לדלג לתוכן

טרגיקומדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסכות קומיות טרגיות של התיאטרון היווני העתיק מיוצגות בפסיפס בווילה אדריאנוס

טרגיקומדיה (באנגלית: Tragicomedy) היא סוגה ספרותית המשלבת יסודות של טרגדיה ושל קומדיה. המונח משמש בעיקר בתחום הספרות הדרמטית, והוא עשוי לתאר מחזה טרגי הכולל די יסודות קומיים כדי למתן את האווירה הכללית, או מחזה רציני המסתיים בסוף טוב.[1][2] כשמה, הטרגיקומדיה מבקשת לעורר בקהל תגובות המזוהות הן עם הטרגדיה והן עם הקומדיה: הטרגדיה מבוססת על סבל אנושי ומעוררת תהליך של קתרזיס, ואילו הקומדיה נועדה לעורר שעשוע וצחוק.[3][4]

בתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקדימים קלאסיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיימת הגדרה פורמלית קצרה של הטרגיקומדיה מהתקופה הקלאסית. נראה כי הפילוסוף היווני אריסטו התייחס בפואטיקה למושג הקרוב למשמעותו בתקופת הרנסאנס, כלומר ליצירה המתארת פעולה רצינית המסתיימת בסוף טוב, כאשר דן בטרגדיה בעלת סיום כפול.[5][6] מבחינה זו ניתן לראות במחזות יווניים ורומיים אחדים, כגון אלקסטיס מאת אוריפידס, יצירות בעלות מאפיינים טרגיקומיים, אף שלא התקיימו בתקופה הקלאסית מאפיינים מוגדרים וברורים של סוגה זו.[7]

המונח עצמו מקורו במחזאי הקומי הרומי פלאוטוס, שטבע את המונח הלטיני tragicomoedia באופן משועשע בפרולוג למחזה אמפיטריאון. הדמות מרקוריוס, המבחינה באי־התאמה שבשילוב מלכים ואלים לצד עבדים בקומדיה, מכריזה כי מוטב להגדיר את המחזה כ"טרגיקומדיה":[8][9][10][11]

"אני אעשה ממנה תערובת: שתהיה טרגיקומדיה. איני סבור שיהיה ראוי לעשותה קומדיה לכל דבר, כאשר יש בה מלכים ואלים. מה דעתכם? ומאחר שגם עבד משתתף במחזה, אעשה אותה טרגיקומדיה."[12]

תחיית הסוגה בתקופת הרנסאנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי דמויות תרמו להפיכת הטרגיקומדיה לסוגה ספרותית מוכרת, בעלת מערכת עקרונות וכללים משלה.

הראשון היה ג'ובאני בטיסטה ג'יראלדי צ'ינציו, מחזאי שפעל באמצע המאה ה־16. הוא פיתח חיבור עיוני על דרמה שהתבסס על הקומדיות והטרגדיות הרומיות, בניגוד לחיבורים המוקדמים יותר שהתבססו על הדגמים היווניים וששימשו באותה תקופה מקור השראה מרכזי למחזאים האיטלקים. ג'יראלדי צ'ינציו תמך בגרסה של הטרגיקומדיה שבה סיפור טרגי מסתיים בסיום שמח או קומי (tragedia a lieto fine).[13][14] לדעתו, מבנה כזה התאים יותר להצגה על הבמה, בעוד שטרגדיות המסתיימות באופן אומלל התאימו יותר לקריאה.[15]

חשוב עוד יותר היה ג'ובאני בטיסטה גואריני. מחזהו Il pastor fido, שפורסם בשנת 1590,[16] עורר פולמוס ביקורתי חריף. גואריני הגן בנחישות על החידוש הספרותי שבשילוב יסודות של טרגדיה וקומדיה, ובסופו של דבר התקבלה גישתו והשפיעה על התפתחות הסוגה. הטרגיקומדיה של גואריני התאפיינה בעלילה מתונה, שלא נטתה באופן מובהק מדי לכיוון הקומדיה או הטרגדיה, בדמויות מסוגננות ובסביבה פסטורלית. שלושת המאפיינים הללו נעשו יסודות מרכזיים של הטרגיקומדיה באירופה במשך יותר ממאה שנים.[17]

אנגליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגליה, שבה התפתחות היצירה הדרמטית הקדימה את התיאוריה הספרותית, היה המצב שונה. במאה ה־16 שימש המונח "טרגיקומדיה" לציון סוג מקומי של מחזה רומנטי, שהפר את אחדות הזמן, המקום והפעולה, שילב באופן חופשי דמויות ממעמדות חברתיים שונים והציג התרחשויות דמיוניות. אלה היו המאפיינים שגינה פיליפ סידני בשנות ה־80 של המאה ה־16, כאשר יצא נגד "הטרגי־קומדיה המעורבת" (mungrell Tragy-comedie).[18] עדות מפורסמת לכך מופיעה בדבריו של פולוניוס במחזה המלט מאת ויליאם שייקספיר:[19][20]

"השחקנים הטובים בעולם, לטרגדיה, לקומדיה, להיסטוריה, לפסטורלה, לפסטורלה־קומית, להיסטורית־פסטורלית, לטרגית־היסטורית, לטרגית־קומית־היסטורית־פסטורלית, לסצנה שאפשר להפריד ולשיר שאין לו גבולות; סנקה אינו יכול להיות כבד מדי, ופלאוטוס אינו יכול להיות קל מדי."

— ויליאם שייקספיר, המלט

כמה ממאפייניו של הדחף הרומנטי הזה נותרו גם ביצירותיהם של מחזאים מתוחכמים יותר. מחזותיו האחרונים של שייקספיר, שניתן לכנותם טרגיקומדיות, מכונים לעיתים קרובות גם "רומנסות".[21]

בתחילת תקופת בית סטיוארט, כמה מחזאים אנגלים כבר אימצו את הלקחים שנלמדו מן הפולמוס סביב יצירתו של גואריני. מחזהו של ג'ון פלטשר, הרועה הנאמנה (The Faithful Shepherdess), עיבוד למחזהו של גואריני, הוצג בשנת 1608. במהדורה המודפסת של המחזה הציע פלטשר הגדרה למונח:[22][23][24]

"טרגי־קומדיה אינה נקראת כך בשל שמחה ומוות, אלא משום שחסרים בה מקרי מוות, דבר שמספיק כדי שלא תהיה טרגדיה, ובכל זאת היא מקרבת כמה מן האירועים אליהם, דבר שמספיק כדי שלא תהיה קומדיה."

— ג'ון פלטשר, The Faithful Shepherdess

הגדרתו של פלטשר מתמקדת בעיקר באירועים: סוגתו של מחזה נקבעת במידה רבה לפי השאלה אם אנשים מתים בו או לא, ובמידה משנית לפי מידת התקרבותה של העלילה למוות. עם זאת, כפי שהראה יוג'ין ויית', הטרגיקומדיה שפלטשר פיתח בעשור שלאחר מכן התאפיינה גם במאפיינים סגנוניים מאחדים: גילויים פתאומיים ובלתי צפויים, עלילות יוצאות דופן, מקומות מרוחקים והתמקדות מתמשכת ברטוריקה מורכבת ומלאכותית.[25]

כמה מבני דורו של פלטשר, ובהם פיליפ מסינג'ר[26][27] וג'יימס שירלי,[28][29] כתבו טרגיקומדיות שזכו לפופולריות. גם ריצ'רד ברום ניסה את כוחו בסוגה, אך בהצלחה פחותה. מחזאים רבים אחרים בני התקופה, ובהם ג'ון פורד, לודוויק קרלל וסר אסטון קוקיין, כתבו אף הם יצירות טרגיקומיות.

הטרגיקומדיה נותרה סוגה פופולרית למדי עד לסגירת התיאטראות באנגליה בשנת 1642, ויצירותיו של פלטשר נותרו פופולריות גם בתקופת הרסטורציה. במאה ה־18 השתנו הטעמים הספרותיים והתיאטרוניים, והסגנונות הישנים נדחקו הצידה. ה"טרגדיה בעלת הסוף הטוב" התפתחה בסופו של דבר למלודרמה, סוגה שממשיכה להתקיים גם בעת החדשה.

לנדגרתה Landgartha (1640),[30] מאת הנרי ברנל, היה המחזה הראשון מאת מחזאי אירי שהוצג בתיאטרון באירלנד, ומחברו הגדיר אותו במפורש כטרגיקומדיה. תגובתם של המבקרים למחזה הייתה שלילית כמעט לחלוטין, בין היתר משום שסופו לא היה שמח ולא אומלל. בהקדמה למהדורה המודפסת של המחזה תקף ברנל את מבקריו על בורותם, וטען כי היה עליהם לדעת שמחזות רבים אינם טרגדיה ואינם קומדיה, אלא "משהו שבין השתיים".[31][32]

