טמקו בוקרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טמקו T-35 בוקרו
T-35A.jpg
טמקו T-35 בוקרו
מאפיינים כלליים
סוג מטוס אימון
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן טמקו איירקראפט
טיסת בכורה 1948
צוות 2 (מדריך וחניך)
יחידות שיוצרו 26
ממדים 
אורך 6.61 מטרים
גובה 1.87 מטרים
מוטת כנפיים 8.94 מטרים
שטח כנפיים 12.44 מ"ר
משקל ריק 591 ק"ג
משקל המראה מרבי 835 ק"ג[1]
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ביצועים 
מהירות שיוט 118 קשר (218 קמ"ש)[1]
מהירות מרבית 136 קשר (251 קמ"ש)[1]
קצב נסיקה 1000 רגל (306 מטר) לדקה
טווח טיסה מרבי 882 ק"מ
סייג רום 17,000 רגל (5,185 מטר)
עומס כנף 70.2 ק"ג למטר רבוע
דחף 165 כוח סוס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חימוש 
תותחים 2 תותחים 30 מ"מ
רקטות 10 רקטות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הנעה 
מנוע בוכנה לייקומינג GO-480
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טמקו T-35 בוקרו (אנגלית: Temco T-35 Buckaroo, בוקר) היה מטוס אימון שתוכנן בארצות הברית בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 על ידי חברת טמקו איירקראפט. המטרה הייתה לייצר מטוס אימונים זול במיוחד עבור השוק האזרחי או הצבאי. החברה נכשלה בניסיונה להבטיח לעצמה חוזה עם חיל האוויר של ארצות הברית, ולכן נאלצה לפנות לממשלות זרות כדי לזכות בהזמנות, אולם זכתה בהזמנות בודדות בלבד.

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של ה-T-35 במטוס אחר, גלוב סוויפט. מטוס זה היה מטוס קל בעל שני מושבים, שיוצר על ידי חברת גלוב איירקראפט קומפני בשנת 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה. גלוב הגיעה לחדלות פרעון בתוך כשנה, לאחר שייצרה יותר מטוסים ממספר ההזמנות שהיו בידיה. חברת "טמקו", שהייתה הנושה העיקרי של "גלוב", רכשה את רישיון הייצור של המטוס, את קווי הייצור, את המטוסים המוכנים ואת החלקים, בתקווה לכסות את הפסדיה על ידי ייצור מטוסים חדשים.

בתחילת 1948 פנתה ממשלת הפיליפינים לנשיא חברת טמקו, וגילתה עניין ברכישת גרסת אימון של הסוויפט. כמענה לכך בנתה החברה את דגם TE-1A, שהיה מטוס סוויפט GC-1B שבו שונתה צורת הישיבה במטוס - במקום ישיבה זה בצד זה ישבו הטייסים בתצורת טנדם, זה מאחורי זה. בשל שינוי זה היו למטוס החדש מגן רוח צר, חופה ארוכה יותר שהייתה מחולקת לשני חלקים, כשהחלק האחורי בנוי בתצורת בועה. נבנה מטוס יחיד מדגם זה, שיוצר בעבודת יד (ולא במתכונת של ייצור המוני) על פי תוכניות כלליות בלבד. מטוס זה הונע על ידי מנוע קונטיננטל בעל 125 כוחות סוס, שהוחלף לאחר טיסות הניסוי הראשונות למנוע בעל 145 כוחות סוס.

בתחילת 1949 נודע לראשי החברה כי חיל האוויר של ארצות הברית מתכוון להכריז על תחרות לתכנון מטוס לאימון ראשוני ובסיסי. לצורך התחרות בנתה החברה שני אבות טיפוס נוספים, שבהם שילבה כמה שינויים קטנים בלבד, בשל לחץ הזמן. שלושת המטוסים (המטוס שנבנה עבור הפיליפינים ושני אבות הטיפוס הנוספים) סומלו YT-25 על ידי חיל האוויר לצורך בחינתם. שתי חברות נוספות הגישו הצעות: פיירצ'ילד וביצ'קראפט. ב-24 בפברואר 1949 בחר חיל האוויר בדגם של ביצ'קראפט, T-34 מנטור; הדגם של טמקו היה במקום השלישי. עם זאת, בשל אילוצי תקציב בוטלה התוכנית בהמשך השנה.

למרות הכישלון בתחרות של חיל האוויר גבר העניין במטוס מצד ממשלות זרות, ובפרט ממשלת הפיליפינים (כאמור לעיל). לאחר בחינת תוצאות התחרות החליטה טמקו להמשיך בתוכנית להשבחת המטוס. התוכנית כללה, בין השאר, את הארכת גוף המטוס ב-7.6 ס"מ ושינוי חתך הרוחב של המטוס כך שיתאים יותר לתצורת טנדם. מייצב הגובה הוגבה בכ-23 ס"מ, נוספו חיפויים אווירודינמיים בכנפיים ובגוף, כן הנסע שופר ומיקומו שונה מעט לצורך שיפור תכונות ההסעה על הקרקע, הכנפיים חוזקו כדי שיעמדו בעומסים של 9 ג'י, ונעשו שינויים בציוד האלקטרוני ובהתקנתו במטוס; בין השאר הוחלפה המערכת החשמלית ממתח 12 וולט למתח 24 וולט. במקביל לעריכת שיפורים אלה החליטה טמקו לבנות עשרה אבות טיפוס, שיונעו במנועים בעלי 145 כוחות סוס. המטוס המשופר היה למעשה מטוס חדש, שאמנם דמה בקוויו הכלליים לסוויפט ולדגם הראשון, אך למעשה תוכנן לגמרי מחדש.[2]

