קהילת יהודי חלב

חתונה יהודית בחלב, תמונה משנת 1914

אישה יהודייה משמאל ושני בדואים בחלב (אמצע המאה ה-19)

מנהג חלק מיהודי חלב בסוריה, להדליק שני שמשים

קהילת יהודי חַלַבּ (حلب) היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיר חלב החל בתקופה הרומית ועד לאחר הקמת מדינת ישראל. במקורות היהודיים נקראת "אֲרַם צוֹבָא". בתקופה הרומית החלו יהודים להתיישב בעיר ונוצרה שם קהילה גדולה.

היסטוריה

ערך מורחב – יהדות סוריה

יהודים ישבו בחלב כבר בסוף תקופת בית ראשון. לפי המסורת המקומית, תחילתה של הקהילה היהודית בעיר בכיבוש ארם בידי יואב בן צרויה שר צבאו של המלך דוד. הנוסע בנימין מטודלה ביקר בעיר ב-1173 ורשם אודותיה:

"ומשם שני ימים לחלב היא ארם צובה והיא עיר המלכות של נור אל-דין. ובתוך העיר ארמונו מוקף חומה... גדולה מאוד. ואין בו מעיין ולא נהר אלא ממי המָטָר הם שותים, וכל אחד מהם יש לו גוב בביתו. ובה כמו חמשת אלפים יהודים.".

במקום אחר הוא נוקב במספר 1,500 וייתכן שהכוונה היא למספר המשפחות.

המשורר יהודה אלחריזי שהה בעיר בשנותיו האחרונות ונפטר בה ב-1225.

במהלך המאה ה-13 פעלו בעיר רבי יהודה אלמדארי ורבי שמואל מסנות.

מצבם של היהודים לאורך הדורות השתנה בהתאם לשלטון בעיר. בתקופות מסוימות כמו במאה ה-10 ומאוחר יותר, בעת השלטון העות'מאני, זכו היהודים למעמד טוב. בתקופות אחרות כמו בעת השלטון הממלוכי, הוטלו עליהם גזרות. כך, בתחילת המאה ה-14, חוקקו הממלוכים חוקים האוסרים על היהודים והנוצרים לשמש בתפקידים ציבוריים, ובשנת 1327 הפכו את בית הכנסת הראשי למסגד. טימור לנג, שכבש את העיר בשנת 1400, ערך טבח ביהודי חלב שהסתתרו בבתי הכנסת. הקהילה הצליחה להשתקם רק במחצית השנייה של המאה ה-15, ובתחילת המאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים מגירוש ספרד. רבהּ של חלב כונה "ראש על אר"ץ רבה" (מליצה על תהלים, ק"י, ו', כשאר"ץ הוא קיצור לשם העיר ארם צובא).

במאה ה-18 הקהילה גדלה ולבית הכנסת הגדול נוסף בשנת 1734 אגף תפילה נפרד ליהודים ספרדים דוברי לאדינו. במאות ה-17 וה-18 היגרו לחלב יהודים עשירים מארצות שונות במערב אירופה, בעיקר צאצאי אנוסים מחצי האי האיברי ויהודים איטלקים, ואלה כונו בפי חברי הקהילה המקוריים (ה"מוסתערבים") בכינוי "פראנקוס". בין המוסתערבים ל"פארנקוס" שהיו סוחרים אמידים, שררה מתיחות, והם התנהלו כשתי קהילות נפרדות הדוברות שפות שונות — אלה ערבית, ואלה ספרדית ואיטלקית. במחצית השנייה של המאה ה-18 גווע השימוש בלדינו, ולקראת המאה ה-19 נעלמה ההפרדה בין שתי הקהילות כתוצאה מנישואין. הקהילה נחלקה למעמדות גם על רקע כלכלי, ועיסוקו של אדם קבע את שיוכו החברתי. התנהגותן של הבנות והנשים הצעירות הייתה נתונה בפיקוח הדוק. הנישואין התקיימו בשים לב למעמדם של בני הזוג, לא מעט בין דודנים, ותמיד בדרך של שידוך.