התפתחויות מאוחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת הספרותית שהתפתחה לאחר תקופת הרנסאנס הדגישה את ההיבטים התמטיים והצורניים של הטרגיקומדיה יותר מאשר את העלילה. גוטהולד אפרים לסינג הגדיר אותה כשילוב של רגשות, שבו "הרצינות מעוררת צחוק, והכאב מעורר עונג".[33][34]

הזיקה של הטרגיקומדיה לסאטירה ולקומדיה שחורה תרמה להופעתו של דחף טרגיקומי בתיאטרון המודרני. מחזאי בולט בהקשר זה היה לואיג'י פיראנדלו, שהשפיע על מחזאים רבים, ובהם סמואל בקט וטום סטופארד.[35] מאפיינים טרגיקומיים ניכרים גם בתיאטרון האבסורד. המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט סבר שהטרגיקומדיה היא הסוגה הבלתי נמנעת של המאה ה־20, ותיאר את מחזהו "ביקור הגברת הזקנה" (1956) כטרגיקומדיה.

הטרגיקומדיה היא סוגה נפוצה בתיאטרון הבריטי שלאחר מלחמת העולם השנייה. מחזאים בעלי סגנונות שונים, ובהם סמואל בקט, טום סטופארד, ג'ון ארדן, אלן אייקבורן והרולד פינטר, כתבו יצירות מסוגה זו. הרומן הפוסטמודרני "אש חיוורת" (1962) מאת ולדימיר נבוקוב הוא טרגיקומדיה העוסקת במידה רבה בדרמה האליזבתנית.[36][37]

הטרגיקומדיה הפוסטמודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרים אמריקאים המזוהים עם הזרמים המטא-מודרניזם והפוסטמודרניים עשו שימוש בטרגיקומדיה ובקומדיה שחורה. דוגמה בולטת לטרגיקומדיה מטא-מודרניסטית היא הרומן מהתלה אינסופית (Infinite Jest) משנת 1996, יצירתו המרכזית של דייוויד פוסטר וולאס. ברומן משלב וולאס יסודות קומיים בתיאור החיים בבית מעבר, מקום השרוי בטרגדיה ובסבל אנושיים.[38][39]

טרגיקומדיה במדיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים ובהם החיים יפים, מרי ומקס, פרזיטים, ג'וג'ו ראביט, רוחות אינישרין, בו מפחד, חלום של רובוט (Robot Dreams) וזכרונות של חילזון (Memoir of a Snail) תוארו כטרגיקומדיות.

