טיטואיזם
טיטואיזם (באנגלית: Titoism) היא פילוסופיה פוליטית סוציאליסטית המקושרת ליוסיפ ברוז טיטו ומאפיינת מדינה קומוניסטית עצמאית מברית המועצות, ולעיתים אף מתנגדת לה. היא כוללת זהות יוגוסלבית, ניהול עצמי של עובדים, הפרדה פוליטית מברית המועצות ומנהיגות בתנועת המדינות הבלתי מזדהות[1][2]. במלחמת העולם השנייה טיטו הוביל את צבא השחרור העממי של יוגוסלביה, ולאחריה שמר על עצמאות המדינה, בזמן שגברו המתחים מול ברית המועצות[3]. עם זאת, טיטו עצמו לא הגדיר את עצמו כטיטואיסט, וטען כי אין קו אידאולוגי נפרד בשם זה, וכי הוא מרקסיסט.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם השנייה, יוגוסלביה נכבשה על ידי מדינות הציר. הכוחות הכובשים, ביניהם גרמניה הנאצית ואיטליה, נתקלו בהתנגדות ממספר מחתרות וקבוצות פרטיזנים, הדומיננטית מביניהן היא זו של יוסיפ ברוז טיטו, וזו הצליחה להשתלט על המדינה מחדש בכוחות עצמה, בלי התערבות צבאית ממשית של כוחות סובייטים.
תפקידו המשמעותי של טיטו בשחרור יוגוסלביה לא רק שחיזק את מעמדו במפלגה ובין העם, אלא גם גרם לו להתעקש על ריבונותה של יוגוסלביה, והפרדתה האידאולוגית מברית המועצות. הדבר יצר מתח בן שתי המדינות עוד לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ואף על פי שרשמית, טיטו היה בן ברית של סטלין לאחר המלחמה, הסובייטים ארגנו שרשרת סוכנים במפלגה היוגוסלבית כבר ב-1945.
בסיום מלחמת העולם השנייה, עם היווסדות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, הצבא היוגוסלבי החדש כבש בהצלחה את איסטריה בה שכנו אוכלוסיות סלובניות וקרואטיות, מה שגרם, בין היתר, לתמיכה מרובה במשטר החדש גם על ידי הסלובנים והקרואטים. יוגוסלביה התעקשה לכבוש גם את טריאסטה, אך התנגדויות חריפות מסטלין ומבעלות הברית מנעו את המהלך.[3]
אידאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האלמנטים של טיטואיזם מאופיינים במדיניות המבוססת על העיקרון שאומר שכל מדינה שואפת להשגת המטרות הקומוניסטיות שמתאימות לה, בלי קשר למטרות ולשאיפות של מדינות אחרות באיחוד. ספציפית בתקופת שלטונו של טיטו, עיקרון קומוניסטי זה מומש בעצמאיות לכל מדינה, ובנפרד מעקרונות ברית המועצות.
בניגוד למדיניות של ברית המועצות, הדוגלת בסוציאליזם במדינה אחת, טיטו דגל בשיתוף פעולה בין המדינות הבלתי מזדהות, בזמן שהמדינה עצמה שואפת להשגת המטרות הקומוניסטיות שלה. טיטו התייחס לשיטות הסטליניסטית והאימפריאליסטית כעקרונות סובייטים ולא יוגוסלבים. פיצול זה יצר יחסים טובים בין תנועות אירו-קומוניסטיות באירופה, לטיטואיזם וליוגוסלביה. בנוסף, טיטואיזם היווה דרך שונה, הן מהשיטה ה'קפיטליסטית' המערבית, והן מהשיטה המרקסיסטית-קומוניסטית המזרחית.
ברמה הכלכלית, טיטו האמין שהשיטה הסטליניסטית לא מספקת את צורכי התושבים והפועלים בברית המועצות, וכי צריך להגדיל את כוחם של מועצות הפועלים והקואופרטיבים, דבר שנעשה שנים רבות לפני ברית המועצות, הונגריה, צ'כוסלובקיה וסין.