בשנת 1848 התגוררו בעיר כ-700 משפחות יהודיות. רעידת אדמה קשה בשנת 1822 שהרסה את העיר, ופתיחת תעלת סואץ ב-1869 גרמה לירידה בהיקף המסחר בעיר, ויהודים רבים היגרו ממנה והקימו קהילות במנצ'סטר, בואנוס איירס, מקסיקו סיטי, סאו פאולו ובארצות הברית, במיוחד בברוקלין, ניו יורק. אחרים עשו את דרכם לביירות ולקהיר. לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, והנהגת הגיוס הצבאי גם על יהודים, התעצמה ההגירה מהעיר. עם זאת, ב-1943 התגוררו בעיר כ-17,000 יהודים.

ערך מורחב – פרעות חלב (1947)

עם החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, פתחו הערבים בחלב במהומות נגד יהודים. המהומות נמשכו יום בודד, ועוצמתן בעיר לא הייתה קשה כבמקומות אחרים, ככל הנראה בשל הפסיפס האתני של אוכלוסיית העיר. בתי הכנסת בחלב הועלו באש, אך לא נגרמה פגיעה בנפש בשל כך שהיהודים הסתגרו בבתיהם במשך שלושה ימים. יהודי העיר החלו לעוזבה. כ-3,000 מתוך כ-25,000 בני הקהילה עלו לארץ ישראל, והיתר היגרו לקהילות יוצאי חלב ברחבי העולם. אולם מגבלות שהטילו השלטונות הסוריים על העזיבה, לא אפשרו לכל יהודי העיר לעזוב. ב-1976 הוערך מספר היהודים בעיר בכ-2,000. בשנות ה-90 התיר נשיא סוריה חאפז אל-אסד, לכ-4,000 מיהודי סוריה, ובהם גם יהודים מחלב, להגר מהמדינה, ובלבד שלא יעלו לישראל. בשנת 2002 הוערך מספרם של כל יהודי סוריה בכמאה בלבד. עם התמשכות מלחמת האזרחים במדינה בכלל ובעיר בפרט, החלה האוכלוסייה היהודית בעיר להצטמצם בהדרגה. בשנת 2015, בסיועו של איש העסקים הישראלי-אמריקאי מוטי כהנא, חולצה המשפחה היהודית האחרונה מהעיר. המשפחה חולצה על ידי כהנא והועברה לטורקיה, משם עברה לישראל.

בית הכנסת המרכזי

ערך מורחב – בית הכנסת המרכזי של חלב

בית הכנסת בחלב בראשית המאה ה-20

בית הכנסת העתיק לאחר שנשרף בפרעות חלב (1947)

בית הכנסת המרכזי, שכונה גם "בית הכנסת של יואב בן צרויה", בשל כך שלפי המסורת מיוחס ייסוד הקהילה למהלכיו הצבאיים, שימש כמקום פולחן יהודי ככל הנראה כבר במאה ה-5. המבנה הוקם במאה ה-9 והושפע מהאדריכלות המוסלמית. הוא נפגע במאה ה-13 כתוצאה מהכיבוש המונגולי של חלב, ובשנת 1327 הפך למסגד בפקודת השלטונות. בעת כיבוש העיר בידי טימור לנג ב-1400 חרב הבניין, והוא נבנה מחדש ב-1418. במהומות שאירעו בעיר בסוף שנת 1947 (פרעות חלב), הועלה המבנה באש וניזוק באורח קשה, אך הוא עדיין ניצב במקומו וזוכה להגנת השלטונות. הוא שופץ באופן חלקי בשנת 1992 במימון יהודים יוצאי העיר, אך הוא אינו בשימוש מזה שנים רבות.

