יגיל לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגיל לוי
פרופ' יגיל לוי
לידה 1958 (בן 59 בערך)
ארצות מגורים ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יגיל לוי (נולד ב-1958) הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה, חוקר היחסים צבא-חברה בישראל.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגיל לוי נולד בשנת 1958 וגדל ברמת גן. אביו היה ד"ר יאיר לוי, סוציולוג כפרי, ששימש המנהל המדעי של סירקום, המרכז הבינלאומי לחקר קהילות שתופיות כפריות[1]. אימו אסתר לוי לימדה ריתמיקה במשך כמעט 70 שנה בבתי ספר וגני ילדים בתל אביב וברמת גן. סבו היה ד"ר יום-טוב לוינסקי, מחלוצי חקר הפולקלור היהודי וממייסדי חברת "ידע עם" לפולקלור יהודי ודודו היה ד"ר ליאו לוי, שחקר את המוזיקה של יהדות איטליה. אחותו היא ד"ר מיכל לוי-קרן, מרצה לחינוך בסמינר הקיבוצים. לוי הוא בוגר תיכון אהל-שם ברמת גן. עם גיוסו לצה"ל שובץ לוי בחיל השריון ועבר הכשרה כלוחם, קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. לאחר תקופת שירות הוא למד לתואר ראשון בשנת 1984 באוניברסיטת תל אביב בחוג למדע המדינה. לאחר מכן חזר לשירות ושימש כמגוון תפקידי מטה ופיקוד ובהם ראש לשכתו של האלוף אורי שגיא וראש ענף בחטיבת המבצעים במטכ"ל[2]. הוא השתחרר בדרגת סגן אלוף בשנת 1988 וחזר לאוניברסיטת תל אביב למסלול ישיר לדוקטורט אותו השלים בשנת 1993. נושא עבודת הדוקטור שלו היה תפקיד הספירה הצבאית בבינוי הסדר החברתי-פוליטי בישראל: ניהול הסכסוך הישראלי-ערבי כאסטרטגיית שליטה מדינתית והיא נערכה בהנחייתו של פרופ' יונתן שפירא. במקביל לימד לוי בחוג למדע המדינה. עם סיום הדוקטורט נסע לוי ללימודי פוסט דוקטורט ב- The New School for Social Research בניו יורק בהדרכתו של פרופ' צ'ארלס טילי (אנ').

לאחר שובו ארצה החליט לוי למקד את עיקר עיסוקיו מחוץ לאקדמיה. בין השנים 1997-1999 הוא שימש מנכ"ל עיריית רמלה והיה שותף להבראתה. בשנים 1999-2001 שימש מנכ"ל ויצו העולמית ומאז ועד לשנת 2008 עסק בייעוץ. במקביל, באופן חלקי הוא לימד באוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועסק במחקר באופן עצמאי. בשנת 2008 מונה לוי לחבר סגל בכיר במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, בשנת 2009 קודם לדרגת פרופסור חבר ובשנת 2013 לפרופסור מן המניין.

בשנת 2012 שהה לוי באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון כפרופ' אורח. בשנת 2013 נבחר לוי כיו"ר קבוצת המחקר ארגומס (ERGOMAS), קבוצת המחקר האירופאית לחקר צבא-חברה, והוא הראשון שנבחר לתפקיד זה מחוץ לאירופה. בשנת 2014 מונה לוי לעורך משותף של כתב העת "מגמות" - כתב עת בין-תחומי במדעי החברה, לצידו של פרופ' יורם בילו. כן שימש בשנים 2006-2014 יו"ר קהילת צבא של האגודה הסוציולוגית הישראלית (חלק מהזמן יו"ר משותף לצידו של ד"ר זאב לרר), וחבר מערכת כתב העת Armed Forces & Society משנת 2011. על ספריו זכה לוי במספר פרסים- פרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עבור הספר "מצבא העם לצבא הפריפריות", שני פרסי האגודה הישראלית למדע המדינה עבור ספריו "צבא אחר לישראל" ו"מצבא העם לצבא הפריפריות", פרס שפירא של האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל על ספרו Israel's Death Hierarchy[3] וציון לשבח מטעם פרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרו "מי שולט על הצבא".

