טיוטה:קהילת יהודי סרנץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טקסט הכותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת יהודי סרנץ' (בהונגרית: Szerencs; ביידיש: סערענטש) שבהונגריה

ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1770 ישבו יהודים בסרנץ' ובסביבתה 215 יהודים, ואחדים מהם גרו בבתים משלהם. רוב יהודי המקום התפרנסו ממסחר, בעיקר מסחר יינות ויתרם היו בעלי מלאכה, פקידים ובעלי מקצועות חופשיים.

ארגוני הקהילה ומוסדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למלחמת העולם הראשונה אירגנו הרבנים את ספרי הקהילה (תעודות לידה, תעודות נישואין ותעודות פטירה). מוסדות החסד בסרנץ': חברה קדישא (נוסדה ב1809) חברת גמילות חסדים (1899) חברת סנדקאות (1903) קרן להכנסת כלה ולתלמוד תורה (1916) מוסדות הלימוד: "תלמוד תורה" ובית הספר.

ישיבת סרנץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ייסוד הישיבה מייחסים לרב הראשון, הרב עמרם ישי סג"ל ביליצר. יש להניח שבנו וממלא מקומו הרב פנחס המשיך בניהול הישיבה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מנתה הישבה כ60 בחורים. שיטת הלימוד בה הייתה על פי השיטה הנהוגה בהונגריה מימי "חתם סופר". בימי ממלא מקומו הרב יודא לייב למברגר זצ"ל למדו בישיבה מספר דומה של בחורים, למרות תנאי המלחמה.

רבני הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב עמרם ישי סג"ל ביליצר ייסד את הישיבה. בנו וממלא מקומו הרב פנחס המשיך בניהול הישיבה. כן ניהל ישיבה במקום הרב מנחם פולאק. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מנתה הישיבה כ60 בחורים. בימי ממלא מקומו הרב יהודה ליב למברגר למדו בישיבת סרנץ' מספר דומה של בחורים, למרות תנאי המלחמה.

הלימוד בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הלימוד בה הייתה על פי השיטה הנהוגה בהונגריה מימי ה"חתם סופר". בתקופת ניהולו של הרב יהודה ליב למברגר, הרב יהודה היה מעביר שיעור פשוט בישיבה כל אחה"צ, בשיעור זה נלמדו שני דפי גמרא, תוספות, רש"י בדקדוק, המהרש"א והמהר"ם על דפים אלו. כמו כן, למדו בעיון שתיים או שלוש סוגיות בעיון רב. ביום שישי ובשבת למדו בעיקר פרשת שבוע עם רש"י. במוצאי שבת, לאחר הבדלה, בחן הרב את כל הבחורים בחומש רש"י בעל פה. כל יום חמישי בערב התקיים מבחן בעל פה על השיעור הפשוט, שני דפי גמרא עם מפרשים. מהשעה חמש בבוקר עד שבע בבוקר למדו בחברותות ובשעה שבע הייתה מתחילה תפילת שחרית.

ההתנהלות בישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הסעודות אכלו רוב הבחורים אצל בעלי-בתים ומי שלא אכל אצל בעלי-בתים אכל במנזה. את המנזה ניהל ר' מנדל הרש פרידמן. גבאי המנזה חילק את כרטיסי הלחם והחלב. לעיתים, כשבחור היה מתרשל בהשכמה, היה נקנס באי קבלת הכרטיס לחלב או ללחם. בשבת, כל הבחורים היו אוכלים אצל בעלי-בתים. אירוח זה יצר חוויות מעניינות של ניהול סעודות שבת אצל חסידים ואצל אשכנזים.

כל יום ראשון בבוקר הבחורים היו יוצאים לאימונים שנקראו " LENENTE". ההשתתפות באימונים אלו היו חובה לכל צעירי העיר. מפקדי האימונים היו קציני הצבא.

אישים ודמויות בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]


הרב עמרם ישי סג"ל ביליצר נפטר בתרמ"ט, 1889. הקים וניהל ישיבה בסרנ'ץ שימש כרב הראשי

הרב פנחס ביליצר – חי בשנים תרמ"ט- תרע"ב, 1889-1912 בנו של הרב עמרם בילצר המשיך את אביו בכהונתו וחיבר ספר: "גבעת פינחס"

הרב מנחם הלוי פולאק נולד בתר"נ, 1890 נפטר בתשי"ג 1952 (חותנו של הרב פנחס ביליצר) מילא מקומו של רבי פינחס ביליצר.

הרב יהודה ליב למברגר -היה חותנו של הרב מנחם הלוי פולאק. בנו של הרב מנחם מענדל למברגר רבה האחרון של סרנץ' שרד את השואה והיגר לארה"ב שם נפטר ביום י"ג אדר תשמ"ח _(1988)

הרב יהודה יחיאל ב"ר אברהם רטק נפטר בתר"צ, 1930. כתב את "בית לחם יהודי" ספר שעוסק בשחיטות ובדיקות.

