יגאל עמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגאל עמיר (באמצע עם אקדח דמה) משחזר את רצח יצחק רבין בליווי שוטרים

יגאל עמיר (נולד ב-23 במאי 1970) הוא רוצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. עמיר רצח את רבין ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. הוא נלכד במקום הרצח, ונידון למאסר עולם.

ביוגרפיה

נעוריו

עמיר נולד בהרצליה בשנת 1970. אמו גאולה הייתה גננת במקצועה, ואביו שלמה הוא סופר סת"ם. עמיר למד בבית הספר של החינוך העצמאי בהרצליה ובישיבת היישוב החדש בתל אביב. לאחר לימודיו התיכוניים למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, ובמסגרתה שירת בצה"ל כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני. על תקופת שירותו בגולני במהלך האינתיפאדה הראשונה סופר[1]:

"בגולני כולם מרביצים, גם אני לא הייתי נקי ... אבל יגאל היה משהו מיוחד, דרגה כשלעצמה. אני זוכר שבמהלך שגרת החיפושים בג'בליה, הקצין היה אומר לפני שפרצו לבית, תעשו להם טיפול עשרת אלפים. יגאל עמיר היה המוציא לפועל, בהא הידיעה. הוא היה נכנס בהם חזק, מרביץ מכות פה, מעניק כמה דחיפות שם, משחית ציוד, נהנה להציק להם, סתם בשביל הבידור. על זה המ"מ ממש העריץ אותו"

מאוחר יותר נשלח במסגרת "נתיב" לפעילות חינוכית בריגה.

עמיר למד משפטים באוניברסיטת בר-אילן. במהלך לימודיו ארגן (יחד עם אבישי רביב) שבתות ומסלולי טיול לפנויים ופנויות מהמגזר הדתי במקומות שונים בעלי ממשמעות פוליטית, כדוגמת חברון, נצרים ובניין האוריינט האוס. פעילויות אלו היו חוקיות ולגיטימיות, אך לבקשת השב"כ מסר רביב בקיץ 1995 מידע מפורט אודות עמיר, לרבות קשריו עם אחיו חגי, פעילויותיו בארגון הפגנות נגד הסכמי אוסלו ובגבעת הדגן באפרת, תמיכתו בטבח מערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין, וכוונתו לארגן "קבוצת סטודנטים רציניים מבר־אילן המעוניינים לעשות דברים", בלי לעדכן לגביה את רביב, שעמיר העריך שהוא במעקב השב"כ. הצהרה זו פורשה על ידי רביב כ"רעיונות כלליים מאוד שאם יתממשו עלולים להוביל גם לפגיעה בערבים." רביב הונחה להמשיך בפיקוח על עמיר, אך לא הופעלו נגדו אמצעי חקירה נוספים, בין היתר על רקע ריבוי דיווחים חמורים יותר באותה תקופה[2].

רצח ראש הממשלה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח יצחק רבין
אתר הזיכרון לרבין במקום הירצחו

לאור ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, מדינת ישראל שוסעה במחלוקת פנימית עזה על רקע התהליך המדיני. טענות בדבר חוסר הלגיטימיות של הממשלה[3][4] שלוו לעתים בתיאורים של רבין עצמו כבוגד, היו נפוצות. זכורה במיוחד הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב' מאוקטובר 1995, שהגיעה למעשי אלימות[5].

לאחר השלמת בירור רעיוני-דתי בנושא דין מוסר ודין רודף[דרוש מקור] שהחל ב-1993 לאחר חתימת הסכמי אוסלו, החליט עמיר בראשית 1995 לרצוח את ראש הממשלה רבין על מנת לסכל את המשך ביצוע הסכמי אוסלו‏‏. אחיו חגי וחברו דרור עדני היו שותפים לקשר‏‏[6]. לאחר שגמלה ההחלטה בלבו, שקל דרכים אחדות לעשות זאת, ובהן מלכוד מכוניתו, ירי טיל "לאו" לעברו, ועוד‏‏[7]. החל מינואר 1995[8], ניסה עמיר שלוש פעמים לרצוח את רבין באמצעות אקדח "ברטה" שהיה ברשותו‏‏[9], אך ברגע האחרון נמנע מהמעשה עקב ביטול האירועים, סידורי האבטחה ומניעות טכניות.

