו היהודים על אורח חיים דתי חסידי כמיטב המסורת של הקהילה, אולם בראשית המאה ה-20 החלו לחלחל השפעות הציונות. הציונים ייסדו את מקהלת 'הזמיר' (1911) ומועדון התעמלות. במשך השנים למדו רוב הבנים היהודים בחדרים פרטיים ובתלמוד-תורה לבני עניים, וב-1913 נפתח בעיירה בית-ספר יהודי מודרני לבנים. בשנת 1916 נפתח "חדר מתוקן" שלמדו בו גם מקצועות חול ועברית, ונוסדה ישיבה שלמדו בה כ-100 בחורים. הישיבה התקיימה רק זמן קצר, שכן בדלקה שפרצה בטומשוב לובלסקי בשנת 1918 עלו באש בית-המדרש בנוסף על 130 בתים של יהודים. 325 משפחות בעיר נותרו ללא קורת גג. לעזרתן התארגן ועד סיוע משותף של יהודים ופולנים.

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בקהילה, נוסדו בה סניפים של המפלגות "פועלי ציון", "הציוניים הכלליים", "המזרחי", הרוויזיוניסטים, "החלוץ" ו"החלוץ המזרחי", וכמו כן של תנועות הנוער הציוניות "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", "פרייהייט" (דרור), "צעירי המזרחי", "השומר הדתי", "בית"ר", ואגודת "ברוריה". בעקבות כך צעירים רבים מבני הקהילה עלו לארץ בשנים 19331934, ימי "העלייה הרביעית". בבחירות 1927 למועצת העיר נבחרו 12 נציגים יהודים – מתוכם חמישה מן הרשימה היהודית הלאומית ("ציונים כלליים" "המזרחי" ו"פועלי ציון"), 3 חברי "הבונד", רק שני נציגים מ"אגודת ישראל" ושניים מרשימת בעלי המלאכה.

בנוסף לפעילות הפוליטית ציונית הייתה גם פעילות חינוכית ענפה. הוקמו מועדון לחברי "פרייהייט", מועדון ספורט של "מכבי", ספרייה ציבורית שהתחלקה לשניים: ספריה ציונית וספריה של ה"בונד", ובשתיהן התקיימו פעילויות תרבות. הספרייה של הבונד נסגרה על ידי השלטונות ב-1938 בטענה שהיא משמשת מקום מפגש לקומוניסטים ומוקד להפצת רעיונות קומוניסטיים. בין השנים 1918–1931 יצא עלון שבועי ביידיש בשם "טאמאשאווער וואכנבלאט" ובשנת 1936 החליף אותו העיתון "טאמאשאווער ווארט". בתקופה זו נוסדו בית ספר של רשת "יבנה", (מטעם "המזרחי") שהתקיימו בו גם קורסי ערב בעברית, תנ"ך ותלמוד, לנערים עובדים, ובית ספר "בית יעקב" לבנות (מטעם "אגודת ישראל"). אך עדיין לא מעט ילדים למדו בבית הספר הפולני העממי, ומקצתם אף המשיכו לגימנסיה הפולנית המקומית.

בשנות ה-30 גברה הפעילות האנטישמית בטומשוב לובלסקי, כמו בשאר עיירות פולין. ב-1932 פרצו "אנדקים" לבית הכנסת של חסידות צאנז וחיללו ספרי קודש. בשנת 1933 הוכו רוכלים יהודים שבאו ליריד בגרודק הסמוכה בידי איכרים מקומיים. ב-1936 בכינוס אזורי שהתקיים בטומשוב לובלסקי הוחלט על חרם כלכלי אנטי יהודי.[6]

קורות הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה ימים לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין, הופצצה טומשוב לובלסקי, ב-6 בספטמבר 1939. כמאה חמישים איש נהרגו, והשכונות היהודיות נפגעו קשות.[6]

ב-13.9 נכנסו הגרמנים לעיירה במסגרת מרדף אחר חיילים פולנים שהיו באזור. התנהלו קרבות בעיר, ובתים רבים נפגעו או נשרפו. התושבים חיפשו מקומות מסתור מפני חילופי האש והשרפות, ויהודים רבים הסתופפו והסתתרו באוהלי קבורה בבית העלמין. כעבור כמה ימים סיימו הגרמנים לחסל את שאריות ההתנגדות הפולנית והשתלטו על אזור העיירה. הם הטילו גזירות על היהודים, גייסו אותם לעבודות כפייה, בזזו אותם והתעללו בהם. החלו מעשי רצח ולמחרת הכיבוש שישה יהודים נלקחו ונורו למוות ביער הסמוך.[2]

