טיוטה:קהילת יהודי סטאשוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סטאשוב היא עיר במחוז קיילצה במרכז פולין. היהודים הראשונים הגיעו אליה במאה ה-16 עם הכרזתה לעיר. הקהילה היהודית במקום התפתחה ושגשגה ופעלו בה ישיבות, תלמוד תורה, בנקים, בתי חולים, ספריה גדולה ואף לא מעט תנועות ומפלגות ציוניות. רוב היהודים במקום התפרנסו מעבודות מלאכה. בערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטאשוב כ-4,800 יהודים, יותר ממחצית מתושביה. סטאשוב נכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1939 והוקמה בה יודנראט. בשנת 1940 גוייסו ונחטפו גברים רבים לעבודות כפייה. בשנת 1942 הוקם שם גטו. בהמשך נערכה בו אקציה, כאשר יהודים רבים נרצחו במקום ואחרים גורשו למחנות העבודה וההשמדה בלז'ץ וטרבלינקה. אמנם לא מעט הצליחו להסתתר ביערות ובמחבואים בתוך הגטו, אך רוב יהודי הקהילה נרצחו בשואה והקהילה נכחדה.

גורל קהילת יהודי סטאשוב בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישת הגרמנים לסטאשוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטאשוב נכבשה בידי הגרמנים ב-7-8 בספטמבר 1939. מיד עם בואם עצרו הגרמנים חמישה מאמידי הקהילה ושחררו אותם תמורת כופר גבוה.[1] באוקטובר הוחרמו חנויות היהודים ובתי-המלאכה שלהם וגם נכסים אחרים. על-פי הוראה שפרסם מפקד הס"ס המקומי בראון, היה כל ראש משפחה יהודי רשאי להחזיק לא יותר מ-150 זלוטי במזומן.

בנובמבר 1939 הוקם בסטאשוב יודנראט בראשותו של אפרים זינגר. משימתו הראשונה הייתה לאסוף בעבור הגרמנים קונטריבוציה בסך 200 אלף זלוטי. מועד לגירוש היהודים מן העיר- ב27 בנובמבר נקבע למקרה שהתשלום יתאחר. בקשיים מרובים הצליח היודנראט לגייס את כל הסכום במועד.

בדצמבר 1939 חויבו יהודי סטאשוב לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דור כחול. באותו חודש הובאו לסטאשוב פליטים יהודים חסרי כל, שגורשו מקליש ומלודז'. היודנראט הקים ועד עזרה שפתח למען הפליטים מטבח ציבורי ב"שטיבל" של החסידים. ב-29 בינואר 1940 השלימו הגרמנים את החרמת כל החנויות, בתי העסק והסחורות של היהודים. בעזרתם של כמה "פולקסדויטשה" ופולנים מבני המקום ערכו אנשי הס"ס חיפושים אחר סחורות שהוסתרו, ובשעת מעשה גם התעללו ביהודים באכזריות. כל הסחורות שנמצאו נאספו ונשלחו לגרמניה. לאחר מבצע החיפושים הזה נותרו יהודי העיר חסרי כל, ובדומה לפליטים נזקקו אף הם לסיוע מקופת הציבור. כ-600 יהודים מקומיים ופליטים קיבלו את ארוחותיהם מדי יום ביומו מן המטבח הציבורי.

החלת עבודות הכפייה ( 1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1940 הגיעה לסטאשוב פלוגה של "חיל היערות", שהוטל עליה לייצא לגרמניה עצים ומוצרי יער אחרים. הם גייסו עובדי כפייה יהודים, שהועבדו בפרך ביערות האזור וזכו ליחס נוקשה ואכזרי. ביולי 1940 הורה משרד העבודה הגרמני באוסטרובייץ ליודנראט לגייס קבוצה גדולה של עובדי כפייה יהודים שיישלחו למחנות עבודה, ובאותה העת הוקם גם בסטאשוב משרד עבודה מקומי. צעירים יהודים הועסקו בסלילת כבישים ובוויסות מי נהרות. בספטמבר 1940 נחטפו 240 גברים יהודים מסטאשוב ושולחו למחנה העבודה "ויילקי מייכוב", ליד לובלין. שניים מהם נספו במחנה, והאחרים הוחזרו לסטאשוב תשושים וחולים.

הקמת הגטו (1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1942 נאסר על יהודי סטאשוב לצאת מתחומי העיר. ב-6 בינואר 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את דברי הפרווה שברשותם, וכל המפר את הצו דינו היה מוות.