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגיל לוי עוסק בחקר משולש היחסים צבא-חברה-פוליטיקה ומתמקד בתחומים כמו השפעת הצבא על מבנה הכוח החברתי, שינויים בהרכבו החברתי של הצבא, שיח השכול והיררכיית המוות, מודל הגיוס, הפיקוח האזרחי על הצבא ויחסי צבא-דת. בעבודות אלה, טען פרופ' אורי רם, חוקר התפתחותה של הסוציולוגיה הישראלית, לוי עיצב פרספקטיבה סוציולוגיה ביקורתית של הצבא והצבאיות בישראל [1].

השפעת הצבא על מבנה הכוח בחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של יגיל לוי, Trial and Error, שיצא לאור בשנת 1997[4], דן בזיקה המבנית בין המבנה החברתי למדיניות הצבאית בישראל, עם דגש מיוחד על שנות החמישים המעצבות. הספר הציג, בין היתר, את תפקיד הסכסוך הישראלי-ערבי בשעתוקה של ההיררכיה האתנו-מעמדית בישראל—שהציבה ברום את המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני—באמצעות ההקצאה הלא-שוויונית של משאבי המדינה שנבעו מתוך תוצאות המלחמות. הטבתו של המעמד הבינוני-גבוה מפירות הסכסוך הוצגה כמנגנון שתרם עד לשנות השמונים להקשחתה של המדיניות הצבאית ולהחמצת אופציות מדיניות. בספר זה קרא לוי תיגר על המוסכמות שרווחו בשיח האקדמי הישראלי ובמרכזן ראייתו של הצבא כארגון שוויוני וכמכשיר מרכזי למוביליות חברתית של קבוצות פריפריאליות (בראש ובראשונה המזרחים). הצבא נתפס בשיח כפועל במסגרת מערכת פוליטית המנהלת סכסוך אלים שבעיקרו, עד למלחמת לבנון ראשונה, נכפה על ישראל. על רקע זה הציע לוי מסגרת תאורטית הנטועה במסורות ביקורתיות ובשיח האקדמי המערבי הער של שנות השמונים-תשעים על "המדינה". מסגרת זו בוחנת את תפקידו של הצבא כמנגנון מדינתי בשעתוק אי-שוויון חברתי ואת השלכתו של תפקיד זה על המדיניות הצבאית. ספר זה בקש להציע גשר אנליטי בין "ההיסטוריה החדשה" של הסכסוך הישראלי-ערבי, אשר התפתחה בשנות התשעים ובחנה בעין ביקורתית את מידת אחריותה של ישראל להסלמת הסכסוך ולשימורו, ובין המסורת הביקורתית, שהתפתחה בסוציולוגיה ומדעי המדינה בישראל, ושנה מבנה הכוח הלא-שוויוני בחברה הישראלית.

בספרו השני, צבא אחר לישראל- מיליטריזם חומרני בישראל[5], פיתח לוי את הדיון בזיקה בין המדיניות הצבאית ובין המבנה החברתי מתוך הסתכלות ממוקדת יותר על ההרכב החברתי של הצבא. הוא הראה כיצד, ברקע האינתיפאדת השנייה, שינויים תרבותיים וחברתיים בצבא הקרינו על תמיכתו בתהליך אוסלו ובהמשך דווקא הקרינו על תרומתו להסלמת הלחימה כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. בספר זה ובמאמרים תאורטיים פיתח לוי את המושג "המירות" (convertibility), הממחיש את משאבי העוצמה שקבוצה חברתית ממירה מהצבא לחברה האזרחית, המרה המאפשרת שעתוק של דומיננטיות או לחלופין של שוליות חברתית. להמרה זו לגיטימיות גבוהה ככל שהיא נובעת מתוך צבא המוצג כארגון שוויוני[6]. על ספר זה אמר פרופ' זאב מעוז, מבכירי חוקרי היחסים הבינלאומיים בעולם כי "מדובר בספר חשוב, אולי החשוב ביותר שנכתב עד עתה בנושא זה [מהות הקשר בין חברה, פוליטיקה, כלכלה, וצבאיות]"[7].

