טיוטה:קהילת יהודי צ'רנוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קהילת יהודי צ'רנוביץ הייתה קהילה יהודית אשר חייתה בעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה, אזור אשר החליף ידיים פעמים רבות בהיסטוריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לאזור בוקבינה לוט בערפל.[1] ייתכן שיהודים הגיעו לאזור זה עוד במאה ה-2 לספירה. זאת, בהסתמך על כתובות בלטינית שנמצאו באזור, ומתוארכות לאותה העת: Adonai Aeternus (בלטינית: אדוני הנצחי). במאה ה-8 התגברה הגירת יהודים לאזור בוקובינה. רובם - פליטים מהאימפריה הביזנטית. ממלכת הכוזרים, אשר תושביה התגיירו, נכבשה על ידי שבטים מונגוליים במאה ה-13. תושביה. סביר להניח כי חלק מגלי ההגירה מערבה חיזק את ההתיישבות והנוכחות היהודית במזרח אירופה, לרבות באזור בוקובינה.[2][א] התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של העיר צ'רנוביץ עצמה הוא מחוזה, אשר פורסם ב-8 באוקטובר 1408; החוזה נחתם בין אלכסנדרו הטוב, הוויווד (שליט) של נסיכות מולדובה, לבין אגודת סוחרים מלבוב, ובמסגרתו הותר למיעוטים אתניים, לרבות יהודים, לעסוק במסחר בצ'רנוביץ וביישובים הסמוכים חוטין וסורוקה. לא זו בלבד שחוזה זה מהווה תיעוד היסטורי ראשון של העיר, הוא גם מהווה אסמכתא ראשונה להימצאותם של יהודים בעיר.[3]

תחת שלטון עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-15 נלחמה פעמים מספר נסיכות מולדובה, אשר בה שכנה צ'רנוביץ, באימפריה העות'מאנית, הכוח המתעצם של אירופה. בשנת 1498, לאחר הפסד באחד המלחמות, נאלצה מולדובה לקבל את מרותם של העות'מאנים ולהפוך מדינה גרורה שלהם. במהלך העשורים הבאים התחוללו מלחמות רבות באזור, מהם סבלו יהודי העיר.

במהלך תקופת שלטונו של וסילה לופו במולדובה, ניתנה ליהודי צ'רנוביץ אוטונומיה חלקית, בתחומי נישואים, דת, חינוך ובריאות.

רבים עברו ל, הן יהודים אשכנזים והן יהודים ספרדים. חלק מהיהודים הספרדים לא היו תושבי קבע במקום, אלא סוחרים שהתיישבו שם באופן זמני.

גירוש יהודים ממוצא טורקי מצ'רנוביץ

במהלך גזרות ת"ח-ת"ט, כינוי לפרעות שנערכו ביהודי פולין בשנת 1648 בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, נפגעו יהודי צ'רנוביץ. לאחר הפרעות התיישבו בצ'רנוביץ פליטים יהודים רבים מאזור זה. ביניהם נכללו רבים ממאוכזביו של שבתי צבי, משיח שקר בן התקופה.

תחת שלטון אוסטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774), שבה נחלה האימפריה העות'מאנית הפסד, פלשה האימפריה הרוסית לחבל מולדובה, שהיה נתון לשליטה עות'מאנית. בהסכם קוצ'וק קאינרג'ה אשר נחתם ב-21 ביולי 1774 הסכימה רוסיה להשיב את השליטה בחבל לאימפריה העות'מאנית. הוואקום השלטוני שנוצר באזור לאחר הנסיגה הרוסית נתן בידי ממלכת הבסבורג האוסטרית הזדמנות לפלוש לאזור; ואכן, ב-31 באוגוסט באותה השנה נכנס צבאו של הגנרל גבריאל פון ספלני לעיר צ'רנוביץ. האוסטרים טענו כי בוקובינה נחוצה למעבר בין טרנסילבניה לגליציה, שני אזורים אשר היו תחת שליטה אוסטרית. האימפריה העות'מאנית לא ששה להילחם עבור השטח הזה, ושנתיים מאוחר יותר חתמו שתי האימפריות על הסכם, שבו הוכר המעבר של בוקובינה לשליטת ממלכת הבסבורג, כמחווה של רצון טוב.[4]

האוסטרים בקשו לקעקע את הסממנים הלאומיים של העממים בבוקובינה, על מנת ללכדם לעם אחד. הם ביקשו להחיל מדיניות של "גרמניזציה"; דהיינו, הפיכת התרבות והלשון לגרמנית. מלך אוסטריה יוזף השני, רצה בהתבוללות היהודים, וזה לא יצליח - בהגירתם. הגנרל קרל פון אנצנברג מונה למושל בוקובינה והטיל גזרות על יהודי העיר. האוסטרים עודדו הגירה של דוברי גרמנית לאזור בוקובינה, וכן ניסו לגרש יהודים אשר הגיעו לצ'רנוביץ אחרי פרוץ המלחמה ב-1768. יהודים אלה היגרו לאזור בעיקר מאזור גליציה; זאת, עקב אפשרויות להרוויח ממתן אספקה לצבא, וכן עקב עומס המסים וגיוס החובה בגליציה.

