טירת יגנסטורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טירת יגנסטורף
Schloss Jegenstorf
Jegenstorf Castle.JPG
מידע כללי
סוג שאטו, טירה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום יגנסטורף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שווייץשווייץ  שווייץ
קואורדינטות 47°02′52″N 7°30′34″E / 47.0478°N 7.50944°E / 47.0478; 7.50944
www.schloss-jegenstorf.ch
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טירת יגנסטורףהולנדית: Schloss Jegenstorf) היא טירה ואתר מורשת שווייצרי בעל חשיבות לאומית שנמצא בעיריית יגנסטורף (אנ'), קנטון ברן, שווייץ.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת יגנסטורף, סמואל הירונימוס גרים (אנ'),‏ 1764

הלורדים מיגנסטורף הוזכרו לראשונה במאה ה-12, בשירות בית צרינגן. הם בנו את מגדל הטירה המרובע הגדול באותה תקופה. הטירה המקורית הוקפה ככל הנראה בקירות מעץ. במהלך המאות ה-13 וה-14, הוחלפו קירות העץ בקירות מסלע. ב-1300, זמן קצר לפני שנפטרו הלורדים מיגנסטורף, רכשה משפחת ארלאך את טירת יגנסטורף. עם זאת, האחזקות של הטירה כבר חולקו והטירה נותרה בידי ארלאך עד המאה ה-14 או ה-15. באמצעות שילוב של נישואים פוליטיים ורכישות, ב-1519, נהיה יוהאן פון ארלאך (1474–1539) לשליט הטירה, הכפר, ההרשפט ובית המשפט של יגנסטורף. באותה שנה, הוא נהיה הפך לשולטהייס (אנ') מברן. הטירה נשארה בבעלות בידי משפחת ארלאך עד ל-1584, כאשר בשנה זו הבעלות על הטירה הועברה למשפחת פון בונשטטן, שהחזיקה בה עד ל-1675. לאחר מכן, הבעלות על הטירה הועברה למשפחת פון ווטנויל שהחזיקה בה עד ל-1720, כאשר בשנה זו קנה אלברכט פרידריך פון ארלאך את הטירה בחזרה. כשהבעלות הייתה תחת אלברכט פרידריך, הטירה הורחבה ושופצה. המגדל הישן של הטירה נבנה מחדש כבית מגדל בארוק והטירה הוסבה לבית אחוזה כפרית.

במאה ה-18, בעלות הטירה הועברה למשפחת שטורלר. ב-1765, אנטון לודוויג שטורלר מכר את הטירה לאחיו, יוהאן רודולף שטורלר, שהעביר אותה לבנו, יוהאן רודולף, ב-1789. ב-1798, הטירה לא קיבלה שום נזק במהלך הפלישה הצרפתית לשווייץ (אנ'). למרות זאת, ב-1812, יוהאן רודולף היה בקשיים כלכליים ומכר את הטירה לבן דודו, רודולף גבריאל שטורלר מסרו. ב-19131915, הטירה שופצה ונהייתה יותר מודרנית, כאשר הטירה הייתה בבעלותו של ארתור אלברט וינץ פון שטורלר. לאחר מותו של ארתור אלברט וינץ פון שטורלר ב-1934, הטירה נרכשה על ידי עמותת שימור.

ב-9 באוקטובר 1944, הגנרל השווייצרי אנרי גיזאן, העביר את מוצב הפיקוד שלו מאינטרלאקן ליגנסטורף. במקביל, חלק ניכר מהמטכ"ל הצבאי עבר לבורגדורף גיזאן אף הקים את עמדת הפיקוד שלו בטירת יגנסטורף. הוא קיבל שני חדרים לשימושו האישי באגף הדרום-מערבי של הטירה.

ב-1954, הוקמה קרן לשימור והפעלת הטירה וליצירת מוזיאון. מ-1955, מוזיאון הכפר של יגנסטורף נמצא בטירה.