במקביל תכננו עמיר ואחיו חגי התארגנות מחתרתית לפגיעה בערבים, שהייתה אמורה לפעול לאחר נסיגת צה"ל משטחי יהודה ושומרון. לצורך כך אגרו כמות ניכרת של אמצעי לחימה שנגנבו מצה"ל וגייסו מספר חברים לביצוע פעולותיה. ההתארגנות נחשפה במהלך חקירתם של עמיר ואחיו לאחר הרצח[10].

ב-4 בנובמבר 1995, התקיימה עצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל אביב. העצרת אורגנה כתגובה להפגנות הימין, תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות". בתום העצרת, חיכה עמיר לרבין במגרש החנייה הסמוך, ושם רצח אותו ביריות אקדח.

לאחר שירה כדור ראשון מטווח קצר ביותר לכיוון עמוד השדרה של רבין, ירה עמיר שני כדורים נוספים, ובמשפטו הסביר את המניע לכך:

"יריתי את שני הכדורים ליתר ביטחון שאני פוגע בו. לא רציתי שום סיכוי שהוא יישאר פעיל בתור ראש ממשלה. לכן הכדור הראשון לא היה מספיק בשבילי כי ייתכן שלא פגעתי בעמוד השדרה, לכן יריתי כדי להיות בטוח שאני פוגע".

הרצח גרם לזעזוע עמוק בציבור, כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מדבריו של שופט בית המשפט העליון, אליעזר גולדברג, בפסק הדין שבו דחה את ערעורו של עמיר על הרשעתו:

Cquote2.svg

שמענו ערעור זה, שאנו דוחים אותו בזה, ביום כ' בתמוז, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל. את המדינה חזה. האפשרות כי מנהיג יהודי במדינת היהודים שתקום, יירצח בידי יהודי, ודאי שלא עלתה על דל מחשבתו. לא כך חזו ראשונים כי יקרה בהגיענו לעצמאות. ואף אנו, שכבר למדנו לעמוד על הפער בין החזון למציאות, לא נטה לבנו להאמין כי נבלה אשר כזאת תהיה בישראל. באה המציאות וטפחה על פני ראשונים ואחרונים. ראש ממשלתה של מדינת ישראל אכן נרצח בידי המערער.

Cquote3.svg
– ע"פ 3126/96, יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 638

ההעמדה לדין

יגאל עמיר נתפס במקום, והועבר לחקירה בידי השב"כ, בה שיתף פעולה באופן מלא והביע את שמחתו על הצלחתו. בסיום החקירה הועמד לדין באשמת רצח ופציעה בנסיבות מחמירות בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט שלח את עמיר לבדיקה נפשית, בה נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין‏‏[11]. עמיר הסביר במשפטו כי:

"פעלתי על פי 'דין רודף'. לפי דין רודף הכלל הוא שזה לא אקט של ענישה... על פי דין רודף אחד הכללים הוא לעשות את המקסימום לפני שאתה עושה את הפעולה הקיצונית. המטרה שלי לא הייתה לרצוח אותו כבן אדם, אין לי שום תוצאה מזה שהוא מת, אם היה משותק ולא פועל כראש ממשלה זה אותו דבר מבחינתי".

עמיר הורשע, ונידון למאסר עולם ועוד שש שנים על פציעת מאבטח.[12]

במשפט נוסף נידון לחמש שנות מאסר,[13] ולאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל-8 שנות מאסר,[10] על קשירת קשר יחד עם אחיו ועדני. כל העונשים ניתנו במצטבר. עמיר מעולם לא הביע חרטה על הרצח, ובראיון שנתן בחודש מאי 2004 חזר והדגיש שלדעתו פעל בצורה נכונה, ובאמצעות הרצח הציל את עם ישראל.