השינויים בהרכבו החברתי של הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"צבא אחר לישראל" ובספרו השלישי "מצבא העם לצבא הפריפריות"[8] עסק לוי בשינויים בהרכבו החברתי של הצבא- מצבא המבוסס על המעמד הבינוני-חילוני לצבא שגובר בו משקלן של קבוצות דתיות, מזרחיות ומהגרות מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה. בניסיון להסביר את התופעה פיתח לוי את המושג המשוואה הרפובליקנית, כלומר, הזיקה שבין ההקרבה הצבאית של הקבוצות המשרתות בצבא ובין התועלת שהן מפיקות מההקרבה הזאת במונחים של תגמולים סמליים, ובמרכזם זכויות ומעמד חברתי. כשהמשוואה מופרת, בעיקר עקב תהליכים חברתיים החיצונים לצבא, מתפתחות צורות שונות של התנגדות להקרבה צבאית ודרישות להגברת התגמול עבור ההקרבה המצופה. בהדרגה, מצב כזה מביא לשינוי בהרכב הצבא ומניח תשתית גם להסבת מודל הגיוס מצבא המבוסס על משרתי חובה לצבא מתנדבים/מקצועי.

המשגה זו אפשרה להסביר בצורה ברורה את תסמונת "משבר המוטיבציה", הפוקד את הצבא משנות השמונים, כתהליך החל בעיקר על המעמד הבינוני החילוני, בעיקרו האשכנזי-ותיק, שעבורו הופרה המשוואה והוא לכן מגלה סימני התנגדות להקרבה צבאית. לראשונה הוצג תהליך חברתי רחב שאינו מתמקד רק בקבוצה מסוימת (דתיים, נשים, יוצאי חבר-העמים וכו') ומסביר כיצד הצבא מסיט את הישענותו מהמעמד הבינוני-חילוני להישענות על קבוצות דתיות ופריפריאליות. לוי סיפק תימוכין אמפיריים לשינוי וכדי להתגבר על פערי מידע, הוא פנה למיפוי שינויים בהרכב החברתי של חללי הצבא במלחמות. הרכב זה משקף, גם אם חלקית, את השינוי בהרכב החברתי של הכוח הלוחם. היה זה מאמץ חלוצי בשדה המחקר הישראלי, שהתמודד עם חסם תרבותי כבד מפני עיסוק גלוי בשאלה מיהן הקבוצות המקריבות את חייהן. השיח הציבורי שהתפתח בסוגיה זו במהלך מלחמת לבנון השנייה היה לאחר שהחומה נפרצה כשנה קודם לכן במאמר שפרסם לוי בעיתונות המקצועית[9] ובעיתון הארץ[10] וממצאיו זכו לסיקור תקשורתי נרחב[11].

ניתוח זה של השינוי בהרכב הצבא נהייה בהדרגה למקובל בעיקרו על חוקרים רבים של יחסי צבא-חברה ומהווה אחת מתרומותיו האנליטיות המרכזיות של לוי. ברמה התאורטית-השוואתית, עבודה זו פותחה לניתוח מערכת היחסים שבין מערכות התגמול, החומרית והסמלית, שהצבא מציע וההשפעה שיש לכך על מדיניות הגיוס [12].

שיח השכול והיררכיית המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיפוי החללים הביא את לוי לבחון גם את הזיקה בין הרכב החללים לשיח השכול, ולהצביע על הטון השמרני של משפחות השכול הדתיות והפריפריאליות מול הטון הביקורתי של המשפחות המבוססות החילוניות. מיפוי זה סייע לעמוד על תרומת ההרכב החברתי של הצבא להרחבה או לצמצום מרחב הפעולה של הממשלה בהפעלת הצבא. אמנם מקובל לטעון כי החברה בישראל נעשתה רגישה לחללים צבאיים, אבל רגישות זו, טען לוי, מושפעת ממוצאו החברתי של החלל. לוי הוסיף ופיתח תובנה זו כאשר המשיג את היררכיית המוות, כלומר, המידה שבה המדינה חושפת לסיכוני מלחמה חיילים ביחס לאזרחים וביחס לאזרחי האויב ותוך הבחנה בין קבוצות שונות של חיילים ושל אזרחים. במצבים מסוימים, טען לוי, היררכיית המוות מציבה את החיילים כראויים להגנה יותר מהאזרחים – ולא ההפך – ומציבה את אזרחי האויב בתחתית ההיררכיה. טיעון זה הומחש באמצעות המלחמות שישראל ניהלה בזירות לבנון ועזה, סוכם בספר Israel's Death Hierarchy [13] וזכה להד תקשורתי לאחר מבצע עמוד ענן בעזה[14] .