פון אנצנברג חייב את היהודים לשלם סכום בן 100 דוקטים לשם תיקון שעון העיר.

לאחר אביב העמים, כינוי כולל לסדרה של מהפכות אשר התרחשו באירופה בשנים 1848-1849, בחוקת האימפריה שנת 1849 ניתנה אמנציפציה ליהודי אוסטריה, ובכללם ליהודי צ'רנוביץ, והיא אף אושררה בחוקה מ-1876.

בין ה-30 באוגוסט ל-3 בספטמבר 1908 אירח אולם התיאטרון שבעיר את ועידת צ'רנוביץ. הוועידה התקיימה לנוכח ההתעוררות הלאומית היהודית בשלהי המאה ה-19. כיוון שלכל לאום יש שפה המייחדת אותו, מטרת הוועידה הייתה להחליט איזו שפה תהיה השפה הלאומית של העם היהודי: העברית או היידיש. בין מארגני הוועידה נכללו נתן בירנבוים ודוד פינסקי. הציונים, אשר תמכו בעברית, ראו ביידיש שפה גלותית; הם טענו כי לא ניתן להחיות את הרעיון הציוני ללא שימוש בעברית, השפה ההיסטורית של העם היהודי. מולם ניצבו התומכים ביידישיזם, אידאולוגיה שקראה להשתחררות מתחושת הנחיתות של ה"ז'רגון", שדובר על ידי המעמדות הנמוכים, ועודדה כתיבה ספרותית בשפה; הם היו סבורים, כי היידיש היא שפתו של העם היהודי באירופה זה מאות שנים, ולכן היא השפה המתאימה ביותר להיות שפתו של העם היהודי. בסוף הוועידה הוחלט להכריז על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי, אך לציין כי היא איננה שפתו הלאומית היחידה.[5] בוועידה נקבעו, בין השאר, כללים ללשון, כתיב וניסוח.[6]

ב-1912 מונה סאלו וייסלברגר היהודי להיות ראש העיר של צ'רנוביץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלטו יהודים רבים מצ'רנוביץ. הייתה עיירת ספר אשר שכנה ליד הגבול עם האימפריה הרוסית. היהודים חששו מרוסיה, שיחסה ליהודים היה עוין ושלא מנעה פוגרומים; דוגמות לכך הן הסופות בנגב בשנת 1881 ופרעות קישינב בשנת 1903. עקב חשש זה נמלטו רבים מן העיר. עם שוך הקרבות שבו היהודים העירה. רבים מיהודי צ'רנוביץ הצטרפו לצבא האוסטרו-הונגרי. ב-2 בספטמבר 1914 נכבשה צ'רנוביץ על ידי הכוחות הרוסיים. בין העוזבים את העיר נמנה מאיר אבנר, חבר הפרלמנט הרומני לעתיד.

תחת שלטון רומני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לנוכח התבוסה המסתמנת של מעצמות המרכז, נראה היה כי אין מנוס מהתפרוקתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית למדינות לאום. אשר כל אחד מעמיה דרש הגדרה עצמית כעם, התאספו היהודים ב-14 באוקטובר 1918 לשם הקמת "ועד לאומי יהודי". ב-11 בנובמבר 1918, ביום סיומה של מלחמת העולם הראשונה, נכנסו כוחות רומניים בפיקודו של הגנרל יאקוב זדיק (רומ') לעיר צ'רנוביץ, ואחד ממעישהם הראשונים היה לבטל את הוועד.

הממשל הרומני השתדל לפגוע ביהודים; הוא התווה את מדיניות הרומנזיציה. במסגרת התכנית השפה הרשמית בכל מוסדות הציבור הייתה רומנית. בשל כך, פקידים יהודים מצ'רנוביץ, ששפתם הייתה גרמנית, נפלטו מהשירות הציבורי הרומני.