המבנה כלל חצר פתוחה ששימשה לתפילה בימי הקיץ, ומשני צדדיה שני אגפים - האגף המערבי המוקדם ששימש את המוסתערבים והאגף המזרחי מהמאה ה-16 ששימש לתפילת היהודים הספרדים וכבית מדרש. בקירות האולם המערבי היו שלוש קשתות שכונו "היכלות" ושלושה היכלות נוספים נקבעו בקיר הדרומי של החצר.

היכל שביעי נבנה בקיר הדרומי של האגף המזרחי וסימן את הכיוון לירושלים. היכל זה כונה "היכל אליהו" או "מערת אליהו", ובו נשמרו כתבי הקודש וכתר ארם צובא. בצמוד למערת אליהו בכוך בכותל נמצאת מערת הצדיקים בחלב. מערה זו המכונה גם "מלכבי" שמשה כמערת קבורה בה נקברו חכמי חלב ורבניה הראשיים לדורותיהם. עם הבודדים שנקברו במקום נמנים הרבנים הראשיים במאות ה-18 וה-19 - חיים מרדכי לבטון, יעקב שאול דוויק הכהן, אברהם ענתבי, שלמה לניאדו, ואליהו שמאע הלוי.

כתר ארם צובא

ערך מורחב – כתר ארם צובא

כתר ארם צובא הוא כתב יד של התנ"ך שנכתב לפי ההשערה בסביבות שנת 920. חוקרי המקרא רואים בכתר את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו, ונוסח זה קבע את נוסח התנ"ך מאז כתיבתו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, ושכן בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-14, הופקד בידי יהודי בחלב. משך 600 שנה שכן הכתר בבית הכנסת הגדול בעיר, עד שנעלם במהלך פרעות חלב ב-1947. כעבור כעשר שנים הגיע הכתר כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, והוא מוצג בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים.

על הקהילה

בתקופת שלטון הממלוכים, הקהילה היהודית בחלב הייתה בשיא פריחתה. יהודים החלו לעבוד כסוחרים, כפקידים, בעלי מלאכה וכאנשי רוח שמילאו את הקהילה בתכנים רוחניים. בתחילת המאה ה-16 החלו הגיע לחלב יהודים מגורשי ספרד, אלו הקימו קהילה משלהם. בנוסף באותה תקופה נחרב בית הכנסת המרכזי והעתיק שהיה בעיר. בהמשך השנים נכבשה העיר חלב בידי העות'מאנים, באותה תקופה שגשג הסחר הבינלאומי ובני הקהילה נטלו חלק גדול בכך. במאה ה-18 השתקעו "הפראנקוס" בחלב, סוחרים יהודים שהגיעו מצרפת ומאיטליה. אך לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869, ירדה חלב ממפת הסחר ורוב אנשי הפראנקוס עזבו את העיר. דבר זה גרם לירידה במעמד הקהילה מבחינה כלכלית ותרבותית, אך עדיין הייתה אליטה יהודית בחלב.

בשנת 1986 הוקם המרכז העולמי למורשת יהדות אר"ץ.

חיי הקהילה

קהילת חלב הייתה מסורתית ושמרנית. לאחר בואם של מגורשי ספרד החלו להתפתח בעיר ישיבות רבות, ובמאה ה-18 החלו מגורשי ספרד להיטמע בקהילה היהודית, כתוצאה מכך כל הקדשי הציבור, בתי כנסת בתי קברות ועוד, אוחדו לשתי הקהילות. הסולטאן העות'מאני היה אחראי למנות חכם באשי שהיה הרב הראשי של הקהילה. בנוסף תלמידי החכמים בעיר היוו שכבה חברתית וייחודית. בראשם עמדו ראשי הרבנים וחברי בית הדין ואחריהם מורים. במשך המאות 18–19 היוותה הקהילה כגורם חזק לנדבות וחסדים והצטיינה בהרבה ארגונים וחברות צדקה, למשל גמ"ח, חברות קדישא, תלמודי תורה ובתי חולים. וזאת בעקבות אנשי הפראנקוס המוזכרים לעיל שסייעו בקרנות ובצדקה לשם כך. אך לקראת שנות ה-80 הידלדלו הארגונים בעקבות משבר כלכלי שחוותה הקהילה.

