יהדות אסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית בית הכנסת

יהדות העיר אסטי, במחוז פיימונטה, מונה כיום רק יהודים בודדים. יהודיה מסונפים פורמלית לקהילת יהודי טורינו, הדואגת לצרכים הדתיים של יהודי אסטי. אסטי התקיימה קהילה יהודית עתיקה, כבר מהמאה ה-9. החל מהמאה ה-17 יהודי הקהילה נחשבו בין אמידי העיר. היום נותר בעיר מבנה בית הכנסת, מהמאה ה-18, הנפתח רק בעת קיום אירועים דתיים חד-פעמיים. באחד מחדרי בית הכנסת קיים מוזיאון ליהדות (Museo Ebraico) הפתוח לציבור בהודעה מראש.

ליהודי "אסטי", כמו ליהודי פוססנו (Fossano) וליהודי מונקוולו (Moncalvo) היה נוסח תפילה מיוחד, נוסח "אסטיג'יאנו" (Astigiano) או אפ"ם, שהם ראשי התיבות של הקהילות: אסטי, פוססנו ומונקוולו, המורכב מהנוסח האיטלקי, האשכנזי והצרפתי העתיק.

תולדות יהודי אסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לגטו היהודי

מסמך ראשון המעיד על הימצאות יהודים בעיר הוא משנת 812. אבל מניחים כי רוב יהודי "אסטי", כמו יהודי "פוססנו" ויהודי "מונוקוולו", הגיעו לעיר בסביבת שנת 1492. המועד שבו היהודים גורשו מספרד, מהפרובנס בצרפת ומעמק הריין שבגרמניה. רוב יהודי העיר גרו ברובע "סאן סקונדו" (Rione San Secondo) ברחוב אלברטיני (via Aliberti). לקהילה היהודית היה בנוסף לנוסח תפילה המיוחד גם ניב יהודי פיימונטזי.

העדות הראשונה לקיום יהודים בעיר היא משנת 1601. הבישוף המקומי התלונן על המבנה שהוקם לבית הכנסת, קרוב מדי לכנסייה שלו Santo S. Secondo e di S. Bernardino. מקודם היה מבנה קטן ששימש לבית הכנסת. בית כנסת זה, שהיה ממוקם במרכז השכונה היהודית, שימש לצורכי פולחן דתי אך גם עמד לשירות הציבור למטרות כלליות כמו ביצוע עיסקאות מסחריות או לביצוע פעולות חברתיות של עזרה הדדית. מבית כנסת זה נותרו פריטים מעץ מהמאה ה-16 והמאה ה-17. בתקופה שקדמה להקמת בית הכנסת, יהודי העיר נהגו להתפלל באחד החדרים במעון של משפחה, כפי שניתן ללמוד ממסמך משנת 1599.

יהודי העיר עסקו במקצועות יהודיים טיפוסיים לעידן ימי הביניים: ייצור בגדים מפרוות וצביעת בדים. מקצועות אשר הורשו לעסוק בהם תושבים שנדחקו לשולי האוכלוסייה. עם זאת, היהודים נהנו מהעובדה כי בעיסוק בבגדי פרוות היה להם למעשה זיכיון בלעדי לייצר ולסחור בהן. יהודים גם עסקו במסחר בנכסי דלא ניידי ובבנקאות. עד לפני עשרות שנים היה באסטי בנק פעיל בשם "בנק לוי-מונטלצ'יני" (Banca Levi-Montalcini).

בשנת 1773 שליטי בית סבויה הקימו שכונה מיוחדת ליהודים. הם לא הורשו לגור מחוץ לתחומה. גבולותיה נקבעו בין הרחובות : Via Aliberti, Via Ottolenghi, היכן שהיום שוכן בית הכנסת מהמאה ה-18 והמוזיאון היהודי הקטן. בשנת 1791 הגיע הצבא הצרפתי לעיר. המשפחות היהודיות האמידות עברו להתגורר מחוצה לו. עם זאת הרובע המשיך להיות שכונה יהודית. מעריכים כי מספר המשפחות שגרו בגטו היה 38 ומספר התושבים – 136. הייתה נסיגה במצב היהודים עד 1848 אך אז הושלמה האמנציפציה וליהודים הושבו מלוא הזכויות. בעיר הוקם בית ספר יהודי ואפילו אטליז כשר נפתח בה. היהודים נטלו חלק בפעילות הציבורית וכך נבחר לסנטור איזקו הרטום (Isacco Artom), שהיה המזכיר של הנסיכות. יהודים מפורסמים נוספים היו ממשפחות: זכריה, אוטולנגי ולזרו הרטום. עדיין ניתן בשלטים של הבתים שמות משפחה יהודיים כמו: De Benedetti, Clava, Treves, Levi-Montalcini.

בשנת 1848 "נפלו" חומות ה"גטו" ועלה הצורך בשיפוץ מבנה בית כנסת. בעל מקצוע מקומי, קרלו בנצי (Carlo Benzi), אשר עסק בשיפוץ מבנים בעיר הוזמן לבצע את העבודות. המימון לכך התקבל מהמשפחות היהודיות הרטום ואוטולנגי, משפחות יהודיות מוכרות עד עצם היום הזה. למטרת הרחבת מבנה בית הכנסת הקיים עד היום, הושג הפינוי של בתים אחדים, הצמודים למבנה בית הכנסת. כך ניתן היה לתחום חצר לבית הכנסת באזור החדש שהתפנה ממבנים ולבנות קומה נוספת לבית הכנסת עבור עזרת נשים.

בעת הכיבוש הגרמני, בשנת 1943, נלקחו מגטו שלושים יהודים למחנות ההשמדה. רק שלושה מהם חזרו. מאז מספרם פחת, בעיר נשארו בודדים והקהילה לא הוקמה מחדש.

סיור בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הגטו נקבע בין הרחובות אליברטי ואוטולנגי, היכן שהיום שוכן בית הכנסת מהמאה ה-18 והמוזיאון היהודי הקטן.

המחסור בשטח לבניה ברובע היהודי גרם לכך שלא יהיה בתחומו חצרות ובניינים יהיו קומות מרתף וקומות עליונות. אפשר להבחין בתופעה זו גם היום. מקרה מיוחד הוא הבית של משפחת הרטום, בסוף רחוב אליברטי (Via Aliberti). היות שמחלונות המבנה אפשר להשקיף על הכיכר המרכזית של העיר, הצטוו דיירי הבית להשאיר את החלונות סגורים ולשלם תשלום מיוחד כאשר ביקשו לפתוח אותם. בין שני החלונות צויר ציור בעל אופי דתי נוצרי, כך שההולכים ברשות הרבים יוכלו להבחין בבית מגוריהם של היהודים.

מבנה בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה

בית הכנסת של אסטי אינו מגיע לפאר של בתי הכנסת בטורינו, אלסנדריה או קסלה מונפרטו (Casale Monferrato) שנותנים לצופה הרגשה של סגנון מרשים מקורי. במבט הנוכחי, בית הכנסת נראה כבעל חזית פשוטה בסגנון נאו קלסי, עם מבנה של שער בעל ארבעה עמודים בסגנון יוני מעליהם משקוף ובו חרוטה הכתובת בעברית ""קרוב ד', לכל-קוראיו"" (ספר תהילים, פרק קמ"ה, פסוק י"ח). (ראה בצילום משמאל)

בכניסה יש פרוזדור, בצד שמאל, כניסה למקהלה ולבית הכנסת הקטן (Piccolo Tempio) ובו לוחות זיכרון, בסוף הפרוזדור בצד ימין יש מדרגות העולות לעזרת הנשים. ממול יש מרחב מרובע, מחולק לשלושה מרכזים עם מושבים, אשר עליהם מודבקות פיסות מתכת, עליהם רשום שמו של המתפלל.‏[1] המתפללים הקבועים, בעלי המושבים, הם אלה הממנים את האחזקה של בית הכנסת. במרכז בית הכנסת מוצב שולחן במה, אשר עליו מניחים את ספר הקריאה בשעה שבאים לקרוא מתוכו בפני הציבור. בחזית ארון הקודש פרי עבודתה של האומנית ג'וזפה מריה בונצאניגו (Giuseppe Maria Bonzanigo) שיוצר בשנת 1809. (ראו צילום מצד שמאל). ארון הקיר מורכב משמונה חלקים מפוסלים ומקושטים. בבית הכנסת ניתן למצוא את הממצאים הבאים:

בפינת בית הכנסת יש פרוכות לספר תורה, כמנהג הספרדים, עם רקמות מכסף משנת 1700.

המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבית הקברות היהודי

בחדר, בו היה ממוקם בית כנסת קטן לימי החורף (Tempietto), ישנו מוזיאון ליודאיקה ובו חפצים המיועדים לשימוש טקסי ולשימוש דתי. בין השאר מוצגים בו:

  • חנוכיה – ובה שמונה קנים בתוספת קן לשמש.
  • שופר – קרן שור שבו משמיעים תקיעות.
  • נר תמיד - מנורה יצוקה מכסף.
  • תיבה מעץ – עליה נהגו לקרוא מספר התורה.

נוסח אפ"ם (אסטיג'יאנו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי

ראשי התיבות אפ"ם מורכבות מראשי התיבות של הערים בהם היו הקהילות: אסטי, פוסאנו, ומונקאלוו. נוסח התפילה מבוסס על שלושה נוסחי תפילה מקובלים בקהילות ישראל: האיטלקי – פיימונטזה, הגרמני – אשכנזי והצרפתי עתיק, שמקורו ביהודים שהגיעו מצרפת בשנת 1394 למחוז פיימונטה.

שינוי הנוסח באים לידי ביטוי בתפילות הבאות: הסליחות, הקינות, הקרובות (המשולבות בתפילת העמידה), סדר העבודה של יום כיפור ושאר תפילות יום הכיפורים.

ניגוני הנוסח הוקלטו על ידי לאו לוי בעזרת המכון האיטלקי למוזיקה "סנטה צ'צ'יליה" מרומא בשנת 1955. האוסף של לאו לוי מצוי היום בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד

(באיטלקית)

  • In Piedmont Sixteen Synagogues, בהוצאת הקהילה היהודית בטורינו.
  • Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986
  • G.Artom, I giorni del mondo ,Milano 1981
  • P.DeBenedetti , Gli ebrei di Asti e il loro rito, Il Platano a.II, n.4, Asti 1977
  • S.G. Incisa , Asti nelle sue chiese ed iscrizioni, Asti 1974
  • G. Monaca, la storia di Asti, quasi una controstoria, Asti 1983
  • S.Taricco, La Sinagoga di Asti, Il Platano , a II, Asti1977
  • M.L.Gribaldi, P.Villani, Il ghetto ,la Sinagoga, viaggio attraverso la cultura ebraica di Asti,Torino 1992
  • M.L.Gribaldi , Asti: Guida alla sinagoga, al museo e al cimitero
  • Elena Rossi Artom: "GLI ARTOM - Storia di una famiglia della Comunità ebraica di Asti attraverso le sue generazioni (XVI-XX secolo)", Zamorani editore, 1996

.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות אסטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנהוג גם בארצנו, המתפללים הקבועים, המשלמים דמי חבר, שמם נרשם בגב הכיסא.