טרן אאוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: קישורים פנימיים, ניסוח, פישוט.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
טרן אאוט

טרן אאוט היא פעולה משולבת של קבוצת שרירים באזור האגן והגפיים התחתונות, המחללת רוטציה כלפי חוץ של ראש עצם הירך במכתש המפרק. מידת הרוטציה תלויה, בין השאר, בנתונים מולדים של מבנה השלד והרצועות, לרבות גמישות מסוימת של פרקי הברך והקרסול, המאפשרים כ-20-30 מעלות נוספות של סיבוב טרן אאוט חיונית לטכניקת הבלט הקלאסי והיא הבסיס לכל תנועת הבלט.

אופי וטווח הטרן אאוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרן אאוט נמדד במעלות, כשהטרן אאוט המושלם הוא 180 מעלות. הזווית הנמדדת היא זו שבין כפות הרגליים כשהעקבים נוגעים זה בזה בתנוחה הראשונה. טרן אאוט מושלם ניתן להשיג בניסיון הראשון. ההיקף של היכולת של אדם מסוים לסובב את רגליו היא קבועה במידה רבה.

רקע והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-17, הגדירו את חוקי הבלט תוך התייחסות אסתטית רצינית. בושאמפ - מנהל האקדמיה למחול בפריז ב-1661 - ניסח מערכת כללים לאומנות הבלט וביסודה: חמש פוזיציות הרגליים. חמש הפוזיציות הן חמש צורות שונות לחלוקת משקל הגוף בין שתי הרגליים כשהעיקרון המשותף ביניהם הוא עיקרון הפתיחה- טרן אאוט. חמש הפוזיציות שימשו תמריץ להגדלת זווית הפתיחה ולהרחבת טווח התנועה של הפנים התחתונות. כתוצאה מכך ניתן לייחס את התפתחות הטכניקה המתוחכמת של הבלט הקלאסי במידה רבה להתפתחות הטרן אאוט ולחלקו במעבר ההדרגתי מן הדרישות של ריקודי העם וריקודי החצר של הרנסאנס המוקדם, שהתמקדו בעיקר בתוואי הקרקע. בנוסף להשפעתו על טווח התנועות באמצעות חופש התנועה של פרק הירך, הקל הטרן אאוט גם על העברת המשקל לאחור ומצד לצד, ובכך איפשר תזוזה נוחה וזריזה יותר שהיא הכרחית להתקדמות הבלט הקלאסי. התפתחות הטכניקה והאסתטיקה של הבלט עודדה בהתמדה הגדלה של הטרן אאוט מזווית של 45 מעלות, בימיו של בושאמפ, עד למימוש הפוטנציאל האנטומי המרבי שלו, כלומר 180 מעלות, בשלהי המאה ה-18. כמו כן, אלמלא התפתחותו של הטרן אאוט לא ניתן היה לממש את גולת הכותרת של עיקרון הוורטיקליות בבלט, העלייה על הבהונות.