ב־23.8.39, נחתם הסכם "מולוטוב ריבנטרופ" בין גרמניה לברית המועצות. בו נקבעה, בין היתר, חלוקתה של פולין בין גרמניה לברית המועצות, וסומן מחדש הגבול בניהן. טומשוב והעיירות הסמוכות נכללו באחריות ברית המועצות.[7] בהתאם לכך, ב-20 בספטמבר נסוגו הגרמנים והגיעה במקומם יחידה של הצבא האדום. יחסם ליהודים היה טוב יותר, אך תוך שבוע הם הודיעו שהם נסוגים. הם הודיעו שמי שרוצה לעזוב עימם לאזור המזרחי שבשליטת הסובייטים רשאי לעשות זאת.[2] בעדות של ליפא רפמן מובא שההתפתחויות האלו עוררו דילמה במשפחתו ואצל שאר יהודי טומשוב, האם לעזוב או להישאר בטומשוב, בתקווה שמשהושלם הכיבוש, אט אט יחזרו החיים בעיירה למסלולם הרגיל.[7] כ-2000 יהודים עזבו לצד הסובייטי, בעקבות הזעזוע והחשש מהיד הקשה ויחסם הנורא של הגרמנים. כ-3500 יהודים נשארו בעיירה, ואכן עם חזרתם של הגרמנים לשלטון חזרו הרדיפות, ההתעללויות והחטיפה לעבודות כפייה. בדצמבר 1939 כינסו הגרמנים את כל חולי הנפש והנכים היהודים בתוך מרתף, הציפו אותו במים, וכך רצחו אותם בהטבעה. בסוף שנת 1939 הצטוו כל יהודי טומשוב לובלסקי מגיל 12 ומעלה לענוד טלאי צהוב וסרט עם מגן דוד על הזרוע.[6]

לאחר הכיבוש מינו הגרמנים יודנראט והעמידו בראשו את יהושע פישלזון. היודנראט נצטוו לגייס יהודים בגילאי 15 עד 20 לעבודות כפייה. כמו כן דרשו מהם הגרמנים לאסוף קונטריבוציות ודברי ערך על פי דרישותיהם. מיד לאחר מינוי היודנראט הוטלה על יהודי העיירה קונטריבוציה בסך 300,000 מרק. היודנראט נטל על עצמו אחריות גם בתחום הרווחה ובין היתר גם פתח מטבח לנזקקים.[6]

שמירה על המסורת תחת הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים אסרו שחיטה כשרה, אך השוחט ברוך הורביץ, המשיך לקיים שחיטה כדין למרות זאת. כשתפסו אותו, קיצצו את אצבעותיו על מנת שלא יוכל להמשיך במלאכתו. הם אסרו להתאסף יחד, גם לא לתפילה, וסגרו את בתי הכנסת ששרדו את השריפות. היהודים התכנסו לתפילה במניין אצל רבי נחום שמש, אך עד מהרה נתפסו ורבי נחום שמש נרצח. אף על פי כן הם המשיכו להתפלל בסתר בביתו של שלמה אקסט, עד חיסול אחרוני היהודים בטומשוב לובלסקי. לימוד התורה המשיך להתקיים בסתר על ידי מאיר קלרמן ודוד אויפן.[2]

הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1939, החליטו הגרמנים להקים בטומשוב גטו, מיקומו נקבע בפינה הצפונית של השוק, הגובל ברחובות זמויסקי. אל הגטו דחקו את כל היהודים שנשארו בטומשוב, ועוד יהודים שהגיעו לטומשוב ממרכז ומערב פולין, סך הכל שהו בגטו כ 6000 יהודים. למפקד הגטו מונה הנס פילר.[2] היה זה גטו פתוח, ואפשר היה לצאת ולהיכנס.[6] בעדות של חנה שפיזאייזן-וייסלדר מובא שהגרמנים נהגו להיכנס בלילה לגטו, להוציא אנשים ממיטותיהם ולירות, להרוג משפחה ישנה. מציאות זו חזרה על עצמה לעיתים קרובות, על ידי שלושה שוטרים שיכורים, בראשם מפקד בשם "ברגר", שעברו בין הבתים בגטו ונקטו ברציחות יומיומיות.[8] ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות, מה שהחמיר את מצב היהודים בטומשוב לובלסקי. הגרמנים ערכו חיפושים בבתים אחר יהודים שלטענתם הסתננו חזרה לטומשוב מהאזורים שהיו בשליטת הסובייטים עד הפלישה.[2]