מודל הגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בהרכב הצבא והגורמים החברתיים המשפיעים עליו הביא את לוי לעיסוק ממוקד במדיניות הגיוס. בהקשר הישראלי, לוי ניתח בספריו את הגורמים המביאים באופן כמעט בלתי נמנע להיחלשות מדורגת של מודל גיוס החובה ולמעבר לצבא מתנדבים/מקצועי. עם זאת, לוי הוא תומך עקבי בקיומו של גיוס חובה, גם אם במתכונת בררנית, כדי להבטיח שהגיוס יוסדר על ידי המדינה ולא שוק העבודה ולהבטיח את עניינן של קבוצות המעמד הבינוני-חילוני בצבא, ובכך גם את מעורבותן בפיקוח עליו. במקביל, עסק לוי בבחינה של היבטים שונים של מערך המילואים ובשנת 2003 אף היה חבר בוועדת קצין מילואים ראשי, שגיבשה רפורמה במערך המילואים.

בשיתוף עם ד"ר זאב לרר, יזם לוי במסגרת האגודה הסוציולוגית ובאמצעות המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה של האוניברסיטה הפתוחה שלוש סדנאות שלראשונה עסקו בתרחיש של מצבים שונים הנוגעים למודל הגיוס. בתרחיש הראשון (דצמבר 2011), שעסק בניסיון לתרחש כיצד ייראו הצבא והחברה אם יבוטל גיוס החובה, הציג לוי משנה מסודרת של טיעונים נגד ביטול שכזה[15] . בסדנה השנייה (שנערכה בספטמבר 2012), שהוקדשה לאכיפת גיוס על חרדים, שלל לוי, יחד עם שאר המשתתפים, את המתווה לאכיפת גיוס חובה על חרדים[16]. הסדנה השלישית (שנערכה באוקטובר 2013) הוקדשה לדיון בתרחיש של הטלת חובה לגיוס לשירות אזרחי על כל מי שלא יגויס לשירות צבאי. לוי שלל מתווה שכזה בהסתמך על עבודה השוואתית עם גרמניה. סדנה זו הניבה קובץ מאמרים[17].

עבודות אלו הורחבו לחקר משווה של היבטים תאורטיים שונים של מודל הגיוס כמו רגישות לחללים, הצמחתה של מחאה, מדיניות גיוס כלפי הומוסקסואלים, ומערכת התגמולים הצבאית. לוי היה לחוקר הישראלי היחיד שדן במודל הגיוס בהיבטים השוואתיים ועבודתו פורסמה בבמות שונות בעולם[18].

הפיקוח האזרחי על הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי קשר את העיסוק בהרכבו החברתי של הצבא ובאופיו של המכניזם המביא אנשים להתגייס - בין אכיפת המדינה להסדרת שוק העבודה - ללימוד הפיקוח האזרחי על הצבא. את תובנותיו באשר למקרה הישראלי סיכם בספרו מי שולט על הצבא[19]. בספר זה דן לוי בפרדוקס לכאורה בין עוצמת-היתר של הצבא בישראל ובין העמדתו של הצבא תחת פיקוח ההולך ומתהדק באופן המצמצם את מרחב הפעולה האוטונומי שלו. לכן הציע את ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא - ובין הפיקוח על הצבאיות (מיליטריזם) כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימיות לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס הצבאיות בחברה. לוי טען כי בעוד הפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, הפיקוח על הצבאיות נחלש. ישראל אינה בהכרח נעשית יותר מיליטריסטית, אלא שכוחות היכולים לאתגר את החשיבה הצבאית פשוט נחלשים, נטען בספר.

בביקורת שכתב על הספר המשפטן מיכאל ספרד נכתב: "לוי הצליח לכנס תחת תזה אחת עשרות תהליכים ומאות תופעות הנוגעות ליחסים המורכבים שבין הצבא לבין החברה ולשלטון האזרחי בישראל, שבמבט ראשון נראים מנוגדים ואולי אף מתנגשים. במונחים של המחקר הסוציולוגי של הצבא בישראל, זו תאוריית-על, מין גרסה סוציולוגית-פוליטית ל'תאוריה של הכל' שהפיזיקה התאורטית מחפשת זה שנים כדי להסביר בנוסחה אחת את כל הכוחות הפיזיקליים הידועים למדע. זהו הישג אדיר, ולקוראי ספרו של לוי נכונה חוויה מרתקת של הפלגה מתובנה לתובנה שיוצרות יחד שלמות המעניקה סדר במה שנראה עולם חברתי כאוטי."[20]