תנאי מאסרו

עמיר הוגדר כאסיר ביטחוני ונכלא בכלא איילון באגף שהוקם עבורו בלבד ושימש אף לקבלת מבקרים, כשהוא במעקב קבוע של מצלמות אבטחה. בהמשך הועבר בין בתי סוהר שונים. מידי חצי שנה המדינה ביקשה וקיבלה אישור להאריך את כליאתו בבידוד, בנימוק שהוא מהווה סיכון ביטחוני עקב משנתו האידאולוגית.[14] המעקב המתמיד אחריו נומק על ידי שב"ס במניעת פגיעה שלו במערכות הביטחון שבתאו, או בעצמו. בשנת 2000 עמיר עתר לבית המשפט בבקשה להוציא את המצלמות מתאו, בנימוק שהחששות ספקולטיביים ושהוא האסיר היחיד בישראל שתנאי כליאתו כוללים פגיעה שכזו בפרטיות לאורך שנים, וזאת במטרה להשית עליו עונש נוסף ללא משפט.[15] בדצמבר 2006 הועבר יגאל עמיר לבית סוהר רימונים בשרון, לראשונה לתא ללא מצלמות.[16] בשנת 2012, בעקבות עתירות נוספות של עמיר, החליט שב"ס להעבירו לחברת אסירים נוספים, באגף סגור.

בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. עם זאת, החוק לא פוגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר.

נישואיו ללריסה טרימבובלר והולדת בנו

בתחילת שנת 2004, ביקש עמיר להתחתן בעודו בכלא עם לריסה טרימבובלר, גרושה ואם לארבעה יוצאת ברית המועצות, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה, שאותה פגש כאשר עבדה בישראל כמורה ליהדות לעולים חדשים מרוסיה. טרימבובלר סיפרה שהחלה לבקר את עמיר בבית הסוהר מטעמים הומניטריים, וטענה כי בשל קשריה איתו נאלצה לוותר על הקריירה האקדמית שלה כמרצה באוניברסיטה.

שירות בתי הסוהר דחה את בקשת טרימבובלר ועמיר להינשא ואת בקשתם להתייחדות (זכויות שניתנות בדרך כלל לאסירים בישראל, אך לא לאסירים ביטחוניים פלסטינים[17]). בקשות אלה הביאו מספר חברי כנסת ליזום הצעת חוק שתאסור על רוצחי ראשי ממשלה להינשא, אך זו נדחתה על ידי הכנסת. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון כי אין לאפשר לבני הזוג להתייחד[18], בנימוק:

"מעשיו של עמיר בעבר, דבקותו במטרותיו האלימות, היותו נערץ ודגם לחיקוי בידי גורמים קיצוניים, קשריו עם גורמים קיצוניים, העובדה שלא התחרט על מעשה הרצח הנורא, נסיונותיו לשכנע בצידקת דרכו האלימה ובצורך ליישמה גם כיום, ועל-הכל: היעדר היכולת לפקח עליו בעת ההתייחדות, כל אלה מוליכים למסקנה כי החלטת המשיב שלא לאפשר למבקש להתייחד עם לריסה, החלטה סבירה וראויה היא".

באוגוסט 2004 הודיעה משפחתו של עמיר כי הוא קידש את טרימבובלר באמצעות שליח. טקס הקידושין נערך בביתו של עמיר בהרצליה, כשאביו של יגאל, שלמה עמיר, משמש כשליח. ביולי 2005 קבע בית הדין הרבני בירושלים כי נישואי השניים תקפים[19]. פניותיו של עמיר לבית המשפט העליון, בדרישה שיוכל להתייחד עם בת זוגו, נדחו בנימוקי ביטחון. הפרשה עוררה בציבור גם את השאלה האם עמיר הוא כאחד הרוצחים, או שעונשו צריך להיות חמור יותר. הוויכוח מומחש להלן בקטעים משתי דעות שהוצגו בעיתונות היומית: במאמר המערכת של "הארץ"[20], שכותרתו "גם יגאל עמיר הוא אדם", נאמר:

"אם עמי פופר, שרצח שבעה ערבים, והרצל אביטן, שרצח מנהל בית כלא, זכו להתייחד עם נשותיהם, אין להבין במה יגאל עמיר שונה מהם, אלא אם כן עמיר מופלה לרעה בשל תחושת הנקם והתיעוב שחש הציבור, ובכלל זה השופטים, כלפיו...
במדינות מסוימות, שישראל למרבה השמחה אינה נמנית עמן, היה אולי רוצח ראש הממשלה מוצא להורג, לכן לכבוד ייחשב למדינת ישראל שבית המשפט מתכנס כדי לדון בזכותו להתייחד. עם זאת, קשה לקבל את אפלייתו לרעה לעומת רוצחים אחרים, שפלים ומסוכנים לא פחות ממנו."

