טיוטה:Logical block addressing
בלוק לוגי פונה בלוק לוגי פונה (LBA) היא תוכנית נפוצה המשמשת לציון המיקום של בלוקים של נתונים המאוחסנים על התקני אחסון המחשב, בדרך כלל מערכות אחסון משניות כגון כוננים קשיחים. LBA היא תוכנית התייחסות ליניארית פשוטה במיוחד; בלוקים ממוקמים על ידי מדד שלם, כאשר הבלוק הראשון הוא LBA 0, השני LBA 1, וכן הלאה.
תקן ה- IDE כלל 22 סיביות LBA כאופציה, אשר הורחבה גם ל -28 סיביות עם שחרורו של ATA-1 (1994) ו -48 סיביות עם שחרורו של ATA-6 (2003), ואילו גודל רשומות במבני נתונים בדיסק ובזיכרון בזיכרון מחזיקים את הכתובת בדרך כלל 32 או 64 סיביות. רוב כונני הדיסק הקשיח שפורסמו לאחר 1996 ליישם בלוק לוגי פונה.
סקירה בבלוק לוגי, רק מספר אחד משמש לטיפול בנתונים, וכל כתובת בסיס ליניארית מתארת גוש אחד.
תוכנית LBA מחליפה תוכניות קודמות שחשפו את הפרטים הפיסיים של התקן האחסון לתוכנות של מערכת ההפעלה. בראש ובראשונה היתה תוכנית צילינדרים ראשתיים (CHS), שם בלוקים היו מטופלים באמצעות tuple אשר הגדיר את הצילינדר, הראש, ואת המגזר שבו הם הופיעו על הדיסק הקשיח. CHS לא מיפה טוב למכשירים אחרים מלבד דיסקים קשיחים (כגון קלטות ואחסון ברשת), ובדרך כלל לא נעשה בהם שימוש. CHS היה בשימוש מוקדם MFM ו RLL כוננים, וגם את זה ואת יורשו, ראש גליל ראש במגזר (ECHS), שימשו כוננים ATA הראשון. עם זאת, כונני הדיסקים הנוכחיים משתמשים בהקלטה של סיביות אזור, כאשר מספר המגזרים לכל רצועה תלוי במספר המסלול. למרות שכונן הדיסק ידווח על ערכי CHS מסוימים כמגזרים לכל מסלול (SPT) וראשים לכל גליל (HPC), אין להם קשר עם הגיאומטריה האמיתית של כונן הדיסק.
LBA הוצג לראשונה ב- SCSI כהפשטה. בעוד בקר הכונן עדיין מטפל בקובצי נתונים לפי כתובת ה- CHS שלהם, מידע זה אינו משמש בדרך כלל על-ידי מנהל ההתקן של SCSI, מערכת ההפעלה, קוד מערכת הקבצים או כל היישומים (כגון מסדי נתונים) אשר ניגשים לדיסק "גלם". שיחות מערכת המחייבות הגדרות I / O ברמת החסימה עוברות הגדרות LBA למנהל התקן האחסון; עבור מקרים פשוטים (כאשר אחד נפח מפותחת לכונן פיזי אחד), LBA זה מועבר ישירות בקר הכונן.
במערכות מיותרות של התקני דיסקים עצמאיים (RAID) ורשתות אזור אחסון (SAN) וכאשר הכוננים הלוגיים (מספרי יחידות לוגיות, LUN) מורכבים באמצעות וירטואליזציה של LUN וצבירה, יש לתרגם את כתובת ה- LBA של הדיסק הבודד על-ידי שכבת תוכנה שתספק LBA אחיד שפונה לכל התקן האחסון.
BIOS משופרים תקן ה- IDE המוקדם מ- Western Digital הציג LBA של 22 סיביות; ב -1994, תקן ATA-1 מותר עבור 28 ביט כתובות בשני מצבי LBA ו CHS. ערכת CHS השתמש 16 סיביות עבור צילינדרים, 4 סיביות עבור ראש 8 סיביות עבור המגזר, ספירת מגזרים 1 עד 255. משמעות הדבר היא מספר מדווח של ראשי אף פעם לא יעלה על 16 (0-15), מספר המגזרים יכול להיות 255 ( 1-255, אם כי 63 הוא בדרך כלל הגדול ביותר בשימוש) ואת מספר צילינדרים יכול להיות גדול כמו 65,536 (0-65535), הגבלת גודל הדיסק 128 GBB (כ -137.4 GB), בהנחה 512 בתים סקטורים. ניתן לגשת לערכים אלה על ידי הנחת הפקודה ATA "זיהוי התקן" (ECh) לכונן. [1]
עם זאת, יישום ה- BIOS של IBM שהוגדר בשגרות הגישה לדיסק של 13 שעות, נעשה שימוש בתצורה שונה של 24 סיביות עבור CHS, עם 10 סיביות עבור גליל, 8 סיביות עבור ראש, ו -6 סיביות עבור מגזר, או 1024 צילינדרים, 256 ראשי, וסקטורים. [2] יישום זה של 13 שעות של INT היה תואם מראש את תקן ה- ATA, כפי שהוצג כאשר מחשב ה- IBM היה בעל אחסון דיסקט בלבד, וכאשר כונני הדיסק הקשיח הוכנסו ל- IBM PC / XT, לא ניתן היה לשנות מחדש את ממשק INT 13h בעיות תאימות לאחור. חפיפה ATA CHS מיפוי עם מיפוי BIOS CHS הפיק את המכנה המשותף הנמוך ביותר של 10: 4: 6 סיביות, או 1024 צילינדרים, 16 ראשי, ו 63 מגזרים, אשר נתן את המגבלה המעשית של 1024 × 16 × 63 מגזרים ו 528 Mbytes (504 MiBtes ), בהנחה של 512 בתים.
כדי שה- BIOS יתגבר על המגבלה הזו ויעבוד בהצלחה עם כוננים קשיחים גדולים יותר, יש צורך ליישם ערכת תרגום של CHS בשגרות ה- IOS של דיסק ה- BIOS אשר ימיר בין CHS של 24 סיביות המשמשות את INT 13h ו- 28 סיביות מספור המשמש את ATA. תוכנית התרגום נקראה תרגום גדול או שינוי במשמרת. שיטה זו תציג מחדש 16: 4: 8 bit ATA צילינדרים וראשים לסביבות 10: 8: 6 bit המשמשות את INT 13h, ויניבו הרבה יותר "ראשים" וירטואליים מהדיסק הפיזי שדווח. זה הגדיל את הגבול המעשי ל 1024 × 256 × 63 מגזרים, או 8.4 Gbytes (7.8 GiB).
כדי להגביר עוד יותר את המגבלה הזו, הוצגו הרחבות INT 13h עם שירותי ה- BIOS המשופרים של כונן הדיסק, אשר הסיר מגבלות מעשיות על גודל הדיסק עבור מערכות הפעלה שמודעות לממשק החדש, כגון רכיב DOS 7.0 ב- Windows 95. BIOS משופר זה המשנה תומכת LBA פונה עם LBA