המשטר הטיטאוסיטי אימץ מדיניות כלכלית של ניהול עצמי, בשאיפה לתת את אמצעי הייצור לשליטת כלל הציבור, ובכך לא לכלול את ענייני הבירוקרטיה, בשונה ממשטרים קומוניסטיים אחרים.[2][3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1948 סולקה יוגוסלביה מהקומינפורם עקב פיצול עם ברית המועצות. הסובייטים טענו כי הסיבה הייתה חוסר נאמנותה של יוגוסלביה לברית המועצות, אך במערב וביוגוסלביה תלו זאת בסירובו של טיטו להפוך למדינת לווין של סטלין. טיטו גם שלח חיילים לאלבניה, ללא תיאום עם סטלין[דרוש מקור], כדי למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים ביוון לבלקן. בעקבות הפיצול הורחקה יוגוסלביה ממדינות המזרח, וטיטואיזם גונה קשות; תומכיו בגוש המזרחי נשלחו לגולאג. לאחר מות סטלין ותחילת הדה-סטליניזציה תחת חרושצ'וב חלו שיפורים ביחסים, אך הם לא שבו להיות קרובים. ביוגוסלביה הוכנו שתי תוכניות הגנה: אחת מפני פלישת נאט"ו, והשנייה מפני פלישת ברית ורשה[3].
משנת 1949 החלה יוגוסלביה להעביר סמכויות מהרמה המרכזית לרשויות מקומיות, כחלק מיישום רעיון "התנוונות המדינה" (אנ') המרקסיסטי. המושג מתאר את תהליך הפיכת המדינה למיותרת והיעלמותה ההדרגתית בחברה קומוניסטית אמיתית. המהלך נתפס בידי מבקרים כפירוק ופירוד של המדינה, אך המפלגה הקומוניסטית שמרה על עוצמתה, בין היתר באמצעות המשטרה החשאית (UDBA), שפעילותה עוררה פחד גם מעבר לים. חופש הביטוי הוגבל ופעילים לאומנים נעצרו. ניסיונות נרמול היחסים עם ברית המועצות ביוזמת חרושצ'וב לא הובילו להתחזקות ההשפעה הסובייטית, ויוגוסלביה נותרה עצמאית יחסית. במקביל, מדינות העולם השלישי לא הצליחו להקים גוש עצמאי, בין היתר בשל משבר האנרגיה העולמי של 1973. בעמדתה כלפי מרידות במזרח אירופה נקטה יוגוסלביה קו משתנה: במרד ההונגרי ב-1956 תמכה בעמדת ברית המועצות, ואילו באביב של פראג ב-1968 תמכה בצ'כוסלובקיה. לאחר מות טיטו ב-1980, התפרקה הדומיננטיות שאפיינה את מנהיגותו. מועצת מנהיגים רב-אתנית שהוקמה תחתיו התקשתה לשמור על אחדות המדינה, ותוך זמן קצר הידרדרה יוגוסלביה למלחמות אזרחים[1][3].
קבלה בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיטואיזם עורר תגובות מנוגדות בעולם: בתקופת סטלין ברית המועצות והגוש המזרחי ראו בו איום, רדפו את תומכיו, ואף קיימו משפטים והוצאות להורג. גם לאחר מות סטלין והפיוס הזמני עם יוגוסלביה, נמשך הגינוי מצד מדינות מזרח אירופה[3]. במקביל, בשנות ה־40 טיטואיזם השפיע על מנהיגים קומוניסטיים בפולין (ולדיסלב גומולקה), הונגריה (לאסלו רייק, אימרה נאג'), בולגריה (טרייצ'ו קוסטוב), צ'כוסלובקיה (ולדימיר קלמנטיס), ורומניה (לוקרציו פטקרשנו). במערב הוא נתפס כזרם מרקסיסטי המשלב סוציאליזם עם אירו־קומוניזם, ובשנות ה־60 הוגדר כמודל למדינה פטריוטית־סוציאליסטית. אינטלקטואלים שמאלנים באירופה תמכו בו כדרך לשלב קומוניזם עם עקרונות מערביים, תוך ניתוק מברית המועצות.