גם סדרות טלוויזיה ובהן יורשים, להרוג את איב, שובר שורות, סמוך על סול, פליבג, I May Destroy You, בוג'ק הורסמן, סאות' פארק, Moral Orel, בארי, שבב של אהבה (Made for Love) והלוטוס הלבן תוארו כטרגיקומדיות.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Dewar-Watson, Sarah; Eds. Subha Mukherji and Raphael Lyne (2007). "Aristotle and Tragicomedy." Early Modern Tragicomedy. Brewer. pp. 15–23. ISBN 978-1-84384-130-2.
  2. ↑ Tragicomedy | Definition, History & Examples | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  3. ↑ Tragicomedy | Drama and Theater Arts | Research Starters | EBSCO Research, EBSCO (באנגלית)
  4. ↑ Tragicomedy - Definition, Meaning & Synonyms, Vocabulary.com (באנגלית)
  5. ↑ Poetics: XIII, End of 2nd paragraph, Trans: Bywater, Ingram, 1920
  6. ↑ The Internet Classics Archive | Poetics by Aristotle, classics.mit.edu
  7. ↑ Tragic Drama: The Poetics of Death: Euripides' Alcestis (LA) | Princeton Classics, classics.princeton.edu (באנגלית)
  8. ↑ Tragedy - Theory, Catharsis, Aristotle | Britannica, www.britannica.com, ‏2026-06-25 (באנגלית)
  9. ↑ Foster, Verna A. (2004). The Name and Nature of Tragicomedy. Aldershot, UK: Ashgate. p. 16. ISBN 0-7546-3567-8.
  10. ↑ Tragedy - Routledge Encyclopedia of Philosophy, www.rep.routledge.com (באנגלית)
  11. ↑ Alcestis Context | Course Hero, www.coursehero.com (באנגלית)
  12. ↑ Plautus, Amphitryon
  13. ↑ Giambattista Giraldi | Renaissance, Tragedy & Satire | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  14. ↑ Giambattista Giraldi Cinthio | History | Research Starters | EBSCO Research, EBSCO (באנגלית)
  15. ↑ Schironi, F. (2016). The Reception of Ancient Drama in Renaissance Italy. In 1316154068 967100427 B. V. Smit (Ed.), A handbook to the reception of Greek drama (1st ed., pp. 135-136). Chichester, West Sussex, UK: Wiley Blackwell.
  16. ↑ Il pastor fido | work by Guarini | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  17. ↑ Francesca Schironi, The Reception of Ancient Drama in Renaissance Italy
  18. ↑ Philip Sidney, The Defence of Poesy (1595), Cambridge: Cambridge University Press, 2016, עמ' 123–125, ISBN 978-1-107-08681-4
  19. ↑ Hamlet - Act 2, scene 2 | Folger Shakespeare Library, www.folger.edu (באנגלית אמריקאית)
  20. ↑ Hamlet | Project Gutenberg, www.gutenberg.org
  21. ↑ C. D. N. Costa, Polonius, Seneca and the Elizabethans, The Cambridge Classical Journal 21, 1975-01, עמ' 33–41 doi: 10.1017/S0068673500003679
  22. ↑ Writing ‘Beaumont & Fletcher’, The Beaumont and Fletcher Project, ‏2014-11-20 (באנגלית)
  23. ↑ John Fletcher, The Faithful Shepherdess
  24. ↑ Catherine Henze, Francis Beaumont and John Fletcher’s tragicomedy as musical melodrama, Cambridge: Cambridge University Press, 2012, Cambridge Companions to Literature, עמ' 149–164, ISBN 978-0-521-12874-2
  25. ↑ Waith Eugene M., The Pattern Of Tragicomedy In Beaumont And Fletcher, 1952
  26. ↑ Farajallah, Hana Fathi; Kitishat, Amal Riyadh (2019-01-01). "The Self and the Other in Philip Massinger's "The Renegado, the Gentleman of Venice": A Structural View". Theory and Practice in Language Studies. 9 (1): 118. doi:10.17507/tpls.0901.17. ISSN 1799-2591.
  27. ↑ Philip Massinger | English Playwright & Jacobean Dramatist | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  28. ↑ Dyson, Jessica (2019-02-25), "Caroline tragedy", The genres of Renaissance tragedy, Manchester University Press, doi:10.7765/9781526138262.00016, ISBN 978-1-5261-3826-2
  29. ↑ James Shirley | Jacobean dramatist, poet, tragedian | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  30. ↑ Henry Burnell, Landgartha. A tragie-comedy, ... 1641, 1641
  31. ↑ Deana Rankin, Landgartha: A tragie-comedy by Henry Burnell: This is the first ever scholarly edition of the play. The comprehensive introduction situates the play in its literary, political, and historical contexts offering compelling insights into the intellectual world of an Old English writer working in pre-Cromwellian Ireland., Four Courts Press, 2013-12, ISBN 978-1-84682-339-8. (בenglish)
  32. ↑ Four Courts Press | Landgartha: a tragie-comedy, www.fourcourtspress.ie (באנגלית בריטית)
  33. ↑ Gotthold Ephraim Lessing | German Playwright, Philosopher & Critic | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  34. ↑ Paulus, Jörg. "Barbara Fischer / Thomas C. Fox, A Companion to the Works of Gotthold Ephraim Lessing. 2005". Arbitrium. 25 (2). ISSN 0723-2977.
  35. ↑ Ben-Zvi, Linda (1998-01-31), "Samuel Beckett's Media Plays", in Innes, Christopher; Marker, F.J (eds.), Modernism in European Drama: Ibsen, Strindberg, Pirandello, Beckett, Toronto: University of Toronto Press, doi:10.3138/9781442677319-021, ISBN 978-1-4426-7731-9
  36. ↑ Boyd, Brian (1992). "Pale Fire and the Tragicomedy of Interpretation". Studies in the Novel. 24 (3).
  37. ↑ Canfield, J. Douglas (1984). "The Ideology of Restoration Tragicomedy". ELH. 51 (3): 447–464. doi:10.2307/2872933. ISSN 0013-8304. JSTOR 2872933. The radically disorienting play of frames in a postmodern fiction like Pale Fire-another text, it is worth noting, preoccupied with Elizabethan drama.
  38. ↑ Infinite Jest (novel by David Foster Wallace) | Summary & Author | Britannica, www.britannica.com, ‏2026-07-31 (באנגלית)
  39. ↑ Goodman, Daniel Ross (2015-12-11). "Infinite Wallace: Tragedy, Comedy, and Faith in the Life of David Foster Wallace". Public Discourse (באנגלית אמריקאית).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טרגיקומדיה&oldid=44003526"