במקום גדל גם האדמו"ר מקאליב- יצחק אייזיק טויב

הרב מנחם קייזלר

הקהילה בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדם וזכויותיהם של יהודי הונגריה הוגבלו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשממשלת הונגריה הפרו-גרמנית חוקקה בשנת 1938 את "החוקים היהודיים". אחרי פרוץ המלחמה גויסו יהודי הונגריה לעבודות כפייה.

ב-13 במאי 1944 הורה ג'ולה מיקולצקי (Gyula Mikuleczky), סגן הממונה על מחוז בורשוד, להקים גטאות במחוז. בתוך ימים אחדים רוכזו יהודי מישקולץ במתחם מגורי העובדים של חברת הרכבות ההונגרית (MAV) שהוקצה לגטו. ראש העיר, ד"ר לסלו סלווי (Laszlo Szlavy), תמך בהחלטה זו והסביר שאזור זה, בשל קרבתו לרכבת, נתון לסכנת הפצצות של בעלות הברית ועל העובדים לעבור לאזורים הבטוחים יותר שבתוך העיר. ראש המועצה היהודית, הארכיטקט מור פלדמן, שהיה קודם נשיאה האחרון של הקהילה היהודית, כשל במאמציו לשכנע את ראש העיר להקצות לגטו מקום אחר.

שבועות אחדים לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה (19 במרץ 1944) רוכזו כל יהודי סרנץ' (כ-800 איש) בבית הכנסת, משם הועברו לגיטו בעיר המחוז מישקולץ (MISKOLC). ב-20 במאי 1944 נסגר הגטו. כאלפיים איש יצאו יום-יום לעבודה מחוץ לגטו; קצתם עבדו במכרות, ואחרים בחטיבת עצים.

ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח בבית החרושת ללבנים שברחוב טטר (Tatar) בעיר. למקום הובאו 10,427 יהודים, ובכללם יהודים מגטאות אחרים במחוז. הצפיפות בו הייתה קשה מאוד, ורבים נאלצו ללון תחת כיפת השמים. הז'נדרמים ההונגרים ששמרו על מרכז השילוח עינו את יושביו כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. היהודים במרכז השילוח רעבו, כיוון שהרשויות המקומיות לא סיפקו להם כל מזון.

מקצת תושבי הגטו שרוכזו בבית החרושת ללבנים הועברו ממנו לגטו דיושג'ור (Diosgyor), ועם תושביו גורשו ממנו לאושוויץ ב-12 ביוני 1944. השאר, כ-6,800 בני אדם, גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ממרכז השילוח ב-13 וב-15 ביוני 1944.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור על הקהילה בתקופת השואה: צידוק הדין


דממת-מוות שוררת בבית-הכנסת הגדול בעיירה סערענטש (הונגריה). מדי פעם נשמע קול בכי חרישי ואנחה קורעת-לב מפרה את השקט. המחזה מזעזע: על רצפת בית-הכנסת יושבת כל הקהילה – על רבניה, דייניה ושוחטיה, תעשייניה, סוחריה ופועליה וכל בני-משפחותיהם, וחרדה מרחפת באוויר.

כבר ביום הראשון לאחר חג הפסח (תש"ד) נאסר על היהודים לעזוב את העיירה בלי היתר מיוחד. למחרת נצטוו לענוד 'מגן-דוד' צהוב על דש בגדיהם. בבוקר היום השלישי עברו שוטרים מבית לבית ואסרו לצאת מהבתים. ההוראה הבאה הייתה - לעזוב את הבית לצמיתות. בשלב הראשון הכול מרוכזים בבית-הכנסת, לאחר מכן יועברו לעיר-המחוז, ומשם יוסעו ברכבות אל הלא-נודע.

כאלף ומאתיים נפש בקהילה. הצפיפות בבית-הכנסת איומה. ופתאום נשמע רחש-לחש. באמצע האולם נראית דמותו הגבוהה של ר' ירמיהו רוזנבליט, נעה לעבר צידו השמאלי של ארון-הקודש. במקום זה ממוקמת משפחתו של ר' מנחם קייזלר.

ראש המשפחה, תושב העיר זה כשישים שנה, תלמיד-חכם וירא-שמים, נעדר מבית-הכנסת כשנתיים, בשל גילו המתקדם ומחלה קשה שפקדה אותו. כעת הוא יושב על חבילתו, עיניו עצומות ופניו פונות מעלה. תושבי סערענטש רואים בר' מנחם זה איש מורם מעם, שנוסף על כל מעלותיו – מקבל ייסורים באהבה. אליו מועדות עתה פניו של ר' ירמיהו.