בעמדה זאת תמכה גם האגודה לזכויות האזרח, שביקשה עבורו את הזכות להתייחד עם אשתו‏‏[21].

בעניין זה כתב ב. מיכאל בטור ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "לא ככל הרוצחים":

"עמיר רצח כדי לגדוע תהליך מדיני. הוא רצח כדי ששני עמים ימשיכו להילחם זה בזה עד חורמה ועד מוות. הוא רצח כדי לבלום את הצעידה בנתיב שאולי היה מביא להסדר, לרגיעה ואולי אף לשלום. לכן לא רבין לבדו הוא קורבנו של הרוצח עמיר, אלא מיליוני בני שני העמים. ידיו מגואלות גם בדמם של כל האלפים אשר מתו מאז אותו לילה בכיכר ועד היום. אלמלא הוא היה רוצח, אולי הם היו עדיין בחיים."[22]


ב-5 בפברואר 2006 החליט גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להכיר בנישואיהם של השניים. ב-7 במרץ 2006 התיר שירות בתי הסוהר לבני הזוג להביא ילד לעולם באמצעות הפריית מבחנה. ב-20 באוקטובר 2006 הסיר שירות בתי הסוהר את התנגדותו לקיום ביקורי התייחדות בין בני הזוג. ב-28 באוקטובר 2007 נולד בנם, ינון אליה שלום[23]. בית המשפט המחוזי אישר את עריכת טקס ברית המילה בכלא, כך שעמיר יוכל להשתתף בו. שלוש עתירות, שהוגשו לבג"ץ נגד החלטה זו, נדחו.[24] ב-2010 הוציאה טרימבובלר ספר על הקשר ביניהם.[25]

הריאיון לערוצי הטלוויזיה

ב-30 באוקטובר 2008 התראיין עמיר טלפונית לערוץ 2 ולערוץ 10 באמצעות מכשיר הטלפון שקיבל לצורך התקשרות עם אשתו בלבד.[26] היות שראיונות אלו עמדו בניגוד לתנאי מאסרו, הועבר עמיר על ידי שירות בתי הסוהר לבית סוהר רמון - מתקן בדרום ישראל המשמש לכליאת אסירים ביטחוניים בלבד. בנוסף נלקחו מעמיר כל חפציו האישיים ונשללה זכותו להשתמש בטלפון, להיפגש עם משפחתו ולהתייחד עם אשתו. הריאיונות לא שודרו, עקב הסערה הציבורית החריפה שעורר האירוע.[27]

כחודש לאחר מכן, ב-30 בנובמבר, פתח עמיר בשביתת רעב כמחאה על העונשים הכבדים שהוטלו עליו.[28]

קמפיינים לשחרורו

מפעם לפעם יוזמים גורמי ימין רדיקלי בישראל קמפיינים (באמצעות כרזות או סרטי וידאו) הקוראים לשחרור יגאל עמיר ואחיו חגי, ששוחרר ב-4 במאי 2012. בקמפיין כזה שנערך באוקטובר 2007, השתתף גם הזמר אריאל זילבר. בתגובה לקמפיין זה אמר השר לביטחון פנים, אבי דיכטר: "האיש הזה הוא בסטטוס הכי קרוב לאדם שנגזר עליו עונש מוות, אבל מאחר שבמדינה הזאת אין עונש מוות, כל מה שיורד הוא מדרגת הענישה. קציבת עונשו בלתי אפשרית ובלתי הגיונית, וזה ילווה אותו עד שיעבור מהעולם."[29].

