ידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, יד (ברבים: ידות או ידיים) היא אמירה, מעשה או מצב כלשהו אשר מרמז על כוונת המדבר, המבצע או המשתתף. הדיונים ההלכתיים נוגעים לתחומי הלכה כמו נדרים, גיטין וקידושין, בהם נדרשת אמירה מסוימת כתנאי ליצירת סטטוס הלכתי כלשהו, ובהקשרים אלו נידון המעמד ההלכתי של משפטים מקוטעים שונים. המקור לכינוי "יד" הוא מן הדמיון לידית, חלק קטן מן הכלי שבאמצעותו ניתן להחזיק את הכלי כולו; כך גם על ידי המשפט המקוטע ניתן להבין את המשמעות השלמה שלא נאמרה בפירוש.

התלמוד מבחין בין שלוש רמות של ידיים: "ידיים מוכיחות", "ידיים שאינן מוכיחות" ו"ידיים שאינן מוכיחות כלל".

ידיים שאינן מוכיחות כלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

'יד שאינה מוכחת כלל' היא אמירה המשתמעת לשתי פנים. דוגמה לכך היא קבלת נזירות, על ידי אמירת "אהיה", שכן ניתן לטעות שהוא מקבל על עצמו תענית ולא נזירות, אף על פי שהנזיר עובר לפניו. לכן, פסק שמואל כי אין אמירה זו נחשבת לכלום.[1]

ידיים שאינן מוכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

'יד שאינה מוכחת' היא אמירה שניתן להבין ממנה את משמעותה, על אף שהיא נאמרת באופן בלתי ברור.

לראשונה נחלקו חכמים ורבי יהודה האם ידיים שאינם מוכיחות הווי ידיים: "גופו של גט, "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר: "ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין"."[2] כלומר, לפי רבי יהודה, על הבעל לפרט שהשטר ניתן בתורת גט.

במסכת נדרים,[3] נחלקו אביי ורבא באופן שאדם אומר לחבירו "מודרני הימך" או "מופרשני הימך" האם אומרים שהוא מקבל על עצמו להתרחק ולהיות מופרש ממנו, או שניתן להסיק שהוא מדיר את עצמו ליהנות מחבירו, אביי סובר שידים שאינן מוכיחות נקראים ידיים ורבא חלוק עליו.

בנדרים ונזירות ישנו פסוק מיוחד "נזיר להזיר" ממנו נלמד כי ניתן לנזור על ידי אמירה שהיא בגדר "ידים", עם זאת, סבור רבא כי ההיקש, מקיש את הדיבור רק כשהוא נאמר באופן ברור, "נזיר" - "להזיר", כשם שהנזירות צריכה להיות באופן מפורש "איש כי יפליא", כך גם הידות צריכות להיות באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

ידיים מוכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

'יד מוכחת' היא דיבור שלא ניתן לטעות ממנו באופן רגיל. למשל: אדם המקדש אשה, ואומר תוך כדי דיבור לאשה אחרת "ואת" – מובן מדיבורו שהוא מעוניין לקדש אותה (בהסכמתה). במקרה כזה נחשבות הידיים לידיים מוכיחות, שכן ברור שהוא רוצה לקדשה, והאפשרות החלופית (למשל, שהוא מתכוין לומר לה "ואת - תראי") היא אפשרות דחוקה.

באופן רגיל, ידיים מוכיחות נחשבות לידיים. אבל בקידושין רב פפא מסתפק אם ניתן להסיק כי הידיים נחשבות כמו דיבור מלא, כמו בנזירות, או שמא דווקא בנזירות, ניתן להחיל על ידי ידיים, שכן נדרים ונזירות חלים בקלות יותר, על ידי דיבור, ולכן גם על ידי דיבור כזה ניתן להחילם, אך קידושין היא חלות שחלה רק על ידי מעשה, ואולי לא ניתן להחילם על ידי דיבור.

בקרבנות ניתן לקדש בהמה על ידי אמירה שהיא בגדר יד. במסכת נדרים,[4] הסתפקו רב פפא ורבינא בדיני לקט שכחה ופאה, צדקה, והפקר, שהוקשו לקרבנות, אם מועילה בהם אמירה שהיא בגדר יד או לא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]