טיוטה:שמונה שרצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמונה שרצים הוא שם כולל לקבוצת שרצים המוזכרים בתורה שלהם דין מיוחד המתבטא בדיני טומאה וטהרה ובהלכות שבת.

שמונה שרצים אלו אמנם מנויים בתורה בשמותם, אך בזיהויים ישנם מחלוקות ודעות שונות.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מפרשת טומאה וטהרה, נאמר בתורה "וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט-ל').

שמונה שרצים אלה המפורטים בפסוק הנ"ל, מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב), [פירושו שיכול לטבול כעבור יום אחד] אך לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו[1].

רק אותם שרצים שפירטה התורה מטמאים אך שאר בעלי החיים הקטנים, כגון צפרדע, נחש, זבוב וכדומה - אין נבלתם מטמאת כלל[2]. גם דגים ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים (אם הכינו את הדגים לאכילה - הם יכולים לקבל טומאה ככל מזון[3], ברמת טומאה קלה יותר מטומאת נבלה של בעלי חיים, ראו להלן: דירוג הטומאות).

מלבד חילוק זה בעניין 'טומאה וטהרה', ישנם עוד חילוקים בין שמונה שרצים אלו לשאר השרצים לענין איסורי שבת כדלהלן:

מלאכות צד וחובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה במסכת שבת נאמר: "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור".

צד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רש"י החילוק בין שמונת השרצים לשאר הרשצים, הוא משום ששמונה שרצים אלו, הדרך לצודן, בניגוד לשאר השרצים. בראשונים התקשו בדעת רש"י, ולכך פירשו באופן אחר, לדעת הר"ן אותן שמונה שרצים המנויים אין דרכם להזיק, לפיכך מסתבר שסיבת צידתם היא לצורך לכך חייב, בניגוד לשאר השרצים שדרכן להזיק, ופטור על צידתם משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הרמב"ם, סובר שאין פטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכך פסק:

אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד. שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב

חובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם חיוב מלאכת חובל ב'שמונה שרצים', הוא משום שאותן שמונה שרצים יש להם עור, וכאשר חובלים בהם, נעקר הדם ממקומו, אך אינו יוצא החוצה מחמת העור, בניגוד לשאר שרצים אין להם עור. יש שכתבו שאף בשאר שרצים אם יחבול בהם ויצא מהם הדם, חייב[4]. ויש חולקים[5].

בראשונים נחלקו בחיוב הוצאת הדם, לדעת רש"י והתוספות החיוב הוא משום נטילת נשמה. רש"י מציע הסבר נוסף לפיו מחמת שהעור נצבע מחמת הדם, יש לחייבו משום מלאכת צובע.

ברמב"ם מבואר שטעם החיוב הוא משום מלאכת מפרק, שהוא תולדת דש (לדעת הרמב"ם)[6].

זיהויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולד

יש המשערים כי החולד המקראי הוא בעצם החולדה[7].

יש לציין שעל פי הפרשנות התלמודית לתנ"ך, ואחריה פרשנות ימי הביניים ובראשם רש"י[8] החולד המקראי זוהה כסמור שנדחק מארץ ישראל על ידי הדלק.

אך אחרים משערים כי החולד המקראי הוא בעצם החולדה[9].

אהרוני זיהה את החולד כחיה שאנו קוראים לה היום חולד. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים[10].

מקור השם חולד - כמו גם שמה של החולדה (המופיעה לרוב בתלמוד) בשורש ח.ל.ד. שמשמעותו אדמה או הצבע החום, צבע האדמה: והוא גם צבע החלודה מאותו השורש.[11]

אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת החולד של ימינו נקרא במשנה "אישות" - מלשון איש קטן על פי פסוקים בתהלים ובאיוב,[12] ובמסכת שקלים, בה דנים בהכנות לקראת האביב, מוסבר איך להכין מלכודת לחיה זו - מכיוון שנחשב מזיק ליבול.[13] ישנו מדרש הקושר את האישות לחולדים.[14]

עכבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עכבר

צב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדון (צב?[15])

רש"י פירש שמדובר בכלל על הקרפדה וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. עם זאת ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב, בזמן שהפירוש המודרני החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית[16][17].

לדעת המפרשים אין הכונה לבעל החיים שיש לו שריון, הקרוי כיום "צב". לדעת הרמב"ם הכוונה לסוג של חרדון[18].