זה כשנתיים ימים, מאז מחלתו של ר' מנחם, נקטע הוויכוח בין השניים. ויכוח זה, שנמשך קרוב לארבעים שנה, נסב על מצבו הקשה של עם-ישראל. ר' מנחם התאמץ תמיד להצדיק את דרכי ההשגחה העליונה, והטיף בלהט לקבלת הייסורים והגזרות באהבה. לעומתו, ר' ירמיהו עסק כל העת בלימוד זכות על ישראל והעלה טענות קשות על הסבל הפוקד אותו, טענות שלפעמים אף צרמו אוזניים בחריפותן.

"יאמר-נא, ר' מנחם" – מהדהד קולו של ר' ירמיהו בחלל בית-הכנסת - "על מה עשה ה' לנו ככה ומה חורי-האף הגדול הזה?!". לשמע דבריו של ר' מנחם כמו נפתחו סכרי הלבבות וכל הקהילה החלה גועה בבכי.

דקות חולפות עד שהקהל נרגע ומחריש, ממתין למוצא פיו של ר' מנחם. "ר' ירמיהו!" – קורא המלומד בייסורים – "וכי יש לך ספק שהקב"ה דן אותנו דין-אמת?! רבות הרהרתי בכך לאחרונה ולא עלה בידי. אבל אתמול בבוקר, בהביטי אל הקהל הרב הזה הנדחק ומצטופף בבית-הכנסת – דומני כי סוף-סוף מצאתי מענה. מידה כנגד מידה, נוהג בנו הקב"ה. אנו כשלנו שלא התאמצנו לפתוח את בתינו ולפרוש את זרועותינו לקראת אחינו הפליטים מפולין, שנמלטו מגיא-ההריגה, ובאישון-לילה באו ודפקו על דלתותינו. פחד המשטרה היה על ראשנו ולא נחלצנו כראוי לעזרתם. עכשיו אנחנו עצמנו נהפכים לפליטים. מידה כנגד מידה", מסיים ר' מנחם את דבריו.

חצות לילה מגיע. ר' יהודה השמש יושב על מקומו הקבוע לעריכת תיקון-חצות. לקינה זו, שתמיד מלווה בכיות, מצטרפים כעת רבים.

בהגיעם לפסוק "עד אנה בכייה בציון ומספד בירושלים", פונה לפתע ר' יהודה אל ר' מנחם ואומר: "קטונתי מלחלוק עליך, ר' מנחם. ואולם ליבי אומר לי כי אנו נענשים להיעקר מבתינו על אשר שכחנו כי אנו בגולה. במקום לחיות בתחושת בציפייה מתמדת לעזיבת הנכר ולשיבה לארץ אבותינו על ידי משיח-צדקנו, בנינו בתי-פאר, זרענו שדות ונטענו כרמים. על-כן באה לנו הצרה הזאת", מסיים ר' יהודה את דבריו וממשיך בתיקון-חצות.

עם עלות השחר מתקין עצמו ר' יעקב המלמד לתפילה. כדרכו, חוגר הוא את האבנט ופותח ב"הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". לפתע הוא משתתק. כעבור רגע הוא מרים את קולו ואומר: "רבותיי! צעיר לימים אני. עפר אני לרגלי ר' מנחם וקטן אני לפני ר' יהודה. אך לעניות דעתי, סיבת הגזרה היא שנאת-חינם. מביט אני ורואה אנשים שזה שנים לא החליפו מילה ביניהם וכעת יושבים דבוקים זה לזה. בבת-אחת הוסרו מחיצות של מעמדות וקבוצות. כלום אין בכך אות ברור לחטא הגדול שהשתרש בקרבנו?!".

ר' יעקב מחריש לרגע ושב וקורא: "אחיי ורעיי, עומדים אנו להתפלל את תפילת שחרית האחרונה קודם שנצא לדרך. נקבל עלינו להסיר מליבנו כל נדנוד של שנאת-חינם ונאהב איש את זולתו בלב שלם!".

השמש יוצאת על הארץ. ר' חיים קניג האופה מתעורר משנתו הטרופה. פותח הוא את עיניו ואומר: "רבותיי! איני יודע אם בחלום או בהקיץ זה היה, אך עתה שמעתי כמו בת-קול המכרזת ואומרת – 'צדקת ר' מנחם! צדקת ר' יהודה! צדקת ר' יעקב!'. שלושתכם צדקתם".

בעיצומה של תפילת שחרית נפתחות הדלתות וקולו של מפקד המשטרה מרעים: "יהודים! צאו החוצה והסתדרו בשורות, חמישה בכל שורה. מי שייצא מהשורה או יסטה מהמסלול - אחת דינו למות".

מעטים שרדו מן המסע הארוך והתלאות שבאו בעקבותיו, אך מי שנותרו בחיים לא שכחו כל ימי חייהם אותה יממה אחרונה בבית-הכנסת.

קהילת סרנץ' היום[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:בעבודה

פרמטרים ריקים [ בעבודה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

אחרי המלחמה התחדשו חיי הקהילה. ב-1948 היו בסרנץ' 147 יהודים. אחר כך הלך ופחת מספרם.