ב-15 ביוני 1942 הכריזו הגרמנים על הקמת גטו בשלושה רחובות שברובע היהודי העתיק. באותו חודש נצטווה היודנראט להגיש למפקדת הס"ס רשימה של מאה צעירים שיישלחו למחנה עבודה כעבור זמן-מה נודע שכל הצעירים הללו נרצחו ולא הגיעו כלל למחנה. באוגוסט 1942 הוקמו בוורשה שתי מתפרות למדים של הוורמאכט, ובהן אולצו לעבוד חייטים יהודים מהגטו, אשר לא קבלו כל שכר על עבודתם.

ההכנות לגרוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה זו החלו לפוץ שמועות על גירושים למחנות השמדה. תושבי הגטו התפצלו לשיטות שונות לגבי דרכי ההכנה לגרוש המיוחל. כל משפחה נקטה בדרך התגוננות משלה. א' ארליך בעדותו ב'ספר סטאשוב' מתאר חמישה דרכי ניסיונות הצלה ואת אשר עלה בגורלם: 1-תפיסת מקום עבודה- רבים חשבו שיוכלו להינצל על ידי הישענות על מקום עבודה שעשוי להיחשב כחיוני למאמץ המלחמתי של הגרמנים. העובדים במפעלים גרמניים התאמצו מאוד להגביר את תפוקתם. רובם המוחלט של יהודים אלו צורפו בסופו של דבר לטרנספורט הכללי ולגורל הקהילה כולה. 2- הקמת מחבואים ובונקרים- סופם של רובם המוחלט הסתיים באופן טראגי, אך בודדים מהם שרדו. 3- חיפוש מחבואים אצל מכרים פולנים בכסף רב- רובם של המחפשים גורשו בביזיון, וחלק אפסי מהם שרד את המלחמה. 4- בריחה ליער והקמת בונקרים בתוכו- כ-1000 ברחו, וכ-100 מתוכם שרדו. 5- שב ואל תעשה- בדרך זו נקטו רוב רובה של הקהילה והנמלטים אליה מהסביבה, בעיקר משום שלא נותרו להם כוחות נפש להימלט, ומשום שלא האמינו ביעילותן של הדרכים האחרות. מהם ככל הנראה לא נותר אף זכר.

האקציה הגדולה - "יום ראשון השחור" (1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקציה הגדולה החלה ב-8 בנובמבר 1942, יום שכונה לעתיד בשם "יום ראשון השחור". אנשי גסטאפו וס"ס ועמם שוטרים אוקראינים ופולנים חמושים הקיפו את הגטו, והיהודים נקראו להתייצב בכיכר השוק, שם רוכזו כ-6,00 גברים נשים וטף. מיד עם כניסתם לגטו אסרו אנשי הגסטאפו את ראש היודנראט אפרים זינגר, התעללו בו והיכו אותו, ולבסוף הביאוהו לכיכר השוק ורצחו אותו לעיני כל הנאספים. בשעה עשר, שילד נתן את ההוראה והאנשים החלו בצעדה. ברגע שהגיעו לרחוב קרקובסקה, הרוצחים ירו לעבר המוני האנשים, כשהם ממלאים את כל הרחוב בקורבנות חפים מפשע. הצעדה של יהודי סטשוב גררה אותם משצ'וצין וסטופניצה לעבר מחנה ההשמדה בלז'ץ. למעלה מ-1,000 יהודים הגיעו לסטופניצה. בכפר ניז'ני, 9 ק"מ מסטשוב, נחפר קבר המונים ל-740 קורבנות. מן הכיכר הובלו היהודים לתחנת-הרכבת, הועלו לקרונות משא ושולחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וטרבלינקה. חלק מהיהודים הצליחו להתחבא, אך 189 מתוכם נתפסו ונורו למוות במקום.

לאחר הגרוש עוד נותרו בסטאשוב 330 יהודים עובדי המתפרות, ועם הזמן הצטרפו אליהם יהודים נוספים שיצאו ממחבואיהם. 50 מתוך המסתתרים נתגלו בעקבות הלשנה של פולנים. הם נעצרו בידי הגסטאפו ושולחו לגטו החוזר שהוקם בסנדומייז'. בינואר 1943 צורפו גם הם לטרנספורט לטרבלינקה יחד עם עוד כמה מאות מיהודי סטאשוב שיצאו ממקומות המחבוא שלהם ביערות או אצל איכרים.

באוקטובר 1943 ירו שוטרים גרמנים למוות בעשרים ושלושה יהודים שהתגלו במחבואם בסטאשוב. יהודים אלו היו מאחרוני השרידים בסטאשוב ונקברו בקבר אחים שחפרו לעצמם בהוראת השוטרים טרם מיתתם על יד בית הקברות.

קהילת יהודי סטאשוב לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה לא חודשה אחרי המלחמה , מאחר שרוב אנשיה נרצחו בשואה.

