טיל בליסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה הטיל הבליסטי V2, הטיל הבליסטי הראשון
טיל בליסטי הודי מסוג אגני II
טיל בליסטי מסוג טרידנט 2 משוגר מאחת הצוללות הגרעיניות מסדרת אוהיו האמריקנית

טיל בליסטי הוא טיל שחלק ניכר ממסלולו הוא בליסטי, כלומר מושפע מכוחות הכבידה והתנגדות האוויר (גרר) בלבד. למרות שהגדרה זו מתאימה למעשה למרבית הטילים וכן לפגזי ארטילריה, השימוש המקובל במונח "טיל בליסטי" מתאר טיל שמרבית מסלולו מתבצע מחוץ לאטמוספירה, והוא בעל טווח של מאות ק"מ לפחות. טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב בו הוא מונע ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. מסלולו של טיל בליסטי בשלב הטיסה החופשית (ראו להלן) הוא אליפטי ומושפע מכוח הכבידה בלבד. למעשה זהו מסלול כשל לווין, מלבד העובדה שהוא חותך את כדור הארץ. קיימים טילים בליסטיים עם הנחייה לראש הקרבי לאחר חדירתו לאטמוספירה. הנחייה זו נקראת ביות סופי.

מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:

  1. השלב הממונע - בו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להמשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות ויכול להיות מורכב מעד שלושה שלבי רקטה.
  2. שלב הטיסה החופשית - השלב הארוך ביותר בטיסת הטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, במהלכו הטיל מושפע מכוח הכבידה בלבד הפועל ככוח מרכזי. בעוד ששלב זה מהווה מעל 80% מן המסלול הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק, אין בשלב זה כל יכולת לשנות את מסלול הטיל.
  3. שלב הכניסה מחדש - בו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספירי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.

ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.

על מנת להגיע למרחקים ארוכים, משוגרים טילים בליסטיים בדרך-כלל לטיסה תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית לכ-1,200 ק"מ.

הנחיית הטיל הבליסטי היא בדרך כלל הנחייה אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטילים בשלושה צירים, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל ומיקומו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשון הטילים הבליסטיים היה ה-A-4, הידוע יותר כ-V-2, שפותח על ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים תחת הנחייתו של ורנר פון בראון. השיגור המוצלח הראשון של ה-V-2 היה ב-3 באוקטובר 1942 והוא נכנס לשירות מבצעי ב-6 בספטמבר 1944 בתקיפה נגד פריז, ויומיים אחר כך בתקיפה על לונדון. עד לסוף מלחמת העולם השנייה במאי 1945 נורו למעלה מ-3,000 טילי V-2.

כיום יש בעולם דגמים רבים של טילים בליסטיים, רובם פותחו על ידי ברית המועצות וארצות הברית במהלך המלחמה הקרה במטרה לשאת כמויות גדולות של חומר נפץ או ראשי קרב לא קונבנציונליים.

סוגי טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטילים הבליסטיים מחולקים לקטגוריות לפי הטווח שלהם. הקטגוריות העיקריות הם:

  1. טיל בליסטי טקטי: בדרך כלל עד לטווח של 300 ק"מ.
  2. טיל בליסטי לטווח קצר: לטווח של כ-1,000 ק"מ
  3. טיל בליסטי לטווח בינוני בין 3,500 ל-5,500 ק"מ.
  4. טיל בליסטי בין-יבשתי יותר מ-5,500 ק"מ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]