טמפל גרנדין (סרט)
| סוגה | דרמה ביוגרפית |
|---|---|
| כותבים |
Christopher Monger  |
| בימוי | תבנית:Plainlist |
| שחקנים | |
| ארץ מקור |
ארצות הברית |
| שפות | English |
| הפקה | |
| מפיק | אמילי גרסון סיינס, סקוט פרגוסון |
| מפיקים בפועל |
גיל בלוז |
| חברת הפקה | תבנית:Plainlist |
| הפצה |
HBO, נטפליקס |
| מוזיקה | Alex Wurman |
| אורך פרק |
107 דק' |
| שידור | |
| רשת שידור | HBO |
| תקופת שידור מקורית |
6 בפברואר 2010 – הווה |
| קישורים חיצוניים | |
| אתר רשמי | |
| דף התוכנית ב-IMDb | |
  | |
טמפל גרנדין (באנגלית: Temple Grandin) הוא סרט טלוויזיה אמריקאי מסוגת דרמה ביוגרפית, משנת 2010, בבימויו של מיק ג'קסון ובכיכובה של קלייר דיינס בתפקיד טמפל גרנדין, אישה אוטיסטית שחידושיה חוללו מהפכה בפרקטיקות לטיפול חומל והומניסטי בבעלי חיים בחוות בקר ובבתי מטבחיים. הוא מבוסס על הממואר של גרנדין "התעוררות וחשיבה בתמונות" .
הסרט נוצר בהשראת מפיקת הסרט אמילי גרסון סיינס, שניסיונה כאם לילד אוטיסט הניע אותה לשתף את סיפורה של טמפל גרנדין. היא השיגה את אישורה של גרנדין עוד בסוף שנות ה-90, אך התמודדה עם מהמורות רבות עד שהפרויקט יצא לבסוף לפועל. לאחר מספר שינויים עלילתיים, בוים הסרט על ידי מיק ג'קסון, כאשר קלייר דיינס לוהקה לתפקיד גרנדין. דיינס שקעה לתוך לימוד התפקיד, למדה על עבודתה של גרנדין ובילתה איתה זמן כדי ללכוד את הדמות הייחודית שלה. ההפקה, שצולמה בטקסס ב-2008, שמה דגש על האותנטיות של הסרט, ולשם כך אף התייעצה עם גרנדין ברגעי מפתח.
הסרט, שיצא בהקרנת בכורה ברשת HBO ב-6 בפברואר 2010, זכה לשבחים רבים על אופן ההצגה הלבבי והאותנטי של הגיבורה. המבקרים שיבחו את יכולתו של הסרט להנגיש לצופה באופן בלתי אמצעי את האוטיזם של גרנדין ואת נקודת המבט הייחודית שלה על בעלי חיים ועל הפסיכולוגיה שלהם. ההופעה של קלייר דיינס זכתה להערכה מיוחדת על עומק הדמות והדיוק שלה, אגב הימנעות מסנטימנטליות יתר, תוך הצגת ההתפתחות של גרנדין. כמותם זכו לשבחים גם ההימנעות של הסרט מקלישאות; הבימוי המתחשב ומעורר החיבה, וכן הוויזואליה שלו. טמפל גרנדין נחווה כביוגרפיה מעוררת השראה, מעוצבת בקפידה, שהציעה הצצה נדירה ומרגשת לחיים ולנפש יוצאי דופן. הוא זכה במספר פרסים, כולל חמישה פרסי אמי, פרסי גלובוס הזהב וכן פרס גילדת שחקני המסך לקלייר דיינס.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טמפל גרנדין הוא ילדה עם לקויות תקשורת הנוטה להתמוטטויות, דהיינו תגובות עוצמתיות ובלתי נשלטות לסיטואציות מציפות, והיא מאובחנת עם אוטיזם. הקונצנזוס הרפואי באותה תקופה - שנות ה-50 של המאה העשרים - היה שאוטיזם הוא סוג של סכיזופרניה, אשר מקורה בהיעדר חיבה אימהית. ואולם, בניגוד להמלצות להעביר אותה לאשפוז במוסד סגור, נרתמת אמה של טמפל ושוכרת מטפלים מקצועיים, ופועלת על מנת לעזור לבתה לשפר את כישוריה בתחום האינטראקציה החברתית.
