טרה סיגילטה
טרה סיגילטה (בלטינית: Terra Sigillata) הוא מונח מורכב המתייחס לשלושה תחומים נפרדים: סוג של אדמה רפואית ששימשה בעת העתיקה ובימי הביניים; קבוצה של כלי חרס רומיים משובחים המאופיינים בחיפוי אדום מבריק; וטכניקת קדרות מודרנית בהשראת הכלים העתיקים[1]. מבחינה אטימולוגית, המונח מתורגם לעיתים קרובות בטעות כ"אדמה חתומה", אך המשמעות המדויקת היא "חרס הנושא דמויות קטנות" (מהמילה הלטינית sigilla), והוא מתייחס לחותמות היצרן או העיטורים המוטבעים על הכלים[2].
אדמה רפואית (Terra Sigillata Medicinalis)
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש המקורי במונח "טרה סיגילטה" מתייחס לאדמות מרפא שנצרכו כחומרים פרמקולוגיים לטיפול במחלות שונות, זיהומים והרעלות[3].
- טרה למניה (Terra Lemnia): אדמה זו, שמקורה באי למנוס, הייתה הידועה ביותר ושימשה כתרופה מהתקופה הקלאסית ועד ראשית המאה ה-20[4]. האדמה נחפרה בטקס דתי, עורבבה עם דם עיזים (על פי חלק מהמקורות), עוצבה לדיסקיות קטנות ונחתמה בחותמת רשמית כדי למנוע זיופים[5].
- תכונות רפואיות: מחקרים מודרניים על דגימות היסטוריות ממוזיאון הרוקחות בבזל הראו כי לאדמות אלו קיימות תכונות אנטי-בקטריאליות נגד פתוגנים כמו *S. aureus* ו-*P. aeruginosa*[6]. גאלנוס, הרופא הרומי המפורסם, תיאר את השימוש ב"בולוס ארמני" (Armenian bole) לטיפול במחלות זיהומיות כמו דבר וטיפוס[7].
טרה סיגילטה בארכאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארכאולוגיה הקלאסית, טרה סיגילטה מייצגת את כלי השולחן (Tableware) המשובחים ביותר של העולם הרומי. הכלים מאופיינים בחיפוי (Slip) אדום עז, מרקם חלק ומבריק, וייצור בסטנדרטים תעשייתיים גבוהים[8].
טכנולוגיית ייצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך הייצור של הטרה סיגילטה היה מורכב ודרש מיומנות רבה:
- בחירת הטין: היצרנים העדיפו טין עשיר בסידן (Calcareous clay), שאפשר צריפה בטמפרטורות גבוהות ללא עיוות הכלי[9].
- צריפה מחמצנת: כדי להשיג את הצבע האדום המפורסם, הכלים נצרפו באטמוספירה מחמצנת בטמפרטורות שבין 1050 ל-1100 מעלות צלזיוס[10].
- סינטור (Sintering): החיפוף העדין עבר תהליך כימי שגרם למולקולות להתמזג וליצור שכבה אטומה ומבריקה, המדמה זכוכית<ctrl46>[10].
ארגון הייצור ו"רשימות הצריפה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרכזי הייצור הגדולים, כמו לה גרופזנק (La Graufesenque) בדרום גאליה, פעלו במודל של קואופרטיב. נמצאו "רשימות צריפה" (Firing lists) שנחרתו על גבי הכלים לפני הצריפה, ובהן פירוט של הקדרים, סוגי הכלים והכמויות שהוטענו לכבשן[11]. רשימות אלו מעידות על כך שכבשן יחיד יכול היה להכיל כלים של עשרות קדרים שונים, מה שדרש מערכת חשבונאות מפורטת[12].
סוגים עיקריים של טרה סיגילטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איטליה: הייצור החל בארצו (Arezzo) ובפוטאולי (Puteoli) במאה ה-1 לפנה"ס[13]. כלים אלו הופצו בכל רחבי האימפריה ושימשו מודל לחיקוי עבור בתי מלאכה אחרים[14].