הוא ביקש להכשיל תלמידים יהודים רבים אשר ניגשו לבחינות הבגרות המקומיות. ב-1926, למשל, הוכשלו במזיד 52 מתוך 68 הניגשים לבחינה. לעומתם, כל הנבחנים הרומנים עברו את הבחינה בהצלחה. בשל כך, צבאו מפגינים יהודים רבים על שער אחד מבית הספר. שעה שיצא בוחן רומני בשם דיאקונסקו מבית הספר, ניגש אליו סטונדט יהודי בשם דוד פאליק, התעמת איתו במחאה על הכשלת הנבחנים היהודים וסטר לו בלחיו. המון המוחים התנפלו על דיאקונסקו, והלה חולץ על ידי שני יהודים אחרים. המתפרעים הועמדו לדין. בדיון הראשון במשפט, אשר התקיים ב-10 בנובמבר אותה השנה, בוצע ניסיון התנקשות בחייו של פאליק למרגלות בית המשפט, והלה מת מפצעיו ארבעה ימים מאוחר יותר. רוצחו, ניקולאה טוטו, זוכה ונבחר לאחר מכן לפרלמנט הרומני.[7]

חלק משאיפותיו של הממשל הרומני אכן נשאו פרי: מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת צ'רנוביץ ירד מ-37.3% ב-1920 לכ-18.4% ב-1933. זאת ועוד; שיעור היהודים שלמדו בבתי הספר התיכוניים עמד על 20% ב-1920, אך על 9.4% בלבד בשנת 1935.

נומרוס קלאוזוס

בשלהי שנת 1937 עלתה ממשלת גוגה קוזה האנטישמית, בראשות אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קונסטנטין קוזה. הם חוקקו את "חוק בדיקת האזרחות מחדש", אשר שללה את האזרחות מיהודי רומניה. ב-10 בפברואר 1938, כעבור שישה שבועות נפלה הממשלה עקב לחץ בינלאומי על רומניה.[8]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסכם אי-תוקפנות בין גרמניה הנאצית ברית המועצות לתקופה בת עשר שנים. במסגרת ההסכם, הוחלט על חלוקת מזרח אירופה לאזורי השפעה של שתי החותמות עליו. נקבע כי פולין תחולק בין שתיהן, וכי אזור בוקובינה, אשר סופח ע"י ממלכת רומניה יועבר לידי ברית המועצות.

ואכן, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין נסו על נפשותיהם פליטים פולנים רבים לכיוון בוקובינה שהיתה אזור גבול בין פולין לרומניה. ביניהם נמנו אנשי צבא רבים ואלפי יהודים, שנמלטו מאימת הנאצים. הממשל הרומני ניסה להעביר דרומה מאזור בוקובינה, אשר שכן בסמיכות לגבול עם פולין. עקב זרם הפליטים הרב, בשלב מסוים לא התאפשר לרשויות הרומניות להעבירם דרומה, ורבים מהפליטים היהודים נותרו בצ'רנוביץ. תושבי צ'רנוביץ היהודיים קלטו חלק נכבד מהם בעירם וקיבלו אותם במאור פנים; הם הלינו אותם בבתיהם והעניקו להם מזון.[9]

ב-26 ביוני 1940 הציבה ברית המועצות לרומניה אולטימטום בן 48 שעות; במסגרת האולטימטום נדרשה רומניה לסגת משטחי בסרביה, אשר היו שייכים לה טרם מלחמת העולם הראשונה, פן תנקוט ברית המועצות בפעולה צבאית. גרמניה לא פצתה פה באשר לאולטימטום, שכן היא הסכימה לשלטון סובייטי באזור במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. ברית המועצות השתוקקה לקבל גם את אזור הצפוני של בוקובינה, שבו שכנה צ'רנוביץ, אף שהאחרון לא היה שייך לה לפני המלחמה. זאת, לשם יצירת מעבר בין בסרביה לאזור גליציה המזרחית, שנכבש על ידי ברית המועצות במהלך המערכה בפולין. כוחה הצבאי של רומניה לא אפשר לה להתעמת עם הצבא האדום; היא נכנעה לתנאי האולטימטום ונסוגה משטחים אלו בחלוף יומיים מהצבתו.[10]

היו כאלה שהאמינו כי בוא הקומוניזם לעיר עשוי להביא חברה צודקת ושוויונית, נטולת כל אנטישמיות שאפיינה את השלטון הרומני. הייתה אף הייתה הגירה מועטה יהודים סוציאליסטיים וקומוניסטיים מחלקי רומניה אל עבר צ'רנוביץ. ברם, תקוות אלה נכזבו. השלטון הסובייטי החדש התנכל ליהודי העיר, ובפרט לבעלי הממון שבהם. הקומוניזם, הלא, התנגד לשוק חופשי. כ-10,000 יהודים, בין אלה אשר שויכו לבורגנות או שנחשדו בעבירות הקלות ביותר, נעצרו וגורשו ברכבות לסיביר ולחלקים נוספים בברית המועצות.[11] הגדול שבמשלוחים האלה יצא ב-13 ביוני 1941, שבו גורשו כ-3,800 יהודים.[12] חלק מהם מתו מהקור ומתנאי המחייה הקשים בסיביר, וחלק אחר נשארו בברית המועצות למשך זמן רב. היו אף מעטים מהם שעלו לארץ ישראל. חלק מיהודים בעלי הנכסים הקדימו תרופה למכה ועזבו את צ'רנוביץ מיד עם תחילת הכיבוש הסובייטי. הסובייטים סגרו חנויות בבעלות פרטית והלאימו מפעלים פרטיים. ובמספרים: 42 בנקים, 92 עסקים ו-364 חנויות. הולאמו גם ארגונים ונסגרו עיתונים, ובמקומם יצאו לאור עיתונים סובייטים והוקמו תיאטראות. נאלצו לשכן עובדי מדינה ופקידי נ.ק.ו.ד. בבתיהם.

ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לברית המועצות, במה שנודע כמבצע ברברוסה. אליה נלוותה רומניה, אשר הצטרפה לברית מדינות הציר ולחמה איתה שכם אל שכם; זאת, עקב החשש מהקומוניזם. ב-5 ביולי נכנסו יחידות ראשונות של צבא רומניה לתוך העיר.[13] בטווח הימים האלה היו יהודים מעטים, בעיקר רווקים בודדים, שהצליחו לברוח מפני הנאצים אל עומק ברית המועצות.[14] הסובייטים הקשו על עזיבה של יהודים מצ'רנוביץ. ברם, רוב היהודים נשארו בעיר, כיוון שהזיקה שלהם הייתה לתרבות הגרמנית ולא לרוסית, והם לא הבחינו בסכנה שבאה מגרמניה.[11] כמו כן, הסובייטים הספיקו לגייס חיילים מן האוכלוסיה היהודית עד לכיבוש הנאצי.

איינזצגרופן

עם הכיבוש הגרמני את העיר, החלה שואת יהודי צ'רנוביץ. היהודים נפלו מן הפח אל הפחת. בימים הראשונים שלאחר הכיבוש נפלו אלפים מבני היישוב היהודי קורבן למעשי אונס ורצח בידי הגרמנים והרומנים. בין 2,000 ל-3,000 מהם נרצחו.[15] ב-7 ביולי לקחו הנאצים את אברהם יעקב מרק, הרב הראשי של צ'רנוביץ, ותחקרו אותו באשר להימצאותו של רכוש יהודי. משלא השיב להם, נלקח הרב לפיר מעלית, שם נכלא עם בכירי קהילה נוספים.[16] בית הכנסת של העיר נשרף. ב-8 ביולי נלקחו גברים רבים מהרחובות היהודיים אל נהר הפרוט, אשר עובר בעיר. הם נאלצו לחפור קברים ושם ירו בהם הגרמנים.

מדיניות הרומניזציה נמשכה ביתר שאת, וב-3 בספטמבר נחקק חוק אשר העביר את נכסי היהודים בעיר לרשות רומניה.

נלקחו לעבודות כפייה, לתיקון מבנים שניזוקו על ידי הרוסים או עקב הפצצות גרמניות. רבים מצאו בעבודות אלה את מותם, כשחלק מהמבנים הללו קרסו.[17] ב-30 ביולי הוצא צו, אשר חייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב.

במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר התחילו הרומנים לרקום תכנית ל"פתרון הבעיה היהודית" בצ'רנוביץ. הם התכוונו לגרש את היהודים לטרנסניסטריה, אזור שסופח על ידי רומניה ושלא היה שייך לה טרם מלחמת העולם השנייה. ואכן, ב-4 באוקטובר הורה ראש ממשלת רומניה, יון אנטונסקו, להעביר תוך עשרה ימים את כל יהודי בוקובינה, לרבות אלה שבצ'רנוביץ, לאזור זה. לשם כך, הוחלט לכנס את יהודי העיר בגטו, על מנת לשלח אותם משם. ב-11 באוקטובר פורסם צו שבו נדרשים כל תושבי העיר היהודים להתפנות עד לשעה 18:00 בערבו של אותו יום לגטו החדש.[18] רכושם של כל היהודים שעברו לגטו הולאם, ומי שניסה למסור את רכושו... הגטו הוקם ברובע היהודי של צ'רנוביץ, שבו חיו כ-25% מיהודי העיר. בשל כך, בגטו עצמו חיו היהודים בתנאים קשים ובצפיפות רבה; חדר אחד אוכלס על ידי 25-20 נפש. מחלות רבות התפשטו בגטו.

