יבול שישית

ביהדות, הביטוי יבול שישית מציין תבואה חקלאית (ירקות, פירות, דגנים וקטניות) שצמחה בארץ ישראל בשנה השישית למניין השמיטה, כלומר בשנה שלפני שנת השמיטה. השנה הנוכחית (ה'תשפ"א) היא שנה שישית לשמיטה.

סימון ירקות בשנת שמיטה. הכרוב הלבן מסומן כמגיע מחוץ לישראל, הגזר מסומן ב"שישית" (כלומר נקטף לפני ראש השנה תשס"ח) ושאר הירקות מסומנים כתוצרת נוכרי, כלומר גודלו על ידי גויים בשדה של גוי.

יבול שישית נזכר כבר בתורה, במסגרת ההבטחה לברכה אלהית מיוחדת שתאפשר ליהודים לשמור שמיטה בלי לרעוב:

"וְכִי תֹאמְרוּ 'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ! וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים כ'-כ"ב).

בימינו, הביטוי "יבול שישית" נועד להדגיש (א) שהיבול לא גודל תוך הפרה של מצוות שמיטת קרקעות בשנה השביעית; (ב) שהיבול אינו נחשב לספיחים האסורים באכילה; (ג) שהיבול אינו נחשב לפירות שביעית שיש לאכלם בקדושת שביעית. הביטוי עומד בניגוד לביטויים אחרים המשמשים לסיווג יבול בשנת השמיטה, כגון:

• היתר מכירה - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של יהודי שנמכרה לנכרי;
• יבול נכרי - יבול שנזרע וגודל בארץ ישראל בשנה השביעית, בקרקע של חקלאי לא יהודי;
• יבול חו"ל - יבול שנזרע וגודל מחוץ לישראל בשנה השביעית (מחוץ לישראל לא חלים דיני שמיטת קרקעות);
• אוצר בית דין - פירות שגדלו בשנה השביעית על עצים של יהודי, ומשווקים על ידי בית-דין.

הערכה הלכתית

מכל סוגי היבול הקיימים בשנת השמיטה, יבול שישית נחשב לפתרון מצוין, הקרוב לפתרון שנתנה התורה. הוא מקובל על כל הזרמים, שכן אין בו הבעיות הכרוכות בפתרונות אחרים (כגון הפקעת מצוות שביתת הארץ על ידי היתר מכירה, הפקעת איסור שמירת השדות והמסחר בפירות על ידי אוצר בית דין, או חיזוק החקלאות הנכרית בארץ על ידי יבול נכרי). הבעיה היחידה בפתרון זה היא הקושי המעשי לשמור פירות וירקות רבים למשך זמן ממושך.

שיטות לשימור יבול שישית

שיטות לשימור מזון היו ידועות כבר בעת העתיקה. יוסף שמר תבואה למשך שבע שנים. על חזקיהו מלך יהודה נאמר שהיו לו מחסנים

לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר. כדי למנוע את קלקול החיטה השמורה במחסנים, היו מוסיפים לה חומטין (חול, או אדמה מלוחה, או עשב ריחני המרחיק מזיקים). כמו כן, נהגו לשמור ענבים על ידי הפיכתם ליין, לשמור זיתים על ידי הפיכתם לשמן, לשמור תאנים על ידי הפיכתם לדבלים, ולשמור תמרים על ידי הפיכתם לדבש תמרים.

במשנה נזכר גם שימור ירקות, ובפרט לוף (מין בצל), על ידי הטמנתם באדמה. מתחת לאדמה יש טמפרטורה קבועה של כ-18 מעלות. הטמנה זו הותרה בשביעית, בתנאי שמטמינים כמות גדולה של ירקות עם כמות גדולה של עפר, כך שהדבר לא ייראה כזריעה: "הטומן את הלוף בשביעית... לא יפחות מארבעה קבים, עד גובה טפח, וטפח עפר על גביו". ישנן שיטות רבות נוספות לשימור יבול שישית באופן פרטי:

• ייבוש - עשבי מרפא ומאכל, ירקות ופירות. ניתן לייבש בתנור ביתי או בשמש, לשים בצנצנות ולשמור מעל שנה ללא קירור.
• כבישה - ירקות, זיתים, פירות בוסר. אפשר לכבוש במלח, שמן, דבש ועוד.
• הקפאה.

שימוש ביבול שישית בימינו

מספר גופי כשרות משתמשים ביבול שישית כמקור עיקרי (גם אם לא יחיד) לתזונה בשנת השמיטה. למשל, באוצר הארץ שומרים תפוחי-אדמה, בטטות, דלעות ובצלים מיבול שישית (לא שומרים פירות אחרים, מתוך טענה שהאגירה יקרה והציבור לא ירצה לשלם את עלותה). גם בצה"ל משתמשים ביבול שישית במחצית הראשונה של השמיטה.