- גאליה: ייצור המוני בגאליה (צרפת של ימינו) שהחליף את הייצור האיטלקי במערב אירופה במהלך המאה ה-1 לספירה[15].
- מזרח הים התיכום: בתי מלאכה במזרח הים התיכון ייצרו גרסאות מקומיות. ESA (המזרחית A) יוצרה בצפון הלבנט והייתה הנפוצה ביותר באזור ארץ ישראל החל משנת 150 לפנה"ס בקירוב[16].
- צפון אפריקה: החל מהמאה ה-2 לספירה, מרכז הכובד עבר לצפון אפריקה (תוניסיה של ימינו). כלים אלו שלטו בשוק במשך כ-500 שנה, עד המאה ה-7 לספירה[17].
תולדות המחקר הארכאולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חקר הטרה סיגילטה עבר מספר שלבים:
- השלב האסתטי (המאה ה-18-19): התמקדות בכלים שלמים שנמצאו באוספים פרטיים כפריטים אמנותיים[18].
- השלב הטיפולוגי: הנס דרגנדורף (Dragendorff) פרסם ב-1895 את הקטלוג המדעי הראשון של צורות הכלים, שסימוניו (למשל "Drag. 37") משמשים ארכאולוגים עד היום[19].
- כלי לתיארוך (המאה ה-20): בזכות הסטנדרטיזציה הגבוהה והתפוצה הרחבה, טרה סיגילטה הפכה ל"מאובן מנחה" בארכאולוגיה, המאפשר לתארך שכבות באתרים בטווח של עשור או שניים בלבד[20].
טרה סיגילטה מודרנית (Contemporary Studio Pottery)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת המודרנית, המונח משמש לתיאור טכניקה של חיפוי כלים בתרחיף טין דק מאוד, המופרד מהחלקים הגסים של החימר בתהליך של דקנטציה. הטכניקה מאפשרת לקבל משטח חלק ומבריק ללא צורך בזיגוג (Glaze), תוך שאיבה מהאסתטיקה והטכנולוגיה של הכלים הרומיים העתיקים[21].
ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארץ ישראל, המהווה חלק מרכזי באזור המוגדר כדרום הלבנט, הייתה לאורך התקופה ההלניסטית והרומית אחד ממרכזי הצריכה הבולטים של כלי טרה סיגילטה מזרח תיכונית (ESA). במחקרים שנערכו באתרים כמו תל אנפה, שומרון-סבסטיה וקיסריה מריטימה, נמצא כי ה-ESA הייתה כלי השולחן הדומיננטי ביותר, כאשר באתרים מסוימים היא היוותה למעלה מ-80% מכלל כלי החרס המיובאים העדינים בתקופת הזוהר שלה. הכלים, המאופיינים בטין בהיר ובחיפוי אדום-חום, שימשו כסמל סטטוס וכסמן תרבותי מרכזי בממלכה הסלווקית ובממלכה ההרודיאנית[22].
המחקר הארכאולוגי בישראל סיפק נתונים כרונולוגיים קריטיים להבנת ראשית הייצור של כלים אלו. חפירות בתל קדש ובתל אנפה הראו כי שכבות המתוארכות סביב שנת 144 לפנה"ס מכילות רק את הכלים הקדמונים בעלי החיפוי השחור (BSP), בעוד שכלי ה-ESA האדומים מופיעים בשכבות המתוארכות לשנת 128 לפנה"ס ואילך. ממצאים אלו אפשרו לחוקרים לקבוע כי המעבר הטכנולוגי והתרבותי לחיפוי אדום בלבנט התרחש בטווח זמן מצומצם זה שבאמצע המאה ה-2 לפנה"ס[23].