גירוש יהודי צ'רנוביץ בסתיו 1941

ב-13 באוקטובר החל גירוש היהודים לטרנסניסטריה, עם גירושם של כ-5,000 איש. היהודים נצטוו ללכת בשיירות לתחנת הרכבת בליווי הז'נדרמריה, משם גורשו לאזור זה. הם הוסעו בקרונות עץ מחניקים ללא חלונות. היהודים הוסעו אל הערים אוטאץ' ומרקולשט,[19] משם הוצעדו ברגל בשיירות ארוכות אל הגדה השנייה של נהר הדניסטר, שאחריו מתחיל חבל טרנסניסטריה. רבים מן היהודים הצועדים מצאו את מותם, בעיקר תינוקות, חולים וזקנים. חלק אף נרצחו באופן יזום במהלך הדרך בנהר. מהיהודים נבזזו חפצים רבים ב-15 בנובמבר פסקו משלוחי הגירוש, אולם הם חודשו ב-31 במאי 1942. כ-4,200 יהודים גורשו מהעיר.[20] גירוש היהודים ברכבות לא הקל על הצפיפות הרבה בגטו, כיוון שהלה הצטמצם בהתאם לכמות היהודים ששולחו.

משפטן בשם טראיאן פופוביץ' מונה להיות ראש עיריית צ'רנוביץ מעט לאחר ראשית הכיבוש הרומני. פופוביץ', יליד בוקובינה, עזב אותה עם ההשתלטות הסובייטית על החבל ושב אליה עם סיומו. הרומנים הציעו לו להתמנות לראשות עיריית צ'רנוביץ, והוא נעתר לבקשתם. עם הקמת הגטו בעיר, הרומנים הטעו אותו, בטענה כי זה יהיה הצעד האחרון שיפגע ביהודים.[21] ברם, כשנודע לו על גירוש היהודים מהגטו, הוא התנגד לכך נחרצות, וטען כי הם חיוניים ליציבות הכלכלית של העיר. הוא הכין רשימה של כ-20,000 יהודים, וביניהם נכללו גם כאלה שלא היו חיוניים לכלכלה. על מעשיו הוכר כחסיד אומות העולם לאחר המלחמה.[22] היהודים שפופוביץ' הצליח להציל מגירוש חזרו לבתיהם בעיר. עקב הלאמת רכושם, הם נפגעו מבחינה כלכלית והתקשו למצוא עבודה. צ'ילה ושוויץ, אשר פתחו קונסוליות בצ'רנוביץ, הנפיקו ליהודים דרכונים וכך אפשרו לכ-800 יהודים לצאת מהעיר באופן חוקי.[23]

יהודי צ'רנוביץ שוכנו בגטאות בטרנסניסטריה, כגון אלה שבמוהיליב, אובודיבקה, טירספול, שרהורוד וברשד. התפשטו שם מחלות, כגון צהבת וטיפוס הבהרות.[24] נלקחו למחנות כפייה, שם עבדו במחצבות, בסלילת כבישים ובבניית גשרים וביצורים.[25] יאמפיל

לאחר ניצחונותיהם בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, הצליחו הסובייטים להטות את הכף לטובתם בחזית המזרחית. ב-29 במרץ 1944 כבשו כוחותיהם את העיר. עם התקדמות הסובייטים, רצחו הנאצים אלפי יהודים ככל שיתאפשר להם. הסובייטים גייסו בכפייה גברים ניצולי השואה שגורשו מצ'רנוביץ לשורות הצבא האדום.

תחת שלטון סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שצ'רנוביץ חדלה להיות בידיים רומניות, עברו יהודים רבים לאזורים אחרים ברומניה, כמו לבוקרשט מתוך רֶפָּטְרִיאָצְייָה. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, החל עלו במסגרת מאבק ההעפלה, ואף חלקם נשלחו למחנות המעצר בקפריסין.

דוכאה הקהילה. השלטון סגרו בתי כנסת והעבירו ספרי תורה למוזיאונים. נתקלו בקשיים כאשר בקשו לעלות ארצה. בשנת 1963 נאסרה אפיית מצות.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 הוקם בית חב"ד בצ'רנוביץ.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול המשמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר נעוץ בהגירה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע שיעור תושבי העיר היהודיים לשיאו, כמחצית מכלל האוכלוסייה. בשנת 1944, עם הגיעם של הכוחות הסובייטים בעיר, נותר מספר היהודים בעיר גבוהה באופן יחסי מאשר בערים אחרות; זאת, הודות לעבודות ההצלה של ראש העיר פופוביץ'. בשנת 1946 נותרו בעיר 6,000 יהודים בלבד, 700 מתוכם בלבד מהאולכוסייה המקורית של העיר טרם השואה. היהודים החדשים הגיעו מחלקים אחרים של ברית המועצות בעקבות הגירות פנים-סוביטיות, כגון אוקראינה ומולדובה.

