טראומה בין-דורית

טראומה בין-דורית או טראומה רב-דורית, הן ההשפעות הפסיכולוגיות שיש לטראומה הקולקטיבית שחוותה קבוצת אנשים, על הדורות הבאים בקבוצה זו.

טראומה קולקטיבית היא ההשפעה של טראומה פסיכולוגית שחווים קהילות וקבוצות זהות ונושאת כחלק מהזיכרון הקולקטיבי ותחושת הזהות המשותפת של הקבוצה. לדוגמה, טראומה קולקטיבית נחוותה על ידי ניצולי שואה יהודים וחברים אחרים בקהילה היהודית באותה תקופה. כאשר טראומה קולקטיבית זו משפיעה על הדורות הבאים, היא נקראת טראומה בין-דורית. לדוגמה, אם יהודים חווים מתח קיצוני או מפתחים דפוסי התנהגות הישרדותיים, אף על פי שנולדו לאחר תום השואה, ניתן יהיה לזהות זאת כטראומה בין-דורית.

טראומה בין-דורית היא חוויה קולקטיבית המשפיעה על קבוצות של אנשים בשל זהותם התרבותית (למשל, אתניות, לאום או זהות דתית). בגלל אופיו הקולקטיבי של המושג, המונח אינו מתייחס בדרך כלל למשפחות בודדות. עם זאת, באופן מעשי תופעות של טראומה בין-דורית נצפות גם במקרים של קרבנות של התעללות מינית או פיזית בילדותם, שלא רק השורדים הישירים מהטראומה, אלא גם בני הדורות הבאים עלולים לפתח הפרעת הדחקה פוסט-טראומטית מורכבת.

תחום מחקר זה צעיר יחסית, אך התרחב בשנים האחרונות. המנגנון להעברת טראומה עשוי להיות מועבר חברתית (למשל, דרך התנהגויות נלמדות), דרך השפעות הלחץ לפני הלידה, או אולי דרך שינוי אפיגנטי הנגרם על ידי מתח.

גורמים וסימפטומים

ניתן לחלק את ההעברה בין ההורה לילד ל-5 מדדים: תקשורת, קונפליקט, לכידות משפחתית, חום הורים ומעורבות הורית.

לדוגמה, רמות גבוהות של מתח אימהי נמצאו בקורלציה ישירה לתפקוד משפחתי חלש ובעקיפין להתנהגות חריגה בקרב ילדים. התסמינים השכיחים בילדים כללו דיכאון, התנהגות אנטי-חברתית, עבריינות והתנהגות מפריעה בבית הספר. חלק מהילדים חוו העברה ישירה שבה הטראומה שלהם נבעה מהאינטראקציות והיחסים עם הוריהם, בעוד שאחרים חוו העברה עקיפה שבה הטראומה שלהם נטועה בעיקר באשמה. אלה שהושפעו באמצעות העברה ישירה היו בסבירות גבוהה יותר להתפרץ באמצעות מעשים פעילים, ואילו אלה שהושפעו באמצעות העברה עקיפה היו בסבירות גבוהה יותר לסבול מדיכאון, חרדה ואשמה.

התסמינים היו שונים גם על סמך מוצא אתני וסוג הטראומה המקורית. שעבוד, רצח עם, אלימות במשפחה, התעללות מינית ועוני קיצוני הם כולם מקורות נפוצים לטראומה שמובילה לטראומה בין-דורית. חוסר בטיפול גם מחמיר את התסמינים ועלול להוביל להעברה. למשל, ניצולי התעללות מינית בילדים עלולים להשפיע לרעה על הדורות הבאים עקב טראומה לא פתורה בעבר. זה יכול להוביל לתחושות מוגברות של חוסר אמון, בידוד ובדידות.

צאצאים של עבדים כשהם מתמודדים עם אלימות שמקורה בגזענות, מיקרואגרסיות או גזענות חיצונית, מגיבים כאילו הם מתמודדים עם הטראומה המקורית שהועברה אליהם דורית. ישנם מגוון גורמי לחץ בחיי האדם שהובילו לתגובה הדומה ל-PTSD כגון חוויות גזעניות שונות, גורמי לחץ יומיומיים, אירועי חיים גדולים הקשורים לגזע, או גזענות או טראומות קולקטיביות.

פסיכולוגים הציעו טראומה פוטנציאלית בין-דורית גם לאחר אסונות טבע. לאחר הוריקן קתרינה בניו אורלינס ב-2005, התושבים ראו עלייה דרמטית באלימות בין אישית עם שיעורי תמותה גבוהים יותר.

תופעה זו דווחה גם אצל צאצאיהם של תלמידים ילידים בבתי ספר ממלכתיים, עקב כך שהוצאו מהוריהם ומהמשפחה המורחבת וחסרו מודלים להורות. לענישה על דיבור בשפת האם שלהם ולאיסור לתרגל טקסים מסורתיים הייתה השפעה טראומטית על תלמידים רבים.

היסטוריה

טראומה בין-דורית זוהתה לראשונה אצל ילדים של שורדי שואה. בשנת 1966, פסיכולוגים החלו לזהות כי קיים שיעור גבוה של ילדים של שורדי שואה שפונים למרכזי עזרה נפשית בקליניקות בקנדה. הפסיכולוגית הלן אפשטיין, בעצמה דור שני לשואה, ראיינה קבוצה של ילדי השורדים וכתבה מאמר שאחר כך הפך לספר בשם "Children of the Holocaust" ב-1979. הנכדים של שורדי השואה הראו ייצוג יתר של 300% אחוז בקרב המופנים לקליניקות פסיכיאטריות בהשוואה לשיעורם באוכלוסייה.

מאז, תסמינים של טראומה זו זוהתה גם בקרב צאצאים של עבדים אפרו-אמריקאים, ניצולי הטבח באינדיאנים, פליטים, ניצולי מלחמות או אלימות קיצונית ועוד קבוצות נוספות שסבלו ממתח ולחץ קולקטיביים.

מעבר לממצאים הקליניים, קיימים גם ממצאים אפיגנטיים. מחקר של רחל יהודה משנת 2016 - "מחקר גן טראומת השואה" - הצביע על האפשרות ששינויים אפיגנטיים שנבעו מהטראומה שעברו ניצולי השואה יכולים לעבור לצאצאיהם באמצעות. מחקר ראשוני זה העלה את השאלה אם לטראומה קיצונית כמו השואה, ישנה השפעה אפיגנטית על אוכלוסיית הדור השני והשלישי לשואה.

ראו גם

• העברה בין-דורית