במקביל למחקר על ישראל, לוי פיתח תובנות תאורטיות אודות הפיקוח האזרחי על הצבא ופרסם מאמרים בבמות שונות בעולם. בכלל זה פתח את המושג של "בקרת שוק" על הצבא, כלומר בקרה המשפיעה על התנהלות הצבא באמצעות ריסון משאביו, וזאת כתחליף לפעולה קולקטיבית של אזרחים המכוונת להשפעה ישירה על המדיניות הצבאית[21]. בעבודה אחרת הציע לוי להסתכל על כשלים בפיקוח האזרחי על האפקטים העקיפים, ולא אחת הבלתי מכוונים, שיש להתנהלות הצבא על מבנה העוצמה החברתי[22]. בעבודות תאורטיות יותר מתקדמות הוא דן בהשפעות שיש למודל הגיוס על הסיכוי להצמחת מחאה מתוך שורות הצבא[23], הציע, לדון על יחסי צבא-פוליטיקאים במונחים של יחסי חליפין ולא אכיפת מרות או שותפות, כמקובל בתאוריות מקובלות ותוך שהוא מרחיב את השימוש ברעיון המשוואה הרפובליקנית גם לעניין יכולתם של מוסדות המדינה לפקח על הצבא[24], והציע בהמשך לעבודתו על ישראל, להבחין בין הפיקוח על הצבא לפיקוח על הצבאיות[25].

יחסי צבא-דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי היה מראשוני החוקרים שהצביעו על הפוטנציאל המתהווה למתחים בתוך הצבא ובינו ובין חלקים בחברה עם התגברות הנוכחות של חובשי כיפה בצבא. בסדרת מאמרים אקדמיים וכתיבה פובליציסטית (ראו בהמשך) הוא ניתח היבטים שונים של התופעה ובהם כיצד דווקא הנוכחות הדתית הגבוהה בצבא סייעה לצבא לצמצם את הפוטנציאל לסרבנות דתיים בביצוע ההתנתקות מעזה בשנת 2005[26], והמתח המתהווה בין גברים דתיים לנשים חילוניות[27]. הדיון בהיבטים אלה ואחרים הביאו אותו לתובנה כי הצבא עובר תהליך של תיאוקרטיזציה, במובן זה שסמכויות דתיות מתערבות בניהולו, ותהליך זה חורג מהמשמעות של "הדתה", כלומר השפעה דתית, שחוקרים רבים ייחסו להתפתחות בתחום יחסי צבא-דת. ברמה התאורטית, ההמשגה של תיאוקרטיזציה וניתוח מקורותיה[28] קיבלה ביטוי בספרו "המפקד האליון - התאוקרטיזציה של הצבא בישראל", שיצא לאור בשנת 2015 בהוצאת עם עובד - ספריית ספיר.

כתיבת חומרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגיל לוי כתב במסגרת הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה את "לכתוב נייר מדיניות" (2011), שהוא ספר הדרכה ראשון מסוגו לכתיבה של ניירות מדיניות. כן ערך, במשותף עם ד"ר אתי שריג את הספר "השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק" (2014), אסופת מאמרי לימוד מקוריים בתחום השלטון המקומי.