לפי התרגום לצרפתית עתיקה שמביא רש"י על הפסוק הכוונה היא לסוג של קרפדה.

קרפדה (צב?)

אנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדון צב (אנקה?)

בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"[19]

שממית (אנקה?)

כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כח

. רס"ג תרגם את שם השרץ לחרדון. הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה[20].

לטאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטאה

חומט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומט

רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון, ומנחם דור הסכים איתו[21]. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט[22].

תנשמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיקית (תנשמת?)

"וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל').

שמה של התנשמת מוזכר אף בין השמות העופות האסורים באכילה: "וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח), כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת.

בתלמוד בבלי כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים.

בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולות נשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים סוברים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים.

לגבי "תנשמת השרץ" ישנו ויכוח: לדעת ישראל אהרוני זה הכוח אפור שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. אך יהודה פליקס סבור שזו הזיקית שידועה אף היא בקולות הנשיפה שהיא נוהגת להשמיע כאשר היא חשה מאוימת. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא שה"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה א
  2. ^ משנה מסכת טהרות פרק ה משנה א: "השרץ והצפרדע...". תלמוד בבלי מסכת ערובין דף יג עמוד ב: "נחש שממית ומרבה טומאה - טהור". רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד הלכה יד.
  3. ^ משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה ח
  4. ^ דעת הר"ן והמאירי ועוד.
  5. ^ דעת הרמב"ם (הלכות שבת ח ט), על פי המגיד משנה.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ז'.
  7. ^ אוצר השורשים, שורש חֹלד - "יש מפרשים מין חפרפר, ובתלמוד נקבתו החולדה"
  8. ^ רש"י חי בתקופת מסע הצלב הראשון. הוא סיכם וליקט את פירושיו מספרות סוף ימי בית שני ומהתלמוד, בין 700 ל-1200 שנה לפניו
  9. ^ אוצר השורשים, שורש חֹלד - "יש מפרשים מין חפרפר, ובתלמוד נקבתו החולדה"
  10. ^ הנשר וכלב הים: השפעתו של ישראל אהרני על המינוח העברי לבעלי חיים מאת דוד טלשיר אקדם 46 (תשע"ב), עמ' 7
  11. ^ בתהלים נכתב: "שמעו נא כל העמים! האזינו כל יושבי חלד!" שמשמעותו כל יושבי האדמה. וכך מופיע בתלמוד הירושלמי, בפירוש על המשנה בפרק שמונה שרצים: "חד אמר: למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה?" (כלומר: מדוע נקרא היקום חלד, מאותו שורש של חולדה?) "...אלא, לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, - הרבה מינים בים מה שאין ביבשה: ואין חולדה בים." בילקוט שמעוני בתשובה לאותה שאלה נרשם: "...שפניהם של רשעים מעלים חלודה בגיהנם לעתיד..."
  12. ^ ייתכן שהפרט של חיה זו נקרא "אישה" או "אשת", ובציטוט במשנה: "צדין את האישות" הכוונה לריבוי בלשון נקבה של חיה זו
  13. ^ בגמרא על משנה זו יש דיון על זיהוי האישות: "מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה (כלומר יצור) שאין לה עיניים". רש"י מוסיף: "וחופר בקרקע"
  14. ^ "על הפסוק בתהלים: "...נֵפֶל אֵשֶׁת - בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ" - נופלין אתם כאישות הללו שאינן רואין את השמש, אלא חולדין בקרקע ויושבין שם. (מדרש שוחר טוב, על תהלים נ"ח רמז ד'
  15. ^ "המדריך לדוחיים וזוחלים",מאת פ. אמיתי ב"גוגל ספרים"
  16. ^ הצב, החרדון והקרפדה מאת דוד טלשיר, האקדמיה ללשון העברית
  17. ^ הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא – חרדון צב באתר פורטל הדף היומי
  18. ^ הרמב"ם בהקדמה לסדר טהרות.
  19. ^ פליקס, י. (1954). החי של התנ"ך. תל אביב: הוצאת סיני. עמוד 97
  20. ^ שמונת השרצים, זהר עמר, מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ו, פרק "כח"
  21. ^ מנחם דור, לקסיקון דביר לזואולוגיה: חולייתנים, תל אביב: הוצאת דביר, תשמ"ז
  22. ^ עמר זהר, שמונת השרצים, פרק "החומט"