שיעור תושבי צ'רנוביץ היהודיים[26]

מספר התושבים % Arabica percent logo.svg מכלל האוכלוסייה
1776[27] 495 30%
1857 4,678 21.6%
1869 9,552 28.2%
1880[28] 14,449 31.69%
1890[28] 17,359 32.04%
1900[28][29] 21,587 31.92%
1910[28][29] 28,613 32.10%
1919[29] 43,701[ב] 47.58%
1930[30] 42,932 39.3%
1941 45,759[חילוקי דעות 1] 58%
1944 15,000
1946[31] 6,000
2001 1,400 0.6%

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוקדמת, שפת היהודים הייתה רומנית. בתקופה הרומנית, מרבית היהודים דיברו גרמנית, ומיעוט קטן מהם דיבר יידיש. היידיש הגיעה לראשונה לצ'רנוביץ בעקבות הגירה של יהודי גליציה במאה ה-18 לעבר בוקובינה. עקב מגמות ההתבוללות בקרב האוכלוסייה עברו רבים לדבר בגרמנית, ויידיש הייתה לשפת בני המעמדות הנמוכים.[32]

בצ'רנוביץ הייתה עמותה אשר פעלה למען חינוך בשפה העברית, "שפה עברייה" שמה. העמותה הוציאה לאור עיתון, וכן ייסדה ארבעה גני ילדים, מכללה ובית ספר, אשר נשא את שם האגודה. זהו היה בית הספר היה היחיד בעיר שהורה בשפה העברית. בבית הספר למדו כ-480 תלמידים, ובין בוגריו נמנה פאול צלאן, משורר ומתרגם יהודי יליד העיר, ואברהם כוגן, פרופסור להנדסת אווירונאוטיקה שעלה לישראל.[33]

יהודים אחרים למדו בבתי ספר, אשר בהם הורו בשפה הגרמנית. יהודים שלא התאפשר להם להשלים את הלימודים, למשל עקב מצב כלכלי ירוד, יכלו להשלים את לימודיהם בבית ספר מקצועי של רשת בתי הספר אורט. בתי ספר מקצועיים נוספים הפעילה רשת "מוגרנרויט", אשר השתייכה הבונד; בבית הספר למדו כ-200 תלמידים ושפת ההוראה בו הייתה יידיש. בבית הספר למדו מקצועות כגון נגרות, חייטות ותיאטרון. בתקופה הסובייטית פעל תיכון היהודים מספר 18, אחד מבתי הספר היחידים שלמדו ביידיש בברית המועצות.

בתקופה הסובייטית ליהודים התאפשר ללמוד בבתי ספר ביידיש.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית תקופת השלטון האוסטרי בצ'רנוביץ, הוטלו מסים חדשים על יהודי העיר, כחלק ממדיניות ה"גרמניזציה". לדוגמה, המס על רישיונות נישואים עלה אצל גברים מ-20 ל-22 דוקטים, ואצל נשים מ-10 ל-11 דוקטים. מי שביקש להתחתן בארץ זרה נאלץ לשלם "מס יציאה" בן 10 דוקטים. הוטל גם מס גולגולת על כל אדם בסך 2 דוקטים.

רוב המשפחות היו בנות המעמד הבינוני. רוב התעשייה והמסחר בעיר הוחזק בידי יהודים. בתקופה האוסטרית, תרם להתפתחותה המואצת של העיר. הרומנים הזדקקו לתעשייה אף הם, ולכן לא התאפשר להם מבלי לפגוע בכלכלת העיר. רוב מוחלט מעורכי הדין והרופאים בעיר היו יהודים.[34]

המשבר הכלכלי העולמי לא פסח על צ'רנוביץ. המצב הכלכלי של יהודי העיר הוחמר, ורבים איבדו את עבודתם.

חיי הדת והקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשי של צ'רנוביץ היה בית הכנסת הכוראלי. בית הכנסת נשרף עם ראשית השלטון הנאצי בעיר. הוא הוסב במרוצת השנים, בזמן השלטון הסובייטי, לבית קולנוע. יוזף שמידט

26 בתי כנסת נוספים

בית העם היהודי

הקהילה נשאה אופי חילוני. אצל משפחות רבות, בייחוד לאחר מתן האמנציפציה, נשמרו מנהגים יהודיים מעטים.[35] ב-1872 התפלגה הקהילה ליהדות אורתודקסית לבין יהדות רפורמית.[36]

בשנת 1866 נוסד בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, אחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים במרכז ומזרח אירופה. התכנית המקורית הייתה לבנות את בית העלמין כגינה ציבורית. בשנת 1905 נבנה בניין טקסי בכניסה לבית הקברות. בבית העלמין קבורים כ-50,000 איש, וממוקמים שם ארבעה קברי אחים: חיילים יהודים, חיילים טורקים, רומנים שנהרגו בין 1941 ל-1942 ונספים בשואה. בשנת 1995 הוכרז בית הקברות כאתר לשימור על ידי עיריית צ'רנוביץ.[37]

חיים טירר, אליעזר אליהו איגל, בנימין אריה וייס

בעיר פעלו סופרים ומשוררים ידיים, כדוגמת אליעזר שטיינברג ואיציק מאנגר.