חינוך

במאה ה-18 יסדו הפראנקוס שני בתי ספר ועם השנים פותחו בחלב 15 בתי ספר יסודיים. בשנת 1869 נפתח בית הספר אליאנס לבנים ובשנת 1894 הוקם בית הספר לבנות. ובשנת 1925 פעל תלמוד תורה בחלב והיו בו חמש כיתות, ועם השנים הוקמו עוד תלמודי תורה. לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 נותר תלמוד תורה אחד בלבד בניהול אגודת "אוצר התורה". לקראת המאה ה-20 הישיבות החלו להתמעט.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 היו שלושה בתי כנסת בעיר העתיקה, וביניהם בית הכנסת הגדול והעתיק שבו היה "כתר ארם צובא". בשכונה החדשה היו גם כן שלושה בתי כנסת: כניס אל ג'מליה, כניס תלמוד תורה ובית כנסת על שם דבאח. בנוסף היו אנשים שהתפללו בבתים פרטיים ובבית הספר אליאנס.

לקריאה נוספת

• אמנון שמוש, מישל עזרא ספרא, הוצאת מסדה, 1978.
• חיים סבתו, אמת מאר"ץ תצמח, ספרי עליית הגג, 1997.

• Leah Bornstein-Makovetsky, "Rabbinic Ties between Italy and Aleppo in the Eighteenth Century, The Jews in Italy , Academic Studies Press, Boston 2019, pp. 312-325

על יהדות חלב

• ירון הראל, בין תככים למהפכה-מינוי רבנים ראשיים והדחתם בקהילות בגדד דמשק וחלב 1744-1914, מכון בן צבי ירושלים 2007.
• חכם אברהם עדס, דרך אר"ץ: מנהגי ארם צובא חלב, בני ברק תש"ן 1990.
• אליהו מירב, קהילת יהודי חלב, ראש פינה 2009.
• לאה בורנשטיין מקובצקי, עיר של חכמים וסוחרים: הקהילה היהודית בארם צובה, 1492-1800, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, 2012
• לאה בורנשטיין מקובצקי, בית דינו של שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, מכון בן צבי, ירושלים תשע"ז.

מאמרים

• מרים פרנקל, ‏הנהגתה של קהילת חלב במאות הי"א-י"ב, פעמים 66 (חורף תשנ"ו), עמ' 20–42.
• ירון הראל, ‏היצירה התורנית בסוריה ולבנון בשנים 1950–1750, פעמים ‏86–87 (חורף–אביב תשס"א), עמ' 67–123.
• לאה בורנשטין-מקובצקי, המעמד הפוליטי והחברתי של יהודי חלב בשנים 1517–1800, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 99–125.
• נחום מנחם, אורות וצללים בפעילות הציונית בקהילת חלב, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 126–175.
• מרגלית בז'רנו, חלבים דוברי ספרדית ופורטוגלית: יוצאי ארם צובה באמריקה הלטינית, בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, 205-221.
• צבי זוהר, ויברא ארטסקרול את חלב בצלמו: מיצובה של חלב כקהילת קודש חרדית בחיבור "Aleppo - city of scholars", בתוך: אר"ץ ומלואה ב, תשעג, עמ' 222–250.

קישורים חיצוניים

• אודות יהדות חלב - אתר מט"ח
• The Jews of Aleppo
• בית הכנסת של חלב באתר בית התפוצות
• רשימת מאמרים על קהילת יהודי חלב באתר רמב"י
• נדב מן, המסע בעקבות הכתר, באתר ynet, 30 במרץ 2007
• יעל אלנתן, ‏מאברהם אבינו עד אסד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 בדצמבר 2016
• הכתר האבוד - סרט על הקהילה החלבית וכתר ארם צובא