בתקופה הרומית הקדומה, ובמיוחד תחת שלטון הורדוס, החלו לחדור לשוק המקומי גם כלי טרה סיגילטה איטלקית (ITS), למרות המרחק הרב ממרכזי הייצור במערב. הממצאים באתרים כמו עובדת ופטרה מראים נוכחות משמעותית של כלים איטלקיים, המהווים כ-24% ו-17% בהתאמה מכלל כלי החרס המיובאים באתרים אלו. חדירה זו של כלים מערביים נבעה ככל הנראה מהשפעת האליטות המקומיות ומקשרי המסחר ההדוקים של הממשל ההרודיאני עם רומא, שהביאו עמם מורפולוגיה וסגנונות עיטור מערביים לשולחן האוכל המקומי[24].
החל מהמאה ה-2 לספירה וביתר שאת בתקופה הביזנטית, חלו שינויים דרמטיים בדפוסי הצריכה של הטרה סיגילטה בישראל. הכלים המזרחיים המוקדמים נדחקו מפני כלי חיפוי אדום מצפון אפריקה (ARSW) ומאזור פוקאה (LRC). בקיסריה מריטימה, חפירות בפיקדונות הנמל חשפו כמויות גדולות של כלים אפריקאיים, המעידים על חשיבות העיר כצומת סחר המחוברת לקווי האספקה הבין-יבשתיים. הכלים האפריקאיים נפוצו לא רק בערי החוף אלא חדרו עמוק לפנים הארץ, לאתרים כמו ירושלים, חמת גדר ובית שאן[25].
בתקופה הביזנטית המאוחרת (מאות 6–7 לספירה), הפכה הטרה סיגילטה הקפריסאית (LRD) לנפוצה מאוד באתרים מסוימים בישראל, כגון שבי ציון, כפר נחום וירושלים. הממצאים בשבי ציון ובכפר נחום מצביעים על קשרי מסחר ימיים הדוקים וישירים בין קפריסין לחופי ארץ ישראל. כלים אלו שימשו לעיתים קרובות כחלופות זולות וזמינות יותר לכלים האפריקאיים בתקופות של הפרעות פוליטיות או כלכליות במערב הים התיכון, והם המשיכו להופיע באתרים ארכאולוגיים בישראל עד לשלהי המאה ה-7 לספירה[26].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 3.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 59.
- ↑ Venieri, D. et al. (2020). "Bridging the Gaps: Bole and Terra Sigillata as Artefacts, as Simples and as Antibacterial Clays". Minerals 10(4), 348, p. 1.
- ↑ Tourptsoglou-Stephanidou, B. (1986). "Geographic and Travellers’ Accounts for the Island of Lemnos (15th–20th Century)". University of Thessaloniki.
- ↑ Venieri, D. et al. (2020). "Bridging the Gaps: Bole and Terra Sigillata as Artefacts, as Simples and as Antibacterial Clays". Minerals 10(4), 348, p. 3.
- ↑ Venieri, D. et al. (2020). "Bridging the Gaps: Bole and Terra Sigillata as Artefacts, as Simples and as Antibacterial Clays". Minerals 10(4), 348, p. 8.
- ↑ Afif, N. et al. (2018). "On Digamma and the Armenian Earth". Le Muséon 131, pp. 391-414.
- ↑ Hayes, John W. (1972). "Late Roman Pottery". London: The British School at Rome, p. 2.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 60.
- 1 2 Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 57.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 62.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 71.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 20.
- ↑ Montesinos i Martínez, Josep (2004). "Terra Sigillata: Antigüedades Romanas I". Real Academia de la Historia, p. 44.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 43.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 12, 614.
- ↑ Hayes, John W. (1972). "Late Roman Pottery". London: The British School at Rome, p. 431.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 21.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 25.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 26, 81.
- ↑ Van Oyen, Astrid (2016). "How things make history: the Roman Empire and its terra sigillata". Amsterdam: Amsterdam University Press, p. 11.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 50, 144.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 12, 14.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 52-53.
- ↑ Bes, Philip (2015). "Once upon a Time in the East". Oxford: Archaeopress, p. 54, 113.
- ↑ Hayes, John W. (1972). "Late Roman Pottery". London: The British School at Rome, p. 382, 385.