לכל אחד מארבעת הלאומים שחיו בצ'רנוביץ, רומנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים, הייתה קבוצת כדורגל משלו. הקבוצה היהודית נקראה בשם בשם מכבי צ'רנוביץ. קבוצה זו זכתה פעמיים באליפות בוקובינה בכדורגל, ב-1924 וב-1931. נוסף על כך, פעלו בעיר עוד שתי קבוצות, קטנות יותר: האחת קבוצת אימון בשם בורוכוב צ'רנוביץ, והשנייה הכח צ'רנוביץ, אשר התאחדה מאוחר יותר עם מכבי. מכבי התחרו גם בתחומים נוספים זולת כדורגל, כגון אתלטיקה, כדוריד, שחייה וטניס. פרנץ קליין, ספורטאי מטעם הנבחרת, אף השתתף באירועי המכביה, תחרות ספורט יהודית כלל-עולמית שנערכה בארץ ישראל אחת למספר שנים.[38]

הפעילות הציונית בצ'רנוביץ הושפעה ממאיר אבנר, ציוני שפעל בעיר. בשנת 1918 נוסד סניף של תנועת הנוער הציונית השומר הצעיר בצ'רנוביץ. בין חברו התנועה נמנו יצחק בן-אהרן, שר התחבורה הישראלי לעתיד. בשנת 1925 עלה גרעין בן 11 חברים מהתנועה לארץ ישראל. בשנת 1927 נוסד בצ'רנוביץ אף סניף של התנועה הרווזיוניסטית בית"ר. נוסף על תנועות אלה, פעלו בעיר גם ברית החשמונאים, גורדוניה, הנוער הציוני ודרור.[39]

היהודים הוציאו לאור רבים מעיתוני העיר. בעיר פורסם העיתונים אוסטיידישה צייטונג, וכן הפורוורד.

ב-7 באוגוסט 1944 הודיעו הרשויות באוקראינה על העברת התיאטרון היהודי-סובייטי, אשר פעל בעיר קייב, לצ'רנוביץ. עם ראשית מבצע ברבורסה הועבר התיאטרון למרכז אסיה. הסיבה הרשמית להעברת התיאטרון לצ'רנוביץ הייתה שריפת מבנה התיאטרון בקייב. ברם, העברת התיאטרון לצ'רנוביץ נבעה ככל הנראה מרצונן של הרשויות להפוך את קייב לעיר הומוגנית מחד גיסא, אך לא להיתפס כאנטשמיות מאידך גיסא, ולכן לא סגרו את התיאטרון אלא העבירו אותו לעיר מרוחקת. בתיאטרון הוצגו הצגות יהודיות, כגון טוביה החולב, אך שהעבירו לצופים מסרים סובייטים. התיאטרון נסגר בשלהי שנות הארבעים, כחלק מהאווירה האנטישמית ששררה בברית המועצות באותה העת.[40]

הנצחה וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט רחוב "קהילת טשרנוביץ", בשכונת הדר יוסף שבתל אביב

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב קרוי רחוב על שמה של קהילת יהודי טשרנוביץ.[ג]