בהגיעה לגיל ההתבגרות, נוסעת טמפל לבית החווה של דודה ודודתה כדי לעבוד אצלם. היא מתבוננת בפרות המוכנסות לתוך מתקן עץ המקיף אותן ומפעיל עליהן לחץ קל, וזאת במטרה להרגיע אותן. כאשר היא עצמה חווה התקף חרדה, היא משתמשת במתקן כדי להרגיע את עצמה. בהשראת המורה שלה, ד"ר קרלוק, המעודד אותה לעסוק במדעים, היא מתקבלת ללימודים במכללת פרנקלין פירס, שם היא מפתחת גרסה מוקדמת של מכונת לחיצה עבור עצמה, כדי להרגיע את עצמה בתקופות של לחץ. המכללה שלה מפרשת באופן מוטעה את השימוש במכונה כאקט מיני, ומאלצת אותה לסלק אותה. בתגובה, מפתחת טמפל פרוטוקול מדעי לבדיקת תגובות הנבדקים למכונה, ומוכיחה שמדובר במכשיר טיפולי גרידא. טמפל מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ועומדת לפני המשך לימודים לתואר שני במדעי בעלי החיים.
טמפל מתמודדת עם סקסיזם בעודה מנסה להשתלב בעולם גידול הבקר, אך בהמשך דרכה היא מעצבת מבנה טבילה חדשני לפרות, בעל מסלול מפותל, אשר מעודד את הבהמות לעבור דרכו באופן רצוני וללא התנגדות. בתחילה, המכשיר פועל כמתוכנן, וזוכה לסיקור חיובי בעיתונות המקומית, אך החוואים המקומיים מזלזלים בעיצוב המדויק שלה ומשנים אותו, וכתוצאה מכך גורמים לטכיעתן של מספר פרות. טמפל מתוסכלת וכועסת על כך, ומבקרת אצל ד"ר קרלוק. היא יוצאת מהפגישה כשהיא מעודדת להמשיך במאמציה לשפר את התעשייה ולהקים בית מטבחיים משלה.
מספר ימים לאחר ביקורה אצל ד"ר קרלוק, מקבלת טמפל טלפון מאמה ובו היא מתבשרת על דבר מותו. מאוחר יותר, בזמן שהיא עורכת קניות, פוגשת טמפל באישה בשם בטי שבעלה עובד בבית מטבחיים. טמפל נפגשת עם בעלה של בטי בבית המטבחיים ומסבירה לו את תוכניתה לפריסה מחדש של בית המטבחיים. הרעיון שלה נבדק וזוכה להצלחה.
שנים מאוחר יותר, בשנת 1981, מגיעה טמפל לוועידת האוטיזם הלאומית וחולקת את סיפורה.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]את הרעיון לפיתוח דרמה ביוגרפית על טמפל גרנדין יזמה המפיקה שלו, אמילי גרסון סיינס, סוכנת כישרונות מצליחה ומייסדת-שותפה של ארגון ללא מטרות רווח בשם "קואליציית אוטיזם למחקר וחינוך" (כיום חלק מהארגון "Autism Speaks"). באמצע שנות ה-90, גרסון סיינס כיהנה בתפקיד סגנית-נשיא בסוכנות וויליאם מוריס, כאשר בנה בן השנתיים אובחן כאוטיסט. היא למדה על גרנדין זמן קצר לאחר מכן, כשאמה סיפרה לה שראתה את ספרה של גרנדין "לחשוב בתמונות" בחנות ספרים, וכן בעקבות מאמר שכתב הסופר הבריטי אוליבר סאקס על גרנדין[1] ונשלח אליה על ידי סבתה.