בשנת 1952 שלטונות העיר החליטו לפרק את מבנה בית הכנסת.[2]

בית הקברות היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי בסטאשוב הוא בן למעלה מ-175 אך לא נשמר ובנקודת זמן מסוימת הוא אף הוחלף, ללא השארת עקבות, במגרש משחקים. לאחר השואה בית הקברות היהודי החדש היה למגרש מוזנח וריק. מצבות הקברים הובלו החוצה בעגלות הנאצים, כדי להשתמש בהם לריצוף אבנים בדרכי בוץ ונמכרו לחברת בנייה מטעם רשויות מוניציפליות, לאחר המלחמה, כאשר שום יהודי לא שב כדי לטעון עליהם בעלות.[3] בשנות ה -90 של המאה שעברה שופץ בית העלמין היהודי החדש (שנוסד בשנת 1819 ) הודות למאמצים של צאצאים מניצולי העיר. בשנת 2002 קנה ג'ק גולדפרב מניו יורק, בן למשפחה מניצולי העיירה, 105 (או 155) מצבות שנמצאו בעיר בשטח מטה הגסטפו לשעבר והעביר אותן חזרה לבית העלמין.[4] בנוסף הוא שילם כדי לטפח את הקרקע, להקים אנדרטת זיכרון לזכר הנספים, וכן לשים סימן באזור שבו היה קבר ההמונים מתקופת השואה.[5]

הקמת ארגון יוצאי סטאשוב בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השואה, כאשר נודע על חורבנה הכמעט מוחלט של העיירה, החליטו ניצולי קהילת סטאשוב בישראל לקיים כינוס שמטרתו הקמת בית על שם סטאשוב, בו יכונס כל החומר על העיירה ועברה המפואר, כמו גם מועדון פגישות ליוצאי העיירה בהווה. 'הכינוס הראשון' נערך ב22/4/1946 ובו נכחו כל יוצאי הקהילה על צאצאיהם שכבר הספיקו להיוולד בארץ, סך הכל כ-170 איש. בכינוס הוחלטו שתי החלטות חשובות: א. להוציא 'ספר יזכור'. ב. לארגן עזרה לשארי הפליטה, על ידי הכרזת מגבית. לצורך הגשמת ההחלטות הללו, משתתפי הכינוס בחרו בוועד ארצי, והועד בחר במזכירות שמושבה בבית אלפא. מזכירות זו נקראה בהמשך 'אירגון יוצאי סטאשוב בישראל'. בשנים הבאות עסק הועד רבות ביצירת קשר עם ניצולי העיירה בכל פינה בעולם, ואף בהגשת סיוע כספי באמצעות משלוחים לניצולים אלו, שחלקם עוד ישבו במחנות בגרמניה, ובהמשך גם לעולים החדשים הנצרכים בישראל. במהלך השנים הקשר הישיר עם יוצאי סטאשוב בתפוצות הלך והתהדק, והללו הגיעו לביקורים בישראל לעיתים תכופות, ובמהלכם נערכו כינוסים ומסיבות של יוצאי העיירה.[6]

קופת גמילות חסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולת הכותרת של פעילות הוועד הייתה קופת הגמילות חסדים. קופה זו התבססה בעיקרה על תרומות של ועד יוצאי סטאשוב מחו"ל, בעיקר מארצות הברית, קנדה וארצות מפותחות נוספות. הקופה סיפקה הלוואות ותמיכה כלכלית לניצולי העיירה הנזקקים, שבעיקרם העולים החדשים הנקלטים בארץ. בין תעולות הועד נרשמת הצלת הילדה פלה הויטמן שנמסרה למשפחה נוצריה בימים האחרונים שטרם חיסול הגטו. במאמצים מרובים הצליח ועד יוצאי סטאשוב בטורנטו להוציא אותה משם כמה שנים לאחר המלחמה.

הנצחה בידי הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה, בכ"ח בחשוון מתקיימת עצרת אזכרה של כל יוצאי סטאשוב בישראל לציון יום חיסול הקהילה. במהלך השנים נבנה אולם מיוחד לבני הקהילה, ישיבות המזכירות, הפגישות והכינוסים. במאמצים מרובים, בשנת 1962 יצא לאור על יד אירגון סטאשוב בישראל ובעזרתם של אירגוני יוצאי בטאשוב בתפוצות, ספר יזכור הנקרא בשם 'ספר סטאשוב' ונערך על יד אלחנן ארליך. ספר זה מקבץ בתוכו מסמכים, תמונות, זכרונות מעבר העיירה ומקורותיה בשואה, מאמרים שכתבו יוצאי העיירה, כמו גם רשימות מפורטות של חלליה ותמונות של חלקם.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]