בצ'רנוביץ הוקם מוזיאון להנצחת הקהילה היהודית בעיר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[41][42][43][44][45][46][47][48][49][50][51][52][53][54]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריון שלמה זנד מציין בספרו מתי ואיך הומצא העם היהודי? כי מוצאם של יהודי אשכנז הוא במתגיירים ממלכת כוזר
  2. ^ 43,701 נפקדו כיהודים בדתם, ואילו 43,555 נפקדו כיהודים בלאומיותם
  3. ^ שם העיר בכתיב יידי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קהילת טשרנוביץ, באתר "דעת"
  2. ^ גולדהמר, עמ' 92-91
  3. ^ יעבץ, עמ' 16
    גולדהמר, עמ' 93
    פשל, עמ' 24
  4. ^ גולדהמר, עמ' 120-119
  5. ^ מלחמת השפות: הקרב הסוער בין היידיש לעברית על הבכורה היהודית, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  6. ^ גצל קרסל, ליובלה של ועידת טשרנוביץ, דבר, 27 באוגוסט 1958
  7. ^ אנו – מוזיאון העם היהודיהסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית, באתר הארץ, 9 בינואר 2020
    יעבץ, עמ' 164
    פשל, עמ' 87
  8. ^ גולדהמר, עמ' 197-196
  9. ^ צ'רנוביץ ברומניה: מקלט לפליטי פולין, הארץ, 18 בספטמבר 1939
    גולדהמר, עמ' 202-201
    פשל, עמ' 109-108
  10. ^ קובץ וידאו (Why did Romania join the axis? (Short Animated Documentary, בביצוע History Matters, סרטון באתר יוטיוב, 25 במאי 2019
    גולדהמר, עמ' 202
    פשל, עמ' 111-109
  11. ^ 1 2 אנצ'ל, עמ' 654
  12. ^ פשל, עמ' 117
  13. ^ אנצ'ל, עמ' 655
  14. ^ פשל, עמ' 120-119
  15. ^ יצחק ולון, השואה בצפון בוקובינה, באתר "יד ושם"
    אנצ'ל, עמ' 656-655
  16. ^ ההרג ביהודי צ'רנוביץ, למרחב, 24 במאי 1961
    כך נרצח רבה הראשי של צ'רנוביץ, הצופה, 24 במאי 1961
    פשל, עמ' 121
  17. ^ אנצ'ל, עמ' 661
    פשל, עמ' 123
  18. ^ אנצ'ל, עמ' 666
    פשל, עמ' 124
  19. ^ אנצ'ל, עמ' 677-674
  20. ^ Transnistria, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  21. ^ אנצ'ל, עמ' 665
  22. ^ Traian Popovici and the Jews of Czernowitz, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
    טריאן פופוביצ'י, באתר "יד ושם"
    פשל, עמ' 126
  23. ^ פשל, עמ' 129-127
  24. ^ פשל, עמ' 136-129
  25. ^ פשל, עמ' 137-136
  26. ^ גרשון שמיר, יהודה מרטון, צ'רנובצי, האנציקלופדיה העברית כח, עמ' 875
  27. ^ גולדהמר, עמ' 122
  28. ^ 1 2 3 4 גולדהמר, עמ' 173
  29. ^ 1 2 3 גולדהמר, עמ' 199
  30. ^ קהילת טשרנוביץ, באתר "זכור - אמונה בימי השואה"
    אנצ'ל, עמ' 653
  31. ^ גולדהמר, עמ' 206
  32. ^ פשל, עמ' 76-75
  33. ^ פשל, עמ' 84
  34. ^ פשל, עמ' 69
  35. ^ פשל, עמ' 78-77
  36. ^ קהילת יהודי צ'רנוביץ, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  37. ^ בית הקברות היהודי בצ'רנוביץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  38. ^ פשל, עמ' 90
  39. ^ יהודי צ’רנוביץ לפני הגירוש לטרנסניסטריה, באתר "א.מ.י.ר - ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל"
    פשל, עמ' 97-94
  40. ^ קובץ וידאו דפנה דולינקו - התיאטרון של יהודי צ'רנוביץ במעבר מהתקופה הרומנית לתקופה הסובייטית, סרטון באתר יוטיוב, 11 באפריל 2016
  41. ^ Chernivtsi (Czernowitz), באתר "JGuideEurope" (באנגלית)
  42. ^ רכוש קהילת צ'רנוביץ לכנסייה רומנית, דבר, 8 ביוני 1938
  43. ^ יהודי - ראש העיר צ'רנוביץ, הארץ, 8 במרץ 1929
  44. ^ כיצד חיים יהודי צ'רנוביץ, הארץ, 1 ביולי 1942
  45. ^ צ'רנוביץ וקישינוב, הארץ, 4 ביולי 1940
  46. ^ א. ווינשטיין, יציאת צ'רנוביץ, הארץ, 21 ביולי 1946
  47. ^ "קהילת יהודי צ'רנוביץ", באתר JewishGen (באנגלית)
  48. ^ On the history of the Jews in Czernowitz, באתר Jewish Gen (באנגלית)
  49. ^ צ'רנוביץ', צ'רנאוץ (Czernowitz Cernăuţi), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
  50. ^ Diary pages from Czernowitz and Transnistrien, באתר "Museum of Family History" (באנגלית)
  51. ^ אהרן אפלפלדעיר שהייתה ואיננה, באתר הארץ, 20 בפברואר 2008
  52. ^ בחזרה לצ'רנוביץ, באתר סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה
  53. ^ בוקובינה, באתר "יד ושם"
  54. ^ Chernovtsy, Ukraine, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)

חילוקי דעות בין מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המקור הגרמני מציין כי היו בעיר 45,759 יהודים, ואילו המקור הרומני מציין כי היו 41,118 בעיר

קטגוריה:קהילות יהודיות באוקראינה * קטגוריה:יהדות לפי מדינה ועיר