גירושים לבלז'ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף 1941 ותחילת 1942 ריכזו הגרמנים קבוצות עבודה שנשלחו לעיירה בלז'ץ לעבודות הכשרת שטח והקמת מחנה. מאוחר יותר הגיעו השמועות על ההשמדה והסתבר שהיה זה מחנה המוות בבלז'ץ. באביב 1942 מפקד האס.אס דרש מיהושע פישלזון, ראש היודנראט, להכין רשימה של 300 ליהודים לגירוש. יהושע פישלזון סירב והוצא להורג, עם אשתו ובניו. אבא ברגרבוים מונה לראש היודנראט במקומו. במרץ 1942 התרחשה האקציה הראשונה. הגרמנים הקיפו את הגטו והוציאו אנשים לכיכר המרכזית. לצורך הסוואה אמרו להם שיועבר למחנות עבודה.[2] הגרמנים שלחו את כל היהודים מגיל 32 ומעלה.[6] לקחו אותם לעיירה צ'שאנוב כהסוואה, ומשם למחנה ההשמדה בלז'ץ.[2] בעדות של רחל שוורצבוים, מתואר שלפי פקודה היו צריכים גברים ונשים להתייצב במשך היום במגרש מסוים. שלוש יריות שימשו סימן להתחלת המבצע. כל יהודי שנתפס מנסה לברוח נורה למוות.[9] ב-22 במאי, בחג השבועות, נערכה אקציה שנייה. גברים, נשים וילדים הובלו במשאיות לבלז'ץ. מי שהתנגד נרצח במקום.[6] נשארו בעיירה מעט יהודים, שהגרמנים קבעו שעוסקים במלאכות נחוצות, או שהצליחו להסתתר מהאקציה. בסוף אוקטובר 1942 נערכה האקציה השלישית והאחרונה. היהודים שנותרו בטומשוב הצטוו להתאסף בכיכר, ונשלחו למחנה בלז'ץ. לאחר אקציה זאת נשארו בעיירה כמה מאות יהודים שעבדו עבור הגרמנים, כעבור מספר חודשים כונסו השורדים האחרונים, נלקחו ליער הסמוך, שם ציוו עליהם לחפור בור ונורו לתוכו.[2]

מתוך כמה צעירים שברחו אל היערות לאחר האקציה הראשונה והשנייה, הרוב נתפסו ונרצחו, אך מעטים שהצליחו להימלט, התארגנו יחד ליחידה לוחמת וביצעו פעולות התנגדות. בראש היחידה עמדו מנדל הלר, שנפל באחד הקרבות, שמעון גולדשטיין ומאיר קלכמאכר, שנרצחו בידי בכיר במחתרת הפולנית הקומוניסטית.[2]

קורות יהודי טומשוב שברחו לצד הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמחצית מיהודי טומאשוב החליטו לעזוב את ביתם ולסגת עם הצבא האדום שנסוג עד נהר הבוג, שבוע בלבד לאחר שנכנס לעיירה במקום הגרמנים. משפחות משפחות נעו יהודי טומאשוב דרומה ומזרחה, כולם חיפשו בני משפחה, קרובים, חברים ומכרים שיקבלו אותם אל ביתם או ימצאו עבורם מקום, עד שימצאו סידור אחר. היעדים העיקריים היו הערים והעיירות ששכנו דרומית ומזרחית לטומאשוב ובעיקר בעיר לבוב וראווה רוסקה.[2]

הגירוש לסיביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1940 הוציא מנהיג ברית המועצות סטלין צו גירוש לכל הפליטים שעברו מאזורי הכיבוש הגרמני לצד הסובייטי. על-פי צו זה רוכזו כל הפליטים בתחנות הרכבת שם הם הועלו לקרונות (שאלאון) רכבת ותחת משמר ז'נדרמים סובייטים נשלחו הפליטים לאזורים שונים בסיביר. עם הגיע הפליטים לסיביר הם חולקו לקבוצות ונשלחו למחנות עבודה. בו התרכזו פליטי טומאשוב היה אזור "אלטאי" בסיביר בסביבת הערים ברנאול וביסק, שהיה אחד האזורים היותר נוחים. אזור אחר אליו הגיעו יהודים מטומאשוב היה אזור "סראקינסק" שהחיים שם היו הרבה יותר קשים. הפליטים הבוגרים נאלצו לעבוד ביערנות ובעבודות אחרות וקיבלו הקצבת מזון של עובדים (1 ק"ג ליום, בנוסף למה שקיבלו במקום העבודה). הילדים והאחרים שלא עבדו קיבלו הקצבה מופחתת (400 גרם ליום). עם פלישת הגרמנים לברית המועצות הצטמצמו מנות המזון ( עובד 500 גרם, לא עובד 150 גרם) והמצב הגיע במקומות רבים לחרפת רעב.

בספטמבר 1941 הודיעו מפקדי המחנות לכל הפליטים כי נחתם הסכם בין ממשלת פולין בגולה בראשות שיקורסקי לבין הקרמלין שעל-פיו ישוחררו כל הפליטים מהמחנות והם יוכלו לנוע באופן חופשי ברחבי ברית המועצות. לכל הפליטים נופקה תעודת מעבר כפליט מפולין. עם השחרור מהמחנות החלו פליטי טומאשוב לתכנן את המשך הדרך, חלקם עבר לערים וליישובים שבסמוך למחנות בהם שהו בסיביר כגון סאלאיר, גורבסק, ביסק וברנאול. השאר שמו פעמיהם לעבר דרום מערב ברית המועצות. ובעיקר לאזור טשקנט, סמרקנט, בוכרה, קזחסטן ועוד. דרכם לא הייתה קלה, הם התגלגלו בדרכים השונות חודשים ארוכים וכשהגיעו לאזורים החמים יותר היו התנאים הסניטריים גרועים ופרצה מגפה של טיפוס, שבה מתו רבים, מהם מפליטי טומאשוב.

בפברואר 1943 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לפולין והשלטונות הסובייטים החלו להכריח את הפליטים הפולנים לקבל את האזרחות הסובייטית, והחלו לגייס את הצעירים לצבא הסובייטי ובעיקר גויסו לעבודה בבתי החרושת לטובת המאמץ המלחמתי.[2]

הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מתושבי טומאשוב שגלו לרוסיה מצא שם את קיצו, אך חלק נכבד ניצל בדרך זו. בראשית 1946 נודע כי בפברואר יתחילו לזוז האשאלונים הראשונים עם אזרחי פולין. המסע חזרה לפולין ארך כחמישה חודשים, מפברואר עד יוני, תוך חציית 4 קווי גבול: ביאליסטוק-בריסק, קובל-חלם וללמברג-פשמישל. אשאלון אחד או שניים נסעו דרך בלזיץ. וכך חזרו יוצאי טומאשוב אחר 6 שנים לפולין, אך לא חזרו לטומאשוב, שבה לא היה יכול ללון יהודי אפילו לילה אחד באותו זמן, אלא רק לשטחים שיושבו מחדש שפולין נטלה מידי הגרמנים. חלק פנה לשלזיה התחתית כמו וורוצלב, ריכבך וחלק לשצ'צ'ין. כמה משפחות התיישבו בלודז', קראקא, אולם לא לזמן רב, כי רובם יצאו מיד מפולין אל המחנות בגרמניה והנותרים עזבו כמעט כולם את פולין עם קום מדינת ישראל. רוב הניצולים נמצאים בישראל, אחרים היגרו לצפון אמריקה בסיוע הג'וינט, וחלק באמריקה הלטינית.[10]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשהחלו להגיע לישראל הידיעות על חורבן יהדות אירופה, ועל מצבם של היהודים שהצליחו להינצל ולעבור לרוסיה, הגיעו ידיעות מבני טומשוב על מצבם הקשה. קומץ יוצאי טומשוב התאספו בחיפה והחליטו לבוא לעזרת אחיהם שברוסיה, במשלוח חבילות אוכל, בגדים וכל מה שאפשר. כך החל ארגון יוצאי טומשוב לובלסקי.[11]

ב-5.9.1944 נוסד הארגון הראשון, "ארגון יוצאי טומשוב לוב' - קופת גמילות חסדים, על שם קדושי עירנו, הי"ד". יושב ראש האגודה היה זושא קונשטוק והמזכיר היה יעקב הרבסמן. האגודה פעלה רבות בתחום הרווחה, וכן שלחה חבילות מזון, בגדים ומצות לפסח ליהודי העיר בברית המועצות. בסוף שנת 1950 התקיימה ישיבת הארגון ובה הוחלט להוציא לאור את "ספר העיר" שאז כינו אותו "פנקס העיר". הוועד הארצי של הארגון פנה במכתב ליוצאי טומשוב לובלסקי וביקש להמציא חומר: מאמרים, זיכרונות, שירים, או כל חומר אחר לכתיבת הספר. הספר יצא לאור ב-1965, בעברית וביידיש.[12]

עם קום המדינה, ובהגיע הגל הגדול של עליית שורדי השואה, מהם רבים יוצאי טומשוב, התקבעה פעילות הארגון. פעילותו הסתעפה לחמישה מישורים:

  • האזכרה השנתית, אזכרה לקדושי העיר, הכוללת אמירת קדיש ותפילת יזכור, ומהווה גם כינוס המפגיש בין יוצאי העיר ועיסוק בסיפורים וזיכרונות.
  • הוצאת "ספר יזכור" שינציח את הקהילה.
  • קופת גמילות חסדים. הועברה מגבית בין בני העיר על מנת לסייע לעולים הרבים שהגיעו עריריים לאחר המלחמה.
  • פעולות סעד. בשנת 1956 קמה ועדת הסעד, ביוזמת ועד יוצאי טומשוב באמריקה, ששלח כסף בליווי מכתב המסמיך אנשים בישראל לחלק את הכסף לזקוקים לו, באופן של "מתן בסתר".
  • שמירה על קשר עם הוועד באמריקה, שיתוף פעולה, בעיקר סביב הוצאת הספר, וקבלת בני העיר המגיעים לישראל מאמריקה בסבר פנים יפות.[13]

בשנת 1992, נוסדה "העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתרים של יהדות טומשוב לובלסקי שבפולין", והייתה המשך ישיר ל"ארגון יוצאי טומשוב לובלסקי - קופת גמילות חסדים". העמותה הציבה לעצמה כמטרה עיקרית את הנצחת זכרם של קרבנות השואה מקרב בני טומשוב לובלסקי.[12]

ועד העמותה נבחר באספת חברים המתכנסת מדי פעם בהתאם לתקנון. בישיבת ועד ב 16.3.2011 עודכנה רשימת חברי הוועד כלהלן : חיים זיידל, יחיאל נרקיס, יוסי אלבוים, מושיק גולדשטיין, איתמר סחיש, בני דקס, טובה קוטליצקי, דפנה ברפמן, שושי גבע, מארק לוונפוס – ארצות הברית.[14]

פעולות העמותה:

  • הנצחה וזיכרון: הצבת לוח זיכרון במרתף השואה (יד ושם הישן) ובהר הרצל בירושלים.
  • הקמת מצבת זיכרון בבית העלמין הישן של ת"א בחולון.
  • הקמת לוח זיכרון בבית התפוצות באוניברסיטת ת"א.
  • שיקום בית העלמין היהודי בעיר טומאשוב לובלסקי והצבת גל-עד מרשים לזכר הקהילה המפוארת שהייתה ואיננה עוד.
  • הקמת פינת זיכרון לקהילה שנכחדה במוזיאון העיר טומאשוב
  • ארגון סיורים של יוצאי טומאשוב בני הדור הראשון והדורות הבאים, בטומאשוב ובפולין.[15]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ , tomashov.org.il (בhe-IL)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 קהילת טומאשוב לובלסקי | שואה, tomashov.org.il (בhe-IL)
  3. ^ 1 2 3 פנקס הקהילות, ישראל: יד ושם, 1969-2007
  4. ^ קהילת טומאשוב לובלסקי | סיפור הקהילה מראשיתה, tomashov.org.il (בhe-IL)
  5. ^ קהילת טומאשוב לובלסקי | סיפור הקהילה מראשיתה, tomashov.org.il (בhe-IL)
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 , moreshet.pl
  7. ^ 1 2 , tomashov.org.il (בhe-IL)
  8. ^ [1], tomashov.org.il (בhe-IL)
  9. ^ חיים יוסף לרר, משה גורדון, ישראל זילברמן, ספר זיכרון - יהודי טומשוב לוב, 1623-1943, ישראל: העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתרים ש יהדות טומשוב לובלקי, עמ' 490
  10. ^ חיים יוסף לרר, משה גורדון, ישראל זילברמן, ספר זיכרון - יהודי טומשוב לוב, 1623-1943, ישראל: העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתרים של יהדות טומשוב לובלסקי, עמ' 389-390
  11. ^ חיים יוסף לרר, משה גורדון, ישראל זילברמן, ספר זיכרון - יהודי טומשוב לוב, 1623-1943, ישראל: העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתים של יהדות טומשוב לובלסקי, עמ' 438
  12. ^ 1 2 חיים יוסף לרר, משה גורדון, ישראל זילברמן, ספר זיכרון - יהודי טומשוב לוב, 1623-1943, ישראל: העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתים של יהדות טומשוב לובלסקי
  13. ^ חיים יוסף לרר, משה גורדון, ישראל זילברמן, ספר זיכרון - יהודי טומשוב לוב, 1623-1943, ישראל: העמותה לרווחה, לשימור ולהנצחת מורשת ואתים של יהדות טומשוב לובלסקי, עמ' 438-440
  14. ^ , tomashov.org.il (בhe-IL)
  15. ^ , tomashov.org.il (בhe-IL)

קטגוריה:קהילות יהודיות בפולין