בתחילת 1950 שב חיל האוויר של ארצות הברית וחידש את התחרות לבחירת מטוס אימון ראשוני ובסיסי. שלושה אבות טיפוס, מדגם TE-1A סומלו מחדש על ידי חיל האוויר YT-35 לצורך התחרות. טמקו החליטה לשנות את המנועים למנועים משופרים בעלי 165 כוחות סוס, בהסכמת חיל האוויר. המטוס המשופר סומל TE-1B, וניתן להם השם "בוקרו". פיתוח שני הדגמים נמשך במקביל, כאשר דגם TE-1A יועד לייצוא ודגם TE-B יועד לחיל האוויר של ארצות הברית. שלושת אבות הטיפוס המשופרים סופקו לחיל האוויר של ארצות הברית לצורך התחרות ביולי 1950, ולאחר בחינה שהתארכה בשל פרוץ מלחמת קוריאה הושבו למפעל ביולי 1951 לשיפוץ לאחר הניסויים המקיפים. חיל האוויר החליט לבחור במטוס אחר, ושלושת המטוסים שיועדו לניסויים נמכרו כציוד עודף.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המטוסים מדגם TE-1B נמכרו לסעודיה במסגרת תוכנית הסיוע להגנה משותפת של ארצות הברית עם בעלות בריתה. חברת טמקו סיפקה לחיל האוויר הסעודי עשרה מטוסים מדגם זה וחלקי חילוף רבים. המטוסים שסופקו לסעודיה חומשו בשני מקלעים 30 מ"מ ועשר רקטות בקוטר 2.75 אינץ' (6.985 ס"מ), חמש בכל כנף.

חיל האוויר היווני רכש מטוס אחד, וכך גם חיל האוויר האיטלקי. חיל האוויר הישראלי חיפש מטוס אימון בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. הבוקרו היה אחד מהארבעה, שכללו גם את הפוקר S-11 אינסטרוקטור, הדה הבילנד DHC-1 צ'יפמנק והבואינג-סטירמן.[3] טייסי ומהנדסי החיל שבחנו את המטוס התרשמו מביצועי המטוס אך החליטו לבסוף שלא לרכשו בשל מורכבותו, במיוחד זו של כני הנסע ושל המנועים. מטוס אחד אשר נרכש לצורך הבחינה שימש במשך זמן קצר לטיסות קישור, עד שהוצא מן השירות.[1][4]

נכון ל-2016 מוצג מטוס בוקרו אחד בריאד, בסעודיה. שני מטוסים אותרו במגרש גרוטאות בסעודיה. אלה שוקמו ומופעלים כיום על ידי "אגודת סוויפט הבינלאומית", באתונה טנסי), טנסי, ארצות הברית. נכון ל-2016 רשומים חמישה מטוסי בוקרו בארצות הברית.[5]

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • TE-1A
סימול חברת טמקו לגרסה עם מנוע פרנקלין 6A4-165-B3. נבנו ששה מטוסים, בהם שלושה בסימול חיל האוויר של ארצות הברית YT-35 לניסויי טיסה
  • TE-1B
סימול חברת טמקו לגרסה עם מנוע קונטיננטל C-145-2H. נבנו עשרה מטוסים שהועברו לחיל האוויר הסעודי. סימול חיל האוויר של ארצות הברית: T-35A

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר האיטלקי - מטוס TE-1A, התקבל ב-1950
חיל האוויר של ארצות הברית - שלושה מטוסים YT-35 להערכה
חיל האוויר היווני - מטוס אחד
חיל האוויר הישראלי - מטוס אחד לניסויים
חיל האוויר הסעודי - עשרה מטוסים מדגם T-35A

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (מדריך וחניך)
  • אורך: 6.61 מטר
  • מוטת כנפיים: 8.94 מטר
  • גובה: 1.87 מטר
  • שטח כנף: 12.44 מ"ר
  • משקל ריק: 1,300 ליברות (591 ק"ג)
  • משקל ההמראה מקסימלי: 1,920 ליברות (873 ק"ג)
  • הנעה: מנוע בוכנה פרנקלין 6A4-165-B3 מקורר אוויר בעל ששה צילינדרים, 165 כוח סוס

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 136 קשר (250 קמ"ש) בגובה פני הים
  • טווח: 882 ק"מ
  • תקרת שירות: 17,000 רגל (5,185 מטרים)
  • קצב טיפוס: 1,000 רגל לדקה (5.1 מטר בשנייה)
  • עומס כנף: 70.2 ק"ג למ"ר
  • יחס דחף-משקל: 0.086 כוח סוס לליברה

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טמקו T-35 בוקרו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 דני שלום, עמ' 67.
  2. ^ על פי אתר airbum.com ואתר all-aero.com.‏
  3. ^ דני שלום, עמ' 65.
  4. ^ על פי אתר חיל האוויר נרכש המטוס כבר ב-1948 והוצא מן השירות ב-1949. ראו: טמקו TE-1A בקרו, באתר חיל האוויר הישראלי
  5. ^ מידע באתר Society for Aviation History.