מבנה הטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של סמואל ברונר ומשפחתו ממוזיאון יגנסטורף

במקור, הטירה כללה גם מגדל מרובע. במהלך שיא ימי הביניים, הטירה התרחבה יחד עם מגדל עוז שהיה בפינה, אגף דיור וחצר מרכזית. הטירה הוקפה בחפיר כפול. ב-1720, הטירה הוסבה לבית אחוזה בארוק. שלושה מגדלי פינות נוספים נוספו כדי להצטרף למגדל הפינה הדרומי-מזרחי המקורי ומסדרון שנוסף בשביל לחבר בין המגדלים. ארבעת המגדלים יצרו תיבה סימטרית סביב הטירה המקורית. הכניסה הצפונית הראשית למתחם עודכנה בגרם מדרגות מפואר, מרפסת וגילופים דקורטיביים. החזית הדרומית והחוזית המזרחית יצרו משולש גמלון.

פנים הטירה שופצה שופצו ב-19131915. חדר האוכל עוטר בסדרת ציורים אלגוריים של קתרינה פרגו-פון ווטנוויל, שצוירו ב-1690 על ידי ג'וזף ורנר לטירת רייכנבאך (אנ'). מספר תנורי חימום (אנ') מהמאה ה-18 הועברו לטירה במהלך שיפוץ זה. שניים מתנורי החימום מכוסים באריחים מזוגגים כחולים והם חתומים על ידי אורס יוהאן וויסוולט ומתוארכים ל-1723. באחד מהאריכים, שנקרא Herkulessaal (אולם הרקולס), ישנו עיטור של הרקולס שנלחם בהידרה והוא מתוארך למאה ה-17. הטירה מוקפת בפארק גדול עם אורנגריה (אנ') מהמאה ה-18 וביתן נאו-גותי שנבנה ב-1890. הביתן מעוטר בפסל של מינרווה שנחצב על ידי יוהאן פרידריך הראשון פונק ב-1773.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Berner Schreibmöbel des 18. Jahrhunderts. hrsg. von der Stiftung Schloss Jegenstorf, Jegenstorf 2008 (Ausstellungskatalog, Schloss Jegenstorf, 10. Mai – 12. Oktober 2008).
  • Hermann von Fischer: Wohnkultur des Alten Bern vom 17. bis 19. Jahrhundert im Schlosse Jegenstorf. Bern 1959.
  • Hans A. Haeberli: Aus der Besitzergeschichte des Schlosses Jegenstorf. Nachzeichnung und Katalog der Ausstellung zum 50jährigen Bestehen des Vereins Schloss Jegenstorf. 1936–1986. Hrsg. Stiftung und Verein Schloss Jegenstorf, Jegenstorf 1987.
  • Georges Herzog: Schloss Jegenstorf. (Schweizerische Kunstführer, Nr. 339). Hrsg. Gesellschaft für Schweizerische Kunstgeschichte GSK. Bern 1983, ISBN 978-3-85782-339-8.
  • Manuel Kehrli: Burg, Schloss und Wohnmuseum. Schloss Jegenstorf und der wandelnde Anspruch seiner Besitzer. In: Alpenhorn-Kalender. Brattig für das Berner Mittel- und Oberland, Jg. 80 (2005), S. 140–150.
  • Manuel Kehrli: «Je la trouvay à mon goût». Die bernischen Schlösser und ihre Interieurs im 18. Jahrhundert, in: Zeitschrift für schweizerische Archäologie und Kunstgeschichte, Bd. 72 (2015), S. 273–284. doi:10.5169/seals-632560
  • Toni P. Labhart: Kamine aus bernischen Marmoren. Schloss Jegenstorf. Stiftung Schloss Jegenstorf, Bern 2003, ISBN 3-9522728-0-9.
  • Mario Marguth: Das Schloss Jegenstorf als Kommandoposten des Generals. In: Berner Zeitschrift für Geschichte und Heimatkunde. 7. Jg., 1945, ISSN 0005-9420, S. 244–248, online (אורכב 11.01.2017 בארכיון Wayback Machine).
  • Heinrich Türler und Emanuel Jirka Propper: Das Bürgerhaus im Kanton Bern, II. Teil. Zürich 1922, S. LXVII−LVII und Taf. 70–72.
  • Schloss Jegenstorf. Von der Burg zum Schloss. Schloss Jegenstorf im Wandel der Jahrhunderte. hrsg. von der Stiftung Schloss Jegenstorf, Bern 2004, ISBN 3-9522728-1-7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טירת יגנסטורף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Kantonsliste A-Objekte". KGS Inventar (בגרמנית). Federal Office of Civil Protection. 2009. אורכב מ-המקור ב-28 June 2010. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2011.