סרטים

בדצמבר 2014 הוקרן בפסטיבל הקולנוע בריגה, סרט התעודה של הרץ פרנק "אל סף הפחד" העוקב אחר עמיר ומשפחתו. את הסרט ביימו הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו. ב-2015 איימה שרת התרבות מירי רגב לעצור את תמיכת המדינה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אם יקרין את הסרט. בעקבות זאת הודיעו מארגני הפסטיבל שהסרט יוקרן לפני טקס הפתיחה וישתתף בתחרות שבמסגרת הפסטיבל.[30]

בשנת 2015 יצא סרטו של עמוס גיתאי "רבין, היום האחרון", בו מגלם השחקן יוגב יפת את דמותו של עמיר.[31]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל פייגה, ‏רצח רבין והשוליים האתניים של הציונות הדתית, תיאוריה וביקורת , חורף 2015, עמ' 35
  2. ^ דביר קריב, יצחק - רצח רבין: הסיפור שלא סופר, עמ' 22-26
  3. ^ רחבעם זאבי: "זו ממשלה לא שפויה שהחליטה לאבד את מדינת ישראל לדעת...ממשלה מופקרת, כנועה, מבולבלת, בוגדנית, מטורפת, אחוזת דיבוק של ויתורים והתחסלות מרצון; ממשלה מטושטשת שיצאה מדעתה, תועת רוח ומתבוללת, מפריחה בלונים וחובקת בכוח פרסים נובלים; ממשלה שהוכתה בשיגעון ושנשתבשה דעתה" נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995
    אריאל שרון: "בכל פעם שאני שומע את ההצעה הנוראה שהציע אייכמן לקסטנר וליואל ברנד, של 'דם יהודים תמורת משאיות', עולה דמי לראשי... כאשר אני רואה היום את העסקאות שמבצעת ממשלה זו עם ראשי הטרור של אש"ף, מתוך אמונה איוולת שזה יציל חיי יהודים, אני מזדעזע באותה מידה." 18.11.94 "שב"כ בין הקרעים" מאת כרמי גילון; "מה ההבדל בין ועד הקהילה היהודית בגטו לבין הממשלה? שם נאלצו היהודים לשתף פעולה, וכאן הממשלה עושה הכל מרצונה." הארץ, 1.4.1994 רפאל איתן: "מה שקרה בצומת בית-ליד הוא תזכורת ליום השנה לאושוויץ... זו ממשלת המשך לבווין, ממשלת הספר הלבן. לאנשים כאלה היה בעבר כינוי קולע - קוויזלינגים. זה הביטוי היאה להם." ("ידיעות אחרונות", 23.1.1995);
  4. ^ ההסתה שקדמה לרצח, אתר הנוער העובד והלומד
  5. ^ "מאות מפגינים ניסו לפרוץ לרחבה שמול המשכן, וסירבו לבקשת השוטרים והמארגנים להתפנות לגן הוורדים הסמוך. הם השליכו לפידים בוערים על השוטרים, שעצרו כמה מהם לחקירה. המפגינים פגעו במכוניות של שרי הממשלה ושל ח"כים מהקואליציה. את מכוניתו של ראש הממשלה הם הרסו כמעט לחלוטין. נהגו של יצחק רבין סיפר, כי מפגינים הלמו ברכב באמצעות כלים שונים, פגעו בפח וניפצו את הפנסים. לדברי כמה עדים, טיפסו מפגינים על גג המכונית, רקעו עליה ברגליהם והשמיעו קריאות בגנות רבין והממשלה." נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995
  6. ^ ‏חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 16 שנות מאסר. דרור עדני, חבר של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה וקשר לפגוע בערבים‏
  7. ^ ‏מכתב האישום:"הנאשם העלה לפני חבריו כמה דרכי פעולה אפשריות כדי להגשים את יעדו. בין היתר, דובר על מילכוד מכוניתו של רבין, הזרמה של ניטרוגליצרין לביתו באמצעות צינור המים של הבניין, ירי לעבר הבית, ולצורך זה נסעו הנאשם ואחיו לבדוק את הזירה את הדרכים למילוט. רעיונות ביעותים מסוג אחר היו הצבתה של מכונית תופת בדרך נסיעתו של ראש הממשלה, או ירי לעברו באמצעות טיל "לאו" או כלי נשק מאולתרים. בסופו של דבר נפסלו כל ההצעות משום שבידי הנאשם וחבריו לא היו אמצעים מתאימים לממשן, וכן עקב חששם שהם עצמם ייפגעו או ייתפסו"‏
  8. ^ אבי סגל, ‏יום זיכרון נייד, באתר ערוץ 7, 4 בנובמבר 2015
  9. ^ ‏ב-22 בינואר, במוסד "יד ושם" בירושלים, ב-22 באפריל, במלון "נוף ירושלים", בירושלים וב-11 בספטמבר, כשנחנך מחלף כפר שמריהו.‏
  10. ^ 10.0 10.1 ע"פ 8019/96 ‏יגאל עמיר ואחרים נגד מדינת ישראל, ניתן ב-29 באוגוסט 1999
  11. ^ ‏מסקנות הבדיקה, כפי שהן מופיעות בפסק הדין תפ"ח 498/95 מדינת ישראל נ' יגאל עמיר:
    (א) הנאשם אינו לוקה במחלת נפש וגם בעבר הוא לא סבל ממחלת נפש.
    (ב) הנאשם אינו לוקה בהפרעות אישיות וגם בעבר לא סבל מהפרעות אישיות.
    (ג) לנאשם יש קווים נרקיסיסטיים וסכיזואידים באישיותו. רמתו השכלית מאוד גבוהה. הוא נוטה לראות את העולם בצבעי שחור-לבן ומאמין בכל לבו בצידקת דרכו ובנכונות השקפותיו.
    (ד) את המעשה המיוחס לו בכתב האישום הוא הגה ותכנן במשך תקופה ארוכה עובר לביצועו. המעשה נעשה בצורה הגיונית ובהתאם להשקפת עולמו, ללא כל סימן לקיומה של מחלת נפש או הפרעה נפשית.
    (ה) הנאשם מבין היטב את מהות האישומים המיוחסים לו, מבין את הליכי המשפט ויכול להשתתף בהגנתו. הוא מסוגל לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש.‏
  12. ^ תפ"ח (ת"א) 498/95 מדינת ישראל נגד יגאל עמיר - פסק הדין
  13. ^ תפ"ח (ת"א) 499/95 ‏‏ מדינת ישראל נגד יגאל עמיר ואחרים, ניתן ב-11 בספטמבר 1996
  14. ^ רענן בן צור, "שירות בתי הסוהר מוציא את יגאל עמיר מהבידוד", פורסם בynet ב-04.07.12
  15. ^ יגאל עמיר לבג"ץ: להוציא את מצלמות הטלוויזיה מהתא שלי, באתר גלובס, 24/10/2000
  16. ^ יהונתן ליס‏, יגאל עמיר הועבר לתא שבו לא מותקנות מצלמות, באתר וואלה! NEWS‏, 08 בדצמבר 2006
  17. ^ נטע אלכסנדר, קשור אותי אהוב אותי, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2006
  18. ^ עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר
  19. ^ מירי חסון ואילן מרסיאנו, ביה"ד הרבני: נישואי יגאל עמיר תקפים, באתר ynet
  20. ^ גם יגאל עמיר הוא אדם, באתר הארץ, 9 במרץ 2005
  21. ^ ‏מירי חסון, האגודה לזכויות האזרח - תנו ליגאל עמיר להתחתן, באתר ynet
  22. ^ ב. מיכאל, "לא ככל הרוצחים", ידיעות אחרונות, 11 במרץ 2005
  23. ^ עדיה אמרי אור, ליגאל עמיר נולד בן, באתר וואלה!
  24. ^ בג"ץ 9304/07
  25. ^ איציק וולף, ספר חדש ללריסה טרימבובלר: כך התאהבתי ביגאל עמיר, חדשות מחלקה ראשונה, 10 בנובמבר 2010
  26. ^ רענן בן-צור, יגאל עמיר התראיין ויועבר עוד הלילה לדרום, ynet
  27. ^ רענן בן-צור, מחיר הראיון: יגאל עמיר הועבר לכלא המחבלים, ynet
  28. ^ רענן בן-צור, בגלל הסנקציות: יגאל עמיר שובת רעב, ynet
  29. ^ אפרת וייס, דיכטר: יגאל עמיר משול למומיה בכלא, באתר ynet
  30. ^ רן בוקר, הסרט על יגאל עמיר לא יוקרן בפסטיבל ירושלים, באתר ynet, 16 ביוני 2015.
  31. ^ לירון סיני, "שמתי את עצמי בצד והתמסרתי ליגאל עמיר", באתר ynet, 10 בנובמבר 2015