טיוטה:קהילת יהודי מקנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


קהילת יהודי מקנאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למֶקְנֶס או מכּנס (בערבית: مكناس, בברברית: ⴰⵎⴽⵏⴰⵙ, בצרפתית: Meknès, בספרדית: Mequinez; העיר נקראת לעיתים בעברית, על פי שמה הערבי, מכּנאס).עבר יהודי מפואר, הישוב היהודי בעיר קדום מאוד. החל מגירוש ספרד (הרנ"ב, 1492) ובמשך 100 שנה, התרחב והתבסס הישוב היהודי בעיר,עקב נדידת מגורשים ואנוסים. החיים הדתיים, החברתיים, הכלכליים והמשפטיים נוהלו ע"י הקהילה. ובשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790-1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811 הציתו הפורעים בתי כנסת, וגם ב- 1894. באותה תקופה חיו בעיר 4,600 יהודים. במהלך השנים בסוף המאה ה- 19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית, היהודים צברו נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף. ב- 1931 היו במקנאס 9,510 יהודים. בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות[1]. כיום נמצאים בעיר 2 יהודים.[2]

תחילת הקהילה היהודית במקנאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית ראשון היו יהודים שגלו למרוקו אך לא ברור אם כבר שם החלה ההתיישבות היהודית במקנאס. החל גירוש ספרד (1492, הרנ"ב) יש לנו תיעוד של קהילה יהודית שמתחילה לברוח מספרד למרוקו ובפרט למקנאס. יהודים רבים שגורשו מספרד הגיעו למקנאס - הידועות שבהן משפחות משאש, טולידאנו, בירדוגו ועוד. יהודי ספרד יתיישבו ויקימו עולה של תורה ויהפכו את את מקנאס לעיר של גאוני עולם בתורה, שמהם תצא תורה ופסיקה הלכתית לכל יהודי צפון אפריקה. פארה של מקנאס נודה בכינויה בפי היהודים- 'ירושלים של מרוקו', עיר של חכמים וסופרים, גדולי תורה וענקי רוח שכנו כבוד בתוכה. משוררים, הוגי דעות, ובעלי מדע פיארו את העיר והשרו אווירה של רוממות רוח ואצילות מלכותית.[3] עוד נאמר עליה שהיית עיר גדולה לאלוקים ענקי הרוח שכנו בה כבוד, וגדולי מאורי יהדות מרוקו יצאו ממנה.[3]

תולדות הקהילה היהודית בשואה

לאורך מלחמת העולם השנייה (1939-1945) שציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו ובתוכם יהודי מכנס מחוקי וישי האנטי יהודיים. בשנים הללו מוחמד החמישי חתם על גזירות אנטי-יהודיות , עם זאת במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו הרבה ליהודים. ב-1942 שביקרו אצלו יהודים נכבדים הוא ציין בפניהם שלא יקרה להם כל רע, וכי יחסו בעניו ליהודים שווה לכל שאר בני המדינה. לאחר מכן בפלישת ארצות הברית הוא המשיך להכריז על אהדתו כלפי היהודים. אך באותם ימים הקהילה היהודית במקנאס כמו קהילות נוספות במרוקו הפכו ליעד נרדף של התקפות ועלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות. בראשית 1944 לראשונה חברי מפלגת אל-איסתקלאל את עצמאותה של מרוקו, האירועים סביב עצמאותה היתוספו לאירועים האחרים שפגעו ביהודים באופן ישיר שנפלו קרבן להתפרצויות אלימות למשל במקנאס (ספטמבר 1944) שתי מגמות סוטרות החלו להסתמן בקהילה היהודית האחת גליי עלייה ראשונים לישראל והשנייה התגייסות יהודית למען עצמאותה של מרוקו. [4]

תולדות הקהילה לאחר השואה

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקיצם.[4] משנת 1947 גבר קצב העלייה ממקנאס, בסיוע המוסדות הציוניים ושליחים מארץ-ישראל. בשנות השבעים נותרה קהילה קטנה של בני המעמד הבינוני ולהם שני בתי כנסת. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח הישן.[5] בשנת 1955 הוקם סניף משותף של פאס-מקנאס של "המסגרת" הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית-מסורתית שמטרתם הייתה לפעול בצורה מחתרתית בתחום ההגירה. שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות יהודי מרוקו בניהם טביעת ספינת המעפילים "אגוז", אך חברי ארגון "מסגרת" לא נואשו המשיכו בפעילותם בהדבקת כרוזים תוך סיכון רב וכך נתפסו כמה מחבריהם, וכל זאת על מנת שיהודי מרוקו ימשיכו לעלות לארץ ולא יפחדו. משטרת מקנאס טיפלה בחקירת חברי הרשת בכל מרוקו. ובפברואר 1961 נסגר בסניף לאחר חלוקת הכרוז הישראלי. [6]

השפעתה של עצמאות מרוקו (1956) על היהודים בעיר:[עריכת קוד מקור | עריכה]


  1. ^ הרב אהרון הלפרין, האנציקלופדיה לבית ישראל
  2. ^ ע"פ עדות בפסח תשע"ט
  3. ^ 3.0 3.1 הרב מאיר אלעזר עטיה, רב רבנן חידושי מרנא ורבנא הרבי ממקנאס, ירושלים: מכון משכן רב, עמ' 259, 341
  4. ^ 4.0 4.1 חיים סעדון, מרוקו, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות יהודי המזרח, תשס"ד, עמ' 18-21
  5. ^ תבנית:Title, תבנית:(lang=='en')?'Museum of The Jewish People - Beit Hatfutsot':'בית התפוצות - מוזיאון העם היהודי'
  6. ^ משה בר-אור, משה עמאר, שמעון שרביט, פאס וערים אחרות במרוקו, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2013, עמ' 359 (מאמרו של יגאל בן-נון)