כתיבה פובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי מפרסם מאמרי דעה החל משנת 2003, ומשנת 2006 בקביעות בעיתון הארץ. מאמריו משיקים לכתיבתו האקדמית בנושאים כמו הסכסוך הישראלי-ערבי, יחסי צבא-חברה, הפיקוח הפוליטי על הצבא וההשפעה הדתית בצבא ומעוררים לא אחת מחלוקת. כן פרסם מאמרים ב- ynet, בעיתון בשבע, ובכתבי העת מטעם, מערכות, מפנה ופנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החצוצרה שהתביישה, הדף הירוק
  2. ^ שי פוגלמן, שאחרים ימותו בעד ארצנו, באתר הארץ, 25 בינואר 2013.
  3. ^ מיה סלעזוכי פרס שפירא: עירית קינן ויגיל לוי, באתר הארץ, 25 ביוני 2013.
  4. ^ Yagil Levy, Trial and Error: Israel's Route from War to De-Escalation (Albany, New York: State University of New York Press, 1997).
  5. ^ יגיל לוי, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל. תל אביב: ידיעות ספרים, 2003
  6. ^ Yagil Levy, "Militarizing Inequality: a Conceptual Framework," Theory and Society 27, 6 (1998): 873-904; "Convertible Sacrifice- A Conceptual Proposition," Sociological Perspectives 56, 3 (2013): 439–463
  7. ^ זאב מעוז, משבר המיליטריזם ותקומתו, פוליטיקה 11/12, (2003-4), 167
  8. ^ יגיל לוי, מצבא העם לצבא הפריפריות. ירושלים: כרמל, 2007. גרסה אנגלית של ספר זה המשלבת גם חלקים מ-צבא אחר לישראל פורסמה באנגלית- Yagil Levy, Israel's Materialist Militarism (Madison, MD: Rowman & Littlefield/ Lexington Books, 2007)..
  9. ^ יגיל לוי, "מלחמת הפריפריות – המיפוי החברתי של הרוגי צה"ל באינתיפאדת אל-אקצא", תיאוריה וביקורת, 27 (2005): 39-69.
  10. ^ עיתון הארץ
  11. ^ ראו לדוגמה- ניר ברעם, ועדת וינוגרד לא מבינה את זה? הארץ ספרים, 21 במאי 2007
  12. ^ Yagil Levy, "Soldiers as Laborers: A Theoretical Model," Theory and Society 36, 2 (2007): 187-208.
  13. ^ Yagil Levy, Israel's Death Hierarchy: Casualty Aversion in a Militarized Democracy (New York: New York University Press, 2012).
  14. ^ שי פוגלמן, "שאחרים ימותו בעד ארצנו" מוסף הארץ, 25 בינואר 2013
  15. ^ http://www.openu.ac.il/events/download/261211_Yagil_Levy.pdf יגיל לוי, הפוליטיקה של צבא מתנדבים
  16. ^ לשידור הסדנה ראו
  17. ^ יגיל לוי (עורך), שירות חובה או חובה לשרת? תרחישים של שירות אזרחי חובה בישראל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2015
  18. ^ Yagil Levy, "The Right to Fight: A Conceptual Framework for the Analysis of Recruitment Policy Toward Gays and Lesbians," Armed Forces & Society 33, 2 (2007): 186-202; "How Military Recruitment Affects Collective Action and its Outcomes," International Studies Quarterly 57, 1 (2013): 28-40; "The Paradox of Recruitment," Defence Studies 14, 2 (2014): 216-232
  19. ^ יגיל לוי, מי שולט על הצבא? בין פיקוח על הצבא לשליטה בצבאיות. ירושלים: מאגנס, 2010
  20. ^ מיכאל ספרד, "המחנה הוא ביתך," הארץ ספרים, 7 ביוני 2011
  21. ^ Yagil Levy, "From Republican to Market Control over the Armed Forces: A Conceptual Framework," Polity 41, 1 (2009): 1-29
  22. ^ Yagil Levy, "Controlling the Invisible: The Essence of Effectual Control of the Modern Military," International Politics 47, 1 (2010): 104-124
  23. ^ Yagil Levy, "How Military Recruitment Affects Collective Action and its Outcomes," International Studies Quarterly 57, 1 (2013): 28-40
  24. ^ Yagil Levy, "A Revised Model of Civilian Control of the Military: The Interaction between the Republican Exchange and the Control Exchange," Armed Forces & Society 38, 4 (2012): 529-556
  25. ^ Yagil Levy, "What is Controlled by Civilian Control of the Military? Control of the Military vs. Control of Militarization" (forthcoming in Armed Forces & Society )
  26. ^ מצבא העם לצבא הפריפריות, פרק ו'
  27. ^ יגיל לוי וזאב לרר, "תחרותיות והדרה: מדוע מתפתחת רטוריקה דתית נגד נשים בצבא", בתוך: ראובן גל ותמיר ליבל (עורכים), בין הכיפה לכומתה: דת, פוליטיקה וצבא בישראל. בן שמן: מודן, עמ' 339-358, 2012.
  28. ^ Yagil Levy, "The Theocratization of the Israeli Military," Armed Forces & Society 4, 2 (2004): 269-294.