הקריאה על אודות גרנדין חידשה את האנרגיה, המוטיבציה והרוח של גרסון סיינס בהתמודדות עם מצבו של בנה. "הסיפור של טמפל הפיח בי תקווה, והסיפור של אמה של טמפל נתן לי כיוון ומטרה", אמרה גרסון סיינס בראיון מאוחר יותר. "הורים לילד עם אוטיזם בכל מקום צריכים לשמוע אותו, הן עבור האספקט התפקודי והן עבור הרוחני. ידעתי שצריך לספר את הסיפור הזה, ולתרום מנסיוני ומהגישה שלי כנציגת כישרונות בתעשיית הבידור. הרגשתי שזו האחריות שלי לגרום לזה לקרות". באמצעות סוכנה של גרנדין ביקשה גרסון סיינס לפגוש את גרנדין לארוחת צהריים. "היא נכנסה לבושה בחולצת הרפתנית שלה - בדרך הטמפלית שלה, בהליכה הטמפלית שלה. הבנתי שיש אנשים שבוהים בה, ובתקופת חיים אחרת אולי הייתי אחת מהם, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, 'אני לא מאמינה כמה אני בת מזל להיות כאן. האישה הזו היא הגיבורה שלי' "[2].
גרנדין הכירה את עבודתה של גרסון סיינס עם קואליציית האוטיזם, והעניקה לה את רשותה ליצור את הסרט, אבל למיזם - שהושק לראשונה בסוף שנות ה-90 - לקח יותר מעשר שנים להתממש[3].המגזין וראייטי דיווח ב-2002 שדייוויד או. ראסל צורף לביים את הסרט מתסריט מאת וו. מריט ג'ונסון (שנכתב כעיבוד מזיכרונותיה של גרנדין Emergence and Thinking in Pictures)[4]. ראסל נשר מאוחר יותר והוחלף על ידי מואיז קאופמן, שגם הוא עזב לאחר מכן את הפרויקט. עד 2008, מיק ג'קסון נשכר לבימוי הסרט, וקלייר דיינס הייתה במשא ומתן לככב בתפקיד גרנדין. התסריט של ג'ונסון הוחלף בתסריט של כריסטופר מונגר (גם ג'ונסון וגם מונגר מוזכרים ככותבי הסרט המוגמר)[5].
מרכיב אחד שגרסון סיינס הייתה בטוחה לגביו מלכתחילה היה רצונה לעבוד עם רשת השידור HBO, בין השאר בגלל מערכת היחסים ארוכת השנים שלה עם הרשת דרך עבודתה כסוכנת. "בנוסף, ידעתי גם שבדרך הזו, יותר אנשים יראו אותו", אמרה. "כשאתה מנסה לעשות סרט כזה, זה מאוד נדיר שהוא מגיע לקהל רחב". HBO גילתה עניין בסיפור, וג'רסון סיינס נותנת קרדיט למנהלי HBO בעבר ובהווה על שמירת הפרויקט בחיים עד שניתן היה לממש אותו כראוי. "התחייבתי לטמפל שאני הולך לעשות את זה ולעשות את זה נכון... אף פעם לא לחצתי לעשות את זה עד עכשיו, אבל עכשיו עשינו את זה נכון."
הבמאי ג'קסון ידע כבר בשלב מוקדם שדיינס היא הבחירה הראשונה שלו לגלם את גרנדין, מתוך אמונה שהרצינות והמסירות שלה יסייעו לה ללכוד את השינויים הנפשיים והרגשיים המהירים ככספית של גרנדין, מבלי להפוך את הסרט למלודרמה של מחלת השבוע. דיינס עצמה סיימה באותה עת לגלם שורה של דמויות קלילות יותר (ש"העבודה העיקרית שלהן היה להידלק על איזה גבר", כפי שהיא תיארה) והייתה להוטה לקחת על עצמה תפקיד תובעני יותר. למרות שהיא הייתה מודעת לגרנדין רק במעורפל באותה עת, דיינס שקעה במחקר, שכלל צפייה בסרטים דוקומנטריים על גרנדין ולימוד הספרים וההקלטות של גרנדין. "זה היה ממש מרתיע, כי היא עדיין בחיים ויש לה עין חדה לפרטים", אמר דיינס. שתי הנשים בילו יחד כשש שעות בדירתה של דיינס, והסתיימו בחיבוק מגרנדין ("בשבילה זה לא קל", ציינה דיינס), חיבוק שדיינס שמחה לפרש כאישור לכך שגרנדין אישרה לה את התפקיד[6].
צילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]צילום הסרט החל ב-22 באוקטובר 2008 באולפני אוסטין באוסטין, טקסס[7][8]. ההחלטה לצלם את הסרט בטקסס התקבלה בתקופה שבה היקף הפקות הטלוויזיה והקולנוע הצטמצם מעט במדינה, והמחוקקים ביקשו להגדיל את היקף התמריצים הכספיים כדי למשוך צוותי קולנוע. מפיק הסרט, סקוט פרגוסון, אמר שאריזונה, ניו מקסיקו וקנדה נשקלו כולן לפני שהמפיקים בחרו בטקסס, בין השאר משום שניתן להשתמש באזורים שונים במדינות אלה כדי לייצג הן את המערב הכפרי והן את ניו אינגלנד. פרגוסון ציין גם את שפע צוותי הצילום המאומנים באזורי אוסטין ודאלאס כיתרון משמעותי לצילום באזור[9]. צלם הקולנוע איוון שטרסבורג צילם את הסרט על סרטי קודאק סופר 16 מ"מ עם מצלמות Arriflex 416, שמופעלות בדרך כלל באופן ידני במטרה "ליצור תחושה 'קלה' של מתח ויזואלי"[10].
גרסון סיינס הזמינה את גרנדין לצפות ביום האחרון של הצילומים, שבו צולמה סצנה שכללה את מכל הטבילה לבקר שגרנדין פיתחה ועיצבה. למרות שגרנדין אמרה שניסתה להתרחק מדיינס כדי להימנע מפגיעה בביצועיה, היא הייתה מוטרדת למדי מהבנייה הנכונה והמדויקת של המכל, וכן מגזע הבקר שהיה בשימוש בסצנה. "חשבתי, שלא יהיה נכון לחזור על שגיאות טפשיות כמו בסרט תעצרו את העיר אני רוצה לרדת, שבו נעשה שימוש בבקר מזן הולשטיין. כל מי שיודע דבר או שניים על בקר מבין שזה טיפשי". היא הוסיפה ואמרה שהצפייה בדיינס על המסך הייתה עבורה "כמו חזרה במנהרת זמן מוזרה לשנות ה-60".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"טמפל גרנדין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"טמפל גרנדין", באתר נטפליקס
"טמפל גרנדין", באתר AllMovie (באנגלית)
"טמפל גרנדין", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"טמפל גרנדין", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "HBO Producer Emily Gerson Saines". Westchester Magazine (באנגלית אמריקאית). 22 בינואר 2010. אורכב מ-המקור ב-3 בדצמבר 2024. נבדק ב-2024-12-03.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Emily Gerson Saines: 'I Live With Autism 24/7.'" Celebrity Baby Scoop, 2010-02-05.
- ^ Austin Screens: Film News. AustinChronicle.com. Retrieved on 2011-01-04.
- ^ Grego, Melissa (12 במרץ 2002). "Animal magnetism at HBO". Variety. ארכיון מ-3 באוקטובר 2022. נבדק ב-4 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ James Hibberd (14 בינואר 2010). "Claire Danes circles autism biopic". The Hollywood Reporter. אורכב מ-המקור ב-15 בספטמבר 2008. נבדק ב-18 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lyman, Rick. "No More Crushes; This Is Serious." The New York Times, 29 January 2010.
- ^ "Temple Grandin - Production & Contact Info | IMDbPro".
- ^ Print an Article. Austin Chronicle (2008-12-26). Retrieved on 2011-01-04.
- ^ Dawn, Randee (29 באוקטובר 2008). "Made in Texas". The Hollywood Reporter. אורכב מ-המקור ב-29 במרץ 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fisher, Bob (20 בנובמבר 2009). "Temple Grandin on HBO". HighDef Magazine. נבדק ב-18 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה)