יא מוראנו
 | |
| יה מוראנו | |
| לידה |
20 במאי 1930 קוריינטס, ארגנטינה |
|---|---|
| פטירה |
26 באפריל 2014 (בגיל 83) בואנוס איירס, ארגנטינה |
| מקום קבורה | בית עלמין לה צ'קריטה |
| שם לידה | María de las Mercedes Bernardina Bolla Aponte de Murano |
| מדינה | ארגנטינה |
| כינוי | "המרעילה ממונסראט" |
| ידועה בשל | שלושה מעשי רצח באמצעות הרעלה בציאניד |
| השכלה | הוראה |
| תקופת פעילות | 1979 |
| עיסוק | מלווה בריבית |
| בן זוג | אנטוניו מוראנו |
| ילדים | מרטין מוראנו |
| מספר ילדים | 1 |
יה מוראנו (בספרדית: Yiya Murano; 20 במאי 1930 – 26 באפריל 2014) הייתה פושעת ארגנטינאית שהורשעה בשלושה מעשי רצח באמצעות הרעלה בציאניד. היא נודעה בכינוי "המרעילה ממונסראט" (בספרדית: La envenenadora de Monserrat), לאחר שבשנת 1979 הורעלו למוות שלוש נשים שהיו מקורבות אליה והפקידו בידיה כסף במסגרת עסקי הלוואות והשקעות. מוראנו הורשעה תחילה ולאחר מכן זוכתה בערכאה הראשונה, אך בשנת 1985 הרשיע אותה בית המשפט לערעורים בשנית וגזר עליה מאסר עולם. בהמשך הומתק עונשה והיא שוחררה. במשך שנים המשיכה להכחיש את אחריותה למות הנשים.[1]
ראשית חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוראנו נולדה בעיר קוריינטס שבארגנטינה ב־20 במאי 1930, למשפחה שמוצאה היה קשור לממסד הצבאי. אביה, קמילו בולה אפונטה, היה סגן־אלוף בצבא הארגנטינאי, ולפי כמה מקורות היה מעורב בדיכוי מתנגדי ההפיכה הצבאית של חוסה פליקס אוריבורו ב־1930. בהמשך עברה משפחתה לבואנוס איירס, ושם נחשפה לחיי החברה והתרבות של הבירה. היא למדה הוראה וקיבלה תעודת הוראה, אך לא עסקה במקצוע.[2]
בבואנוס איירס נישאה בשנת 1953 לעורך הדין אנטוניו מוראנו, ואימצה את שם משפחתו. היא ניהלה אורח חיים שנועד לשקף מעמד חברתי גבוה, ובמשך השנים הייתה מעורבת במתן הלוואות ובעסקאות פיננסיות. לפי העדויות שפורסמו לאחר הפרשה, היא שכנעה מכרות להפקיד בידיה סכומי כסף, תוך הבטחה להשקעות ורווחים.[1][2]
הרציחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין פברואר למרץ 1979 מתו שלוש נשים שהיו מקורבות למוראנו: נילדה אדלינה גמבה, לליה אלידה פורמיסאנו דה איילה, וקרובת משפחתה כרמן סולמה "ממה" דל ג'ורג'יו דה ונטוריני. שלושתן היו בין הנשים שהפקידו בידי מוראנו כספים, והמשטרה והפרקליטות חשדו כי הרציחות נועדו למנוע מהן לדרוש את החזרת כספן.[2][1]
גמבה, שהייתה שכנתה של מוראנו, מתה ב־11 בפברואר 1979. בתחילה סברו כי מדובר במוות טבעי, אך בהמשך, בעקבות חקירת מותן של נשים נוספות, הוצא גופתה מן הקבר ונערכה לה נתיחה שלאחר המוות. בבדיקה התגלו שרידי ציאניד.[1]
לליה פורמיסאנו דה איילה מתה זמן קצר לאחר מכן. גם במקרה שלה נקבע תחילה כי מדובר במוות טבעי, אולם לאחר שהחקירה נגד מוראנו התרחבה, הוצאה גופתה מן הקבר. הבדיקה הפורנזית העלתה אף היא נוכחות של ציאניד.[1]
המקרה השלישי, שהוביל לפריצת החקירה, היה מותה של כרמן סולמה דל ג'ורג'יו דה ונטוריני. היא התמוטטה ומתה בבניין שבו התגוררה, ב־24 במרץ 1979. בעקבות חשדות בני משפחתה נערכה נתיחה שלאחר המוות, שבה התגלה ציאניד בגופה. חקירת המשטרה העלתה כי מוראנו שהתה בסביבת הקורבן בזמן האירוע, וכי נעלם שטר חוב שהוכיח כי הקורבן הייתה נושה שלה.[1]
דפוס הפעולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי חומרי החקירה והדיווחים העיתונאיים, המכנה המשותף בין שלוש הנשים היה הקשר הכספי שלהן עם מוראנו. היא נהגה להזמין את מכרותיה לשתות תה ולאכול עוגיות ומאפים, והחוקרים הגיעו למסקנה כי הציאניד ניתן להן במסגרת מפגשים אלה. בהמשך התברר כי שלוש הנשים היו בעלות חוב או תובעות להשבת כספים שמוראנו קיבלה מהן.[2][3]
החקירה החלה להתמקד במוראנו לאחר שהתברר כי היא הייתה אחת הדמויות המשותפות לשלושת המקרים. עדויות שנמסרו למשטרה קשרו אותה גם לביתה של אחת הקורבנות בסמוך למותה. לפי דיווח של עיתון La Nación,[4] לאחר מותה של דל ג'ורג'יו דה ונטוריני נראתה מוראנו יוצאת מדירתה כשבידה נייר ומכל קטן; החוקרים חשדו כי הנייר היה שטר החוב וכי המכל הכיל את הרעל.[1]
המעצר והמשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוראנו נעצרה ב־27 באפריל 1979. היא הכחישה את ההאשמות נגדה לאורך החקירה והמשפט.[2]
ב־1982 זיכה אותה השופט אנחל מרקאדו בערכאה הראשונה, לאחר שקבע כי הראיות שהוצגו בפניו אינן מספיקות להרשעה ("ספקות שלא ניתן להתגבר עליהן", בלשונו). בעקבות הזיכוי שוחררה מוראנו. התביעה והצד האזרחי ערערו על ההחלטה.[1]
ביוני 1985 ביטלה הלשכה השלישית של בית המשפט הפלילי בבואנוס איירס את הזיכוי והרשיעה את מוראנו בשלושת מעשי הרצח. ההרשעה התבססה על מכלול הראיות שנאספו בפרשה, ובהן תוצאות הנתיחות שלאחר המוות והקשר הכספי בין מוראנו לבין הקורבנות. נגזר עליה מאסר עולם.[1]
מוראנו המשיכה לטעון כי היא חפה מפשע גם לאחר הרשעתה. בראיונות מאוחרים יותר חזרה וטענה כי לא הרעילה איש וכי מותה של כל אחת מהנשים היה טבעי.[2]
המאסר והשחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוראנו ריצתה את עונשה בבתי כלא בארגנטינה, ובהם כלא אפיזה. במהלך שנות המאסר נהנתה מהטבות הנוגעות לחישוב תקופת המאסר, ובהמשך הוקל עונשה. בשנת 1993 המתיק הנשיא קרלוס מנם את עונשה, וב־1995 שוחררה מוראנו מן הכלא, לאחר כשלוש עשרה שנות מאסר בפועל. מקורות שונים חלוקים באשר לאופן המדויק שבו חושבה תקופת המאסר בפועל, אך מוסכם כי היא לא ריצתה מאסר עולם במלואו.[2][3]
דמות תקשורתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שחרורה הפכה מוראנו לדמות מוכרת בתקשורת הארגנטינאית. במקום להתרחק מאור הזרקורים, היא העניקה ראיונות והופיעה בתוכניות טלוויזיה. היא אימצה לעצמה דמות ציבורית כריזמטית ולעיתים משעשעת, בעוד שבמקביל המשיכה להכחיש את אחריותה למעשי הרצח שבהם הורשעה.[2]
אחת מהופעותיה הידועות הייתה בתוכנית האירוח של מנחת הטלוויזיה מירתה לגרנד. מוראנו הופיעה בתוכנית בשנות ה־90 והמשיכה להתייחס בהומור לפרשה, אף שהורשעה בשל מותן של שלוש נשים. הופעותיה תרמו להפיכתה מדמות בפרשה פלילית לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם התרבות הפופולרית של הפשע האמיתי בארגנטינה.[3]
בנה, מרטין מוראנו,[5] פרסם בשנת 2016 את הספר Mi madre, Yiya Murano ("אמי, ייה מוראנו"), שבו תיאר את יחסיו עם אמו ואת ילדותו בצל הפרשה. הספר הציג גם את נקודת מבטו האישית של הבן על דמותה ועל האירועים שהתרחשו במשפחה.[6]
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנותיה האחרונות התגוררה מוראנו במוסדות גריאטריים בבואנוס איירס, תחילה בשכונת קבייטו ולאחר מכן בשכונת בלגרנו. מצבה הבריאותי והקוגניטיבי הידרדר עקב דמנציה סנילית, ולפי דיווחים מאוחרים היא התקשתה לזהות אנשים ואף לא זכרה את עברה.[2]
מוראנו מתה ב־26 באפריל 2014, בגיל 83, בבואנוס איירס. היא נקברה בבית העלמין לה צ'קריטה, לפי חלק מהדיווחים תחת גרסה מקוצרת של שמה ("מרסדס בולה") כדי להרחיק את קברה מסקרנים. דבר מותה לא זכה כמעט לסיקור תקשורתי בזמן אמת, בניגוד לפרסום העצום שלוותה בו פרשת הרציחות בשנות ה־70.[2][7]
מורשת וייצוג בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרשת ייה מוראנו נותרה אחת הפרשות הפליליות המוכרות ביותר בארגנטינה. דמותה הופיעה בספרים, תוכניות טלוויזיה, מחזות ויצירות המבוססות על סיפורי פשע אמיתי. הפרשה זכתה גם לעיבוד במסגרת סדרת הטלוויזיה הארגנטינאית Mujeres asesinas, שבה גולמה מוראנו על ידי נצ'ה גווארה.[8]
בסוף שנת 2025 עלתה לשידור בפלטפורמת הסטרימינג הארגנטינאית Flow המיני־סדרה Yiya, בת חמישה פרקים, שהציגה גרסה דרמטית של חייה ושל פרשת הרציחות, בהשראת ספרו של רודולפו פלאסיוס. הסדרה יצאה לאקרנים ב־13 בנובמבר 2025. בתפקיד מוראנו הופיעו כריסטינה בנגאס (בגילה המבוגר) וג'ולייטה זילברברג (בצעירותה).[9]
בשנת 2026 יצא הסרט התיעודי Yiya Murano: Muerte a la hora del té בבימויו של אלחנדרו הרטמן, בהפקת Haddock Films וונסה ראגונה. הסרט, שהופק עבור נטפליקס, חוזר לפרשה באמצעות חומרי ארכיון ועדויות, ובכלל זה עדותו של בנה מרטין מוראנו. הסרט הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי העצמאי של בואנוס איירס (BAFICI) ב־17 באפריל 2026, ולאחר מכן עלה ב־Netflix ב־23 באפריל 2026.[10]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Martín Murano, Mi madre, Yiya Murano, Planeta Argentina, 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Yiya Murano: Muerte a la hora del té באתר נטפליקס
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "La dama del cianuro: radiografía del caso de Yiya Murano". La Nación (בספרדית). 2025-11-03.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "Los últimos días de Yiya Murano: muerte enigmática, demencia y el particular motivo por el que no fue enterrada con su nombre". Infobae (בספרדית). 2019-10-29.
- 1 2 3 "La salvaje vida de Yiya Murano: la mujer que envenenó a tres amigas y se rió de su condena en la mesa de Mirtha". Infobae (בספרדית). 2025-11-13.
- ↑ Últimas noticias de Argentina y el mundo, LA NACION (בספרדית)
- ↑ Shivangi Sinha, Martín Murano: Where is Yiya Murano's Son Now?, The Cinemaholic, 2026-04-23 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Murano, Martín (2016-09-01). Mi madre, Yiya Murano (בספרדית). Planeta Argentina. ISBN 9789504954033.
- ↑ "De qué murió Yiya Murano: cómo fueron los últimos días "La envenenadora de Monserrat"". El Destape (בספרדית). 2025-11-15.
- ↑ "Quién fue Yiya Murano, la envenenadora de Monserrat: qué hizo y su historia". El Destape (בספרדית). 2025-11-13.
- ↑ "Yiya: cómo es la serie que revelará los secretos más oscuros de "la envenenadora de Monserrat"". La Nación (בספרדית). 2025-07-03.
- ↑ "Yiya Murano: Muerte a la hora del té, la nueva película documental de Netflix, estrena el 23 de abril". About Netflix (בספרדית).