יהדות ארצות האסלאם במלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הובילה למספר תמורות נרחב ביחס החברה הערבית ליהודי ארצות האסלאם. הפסדן המכריע של מצרים, סוריה, ירדן ויתר מדינות ערב במלחמה שבר את רוחה הלאומית של החברה הערבית. רצון הנקמה ותחושות האיבה התעצמו והובילו לגילויים אנטי יהודיים באופן תדיר[1]. רדיפת היהודים התבטאה בפרעות ואירועי אלימות קשים מחד גיסא, ופעולות הסתה ענפות נגד היהודים מאידך גיסא[2]. ראשי המשטרים הערביים ליבו תחושות השנאה כלפי היהודים ואף שידלו את עמיהם לפרוע בהם[3], פרט לשלטונות מרוקו תוניסיה[4][5][6] .החברה הערבית ראתה בקהילות היהודיות כקושרות קשרים חשאיים עם מדינת ישראל. יהודים רבים הואשמו בפעילות ריגול תחת המשטרים הערביים, נשלחו למעצר ואף הוצאו להורג.
עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילת יהודי עיראק מנתה כ-3000 איש ערב מלחמת ששת הימים[4]. יהודים אלו היו לנרדפים על ידי השלטונות בעיראק עוד בטרם פרוץ המלחמה. על היהודים הוטלו הגבלים רבים, אשר הלכו והחריפו עם חילופי השלטון התכופים במדינה. נאסר על היהודים להגר מעיראק ולמכור את רכושם ונכסיהם. הוטלה עליהם חובת נשיאת תעודה צהובה שנועדה לזהותם ולבדלם מן האוכלוסייה בעיראק[7]. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הוחזקו היהודים במעצר בית[8]. "רדיו בגדד" הפיץ ידיעה כי הרב הראשי של קהילת יהודי עיראק תמך בכוחות הצבא העיראקים הנלחמים בישראל, הביעה סלידה עמוקה מתוקפנותה של מדינת ישראל והוקיר תודה על תמיכת ראשי המשטר העיראקי בקהילה היהודית. תקיפת ישראל בבסיס חיל האוויר העיראקי H-3 השוכן במדבר העיראקי, גברו הקולות השטנה הקוראים לפגוע ביהודים על היותם גורמי ביון של ישראל בלב עיראק. גל מעצרים נרחב התרחש בכל רחבי המדינה. עשרות יהודים נעצרו, סבלו מעינויים ונדרשו לשלם סכומי כסף גבוהים למען שחרורם. השלטונות העיראקים החמירו את ההגבלים על היהודים. קווי הטלפון של היהודים נותקו ונאסר עליהם ליצור קשר עם חברי קהילתם. רכושם הוחרם ונאסר עליהם להחזיק בנכסי מקרקעין. חשבונות בנקם נחסמו והוקפאו פרט לסכומי כסף זעומים אשר נועדו לכלכלם בדוחק. יהודים אשר עבדו בשירות הציבורי פוטרו מעבודתם, בתי העסק יהודים נסגרו ונאסר עליהם לעסוק במסחר[9]. משרד הביטחון העיראקי החרים את מגרש הספורט של הקהילה היהודית, בטענה כי המקום מהווה מפגש של חברי הקהילה לתכנון פעולות הפוגעות בביטחון הלאומי. פעילות ההסתה נגד היהודים נעשה רווחת בכלל אמצעי התקשורת[10]. ערוצי הטלוויזיה בעיראק שידרו תוכניות שעשוע המציגות דמויות בעלות שמות יהודיים נפוצים כמקור לחתרניות וחוסר נאמנות לאומית[11]. הקהילה היהודית ספגה התקפה חריפה במהלך שידור רדיו "צוות אל ערב" מתאריך ה-17 ביוני, בו חברי הקהילה הואשמו בקשירת קשרי ריגול עם מדינת ישראל והציונות. פעילות הטפה נרחבת התקיימה במסגדים ברחבי עיראק, בה היהודים תוארו כנגיפים מסוכנים אשר יש להוקיע אותם. רוחות השנאה כלפי היהודים גברו עם היבחרו המחודשת של טאהר יחיא לראש ממשלת עיראק. הוטלו על היהודים גזרות נוספות וקשות. נאסר עליהם ללמוד באוניברסיטאות,למכור את רכושם האישי, לעסוק בתחום הרוקחות ולהפעיל בתי מרקחת בעיראק. יהודים אשר עבדו בעסקים מסחריים פוטרו מעבודתם. רכוש רב של הקהילה היהודית הוחרם. בסוף שנת 1968 רדיפת היהודים הייתה למשמעותית ונרחבת ביותר. המשטר העיראקי הביא למעצר עשרות יהודים בגין ריגול למען מדינת ישראל. במשפט שנערך באופן חשאי, קבוצה של 14 גברים, מתוכם 11 יהודים, נידונו למוות בעוון בגידה וריגול למען ישראל. תשעה יהודים הוצאו להורג בתלייה בתאריך ה-27 בינואר שנת 1969. ההוצאה להורג התקיימה בכיכר "אל-תחריר" (השחרור) בבגדד. התקשורת העיראקית שלהבה ועודדה את הציבור להגיע ולחזות בתלייתם בכיכר העיר. ערוצי הטלוויזיה העיראקים שידרו את גופות הנידונים למוות התלויות. לאחר מכן, ב-26 באוגוסט 1969, שני היהודים הנותרים הוצאו להורג בתלייה. מעשי התלייה גונו מכל וכל על ידי הקהילה הבין לאומית. מהקהילה היהודית המשיכה לסבול מגלי מעצרים רבים, רציחות ומעשי התנכלויות רבים. בהשפעת לחץ בין לאומי שרידי הקהילה היהודית בעיראק חולצו והיגרו מעיראק במהלך שנות השבעים.
מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילת יהודי מצרים מנתה כ- 2500 נפש, כ-1500 יהודים התגוררו בקהיר וכ-1000 יהודים באלכסנדריה[4]. רוחות השנאה נשבו בחברה המצרית והקהילה היהודית הייתה לנרדפת. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, שלטונות מצרים יצאו במסע מעצרים נרחב של מאות מבני הקהילה היהודית[11]. כל בני הקהילה הזכרים בני 16 עד 60 שנים נעצרו ונשלחו למאסר חשאי. בבתי המאסר סבלו היהודים מעינויים קשים, תנאי מאסר קיצוניים והשפלה בוטה[9]. כ-600 יהודים נכלאו בכלא "אבו ז'באל" מחוץ לקהיר, בו עונו היהודים באופן קיצוני, בין היתר באלימות קשה,ביצוע מעשי אונס הומוסקסואליים באופן תדיר בהוראת סוהרי הכלא וכדומה. על רבה הראשי של קהיר- חיים דואק ונשיא הקהילה האשכנזית בעיר נגזר לשהות במעצר בית[12]. כ-200 יהודים נכלאו בכלא "אל- ברגה" באלכסנדריה. במשך תקופה ממושכת הממשל המצרי אסר על ארגונים הומניטריים כדוגמת הצלב האדום לבקר את האסירים היהודים. לאחר מאמצים רבים של מספר ארגונים וממשלות, שוחררו מספר קטן של יהודים מן המאסר. ראשי השלטונות המצריים, ובראשם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, ראו כמטרה לנקום ביהודי מצרים על תבוסת מצרים במלחמה. יהודים רבים פוטרו מעבודתם. רכוש היהודים הוחרם על ידי הממשלה. בשנת 1970 ניתן האישור לאחרוני הקהילה היהודית במצרים לעזוב את המדינה, ללא אפשרות לקחת עימם את רכושם[13][14].
לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1967 מנתה קהילת יהודי לוב כ- 4500 יהודים[4]. עוד בטרם מלחמת ששת הימים, קהילה זו סבלה מהתנכלויות ויחס מפלה מהחברה בלוב. יחס זה הושפע רבות מפעולות הסתה כנגד היהודים בעולם הערבי, מהסכסוך הישראלי-ערבי, מהצטרפותה של לוב לליגה הערבית ועוד. עם פרוץ מלחמת ששת הימים פרצו פרעות קשים ביותר ופרעות אלימות ביהודי לוב[14]. קהלים שלמים החלו ברדיפת היהודים. הפורעים הביאו לידי רציחתם של יהודים בהשלכתם ממרפסות הבתים. חנויותיהם ובתי עסקיהם של היהודים נופצו, נבזזו ונשרפו[12]. בתי הכנסת של הקהילה היהודית חוללו ונשרפו עד היסוד. הרדיפות לוו בקריאות שטנה נגד היהודים וישראל. יהודי לוב נאלצו להתפנות מבתיהם ופונו לבסיס צבאי לובי- מחנה "גורג'י" בפאתי טריפולי[15]. חלק מהיהודים שנשארו להתגורר בעיר הסתגרו בביתם. עם היוודע על תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים, החלו מתגברות הפרעות נגד היהודים. כ-18 יהודים נרצחו ובתי יהודים רבים נבזזו ונהרסו[13]. במהלך הפרעות נרצחו שתי משפחות על ידי קצין לובי. הקצין שיטה באותן משפחות כי יוביל אותן למחסה מן הפוגרומים, ובפאתי העיר טריפולי רצח את כל בני המשפחות, 13 נפשות במספר[16]. הפרעות התרחשו במהלך שבוע הזדהות בפלסטינים אשר הוכרז ב-3 ביוני ונמשך מה-5 עד 12 ביוני, בתמיכת ממשלת לוב והמיעוטים במדינה[11]. בתאריך ה-17 ביוני שלטונות לוב אישרו ליהודים להגר זמנית מן המדינה לאיטליה. כ-4000 יהודים שמו פעמיהם אל עבר חוף המבטחים באיטליה. יהודים אלו אחזו בתקווה כי ההגירה הייתה זמנית עד הרגעות הרוחות, אך כאשר הגישו בקשה להארכת דרכונם הלובי לא קיבלו מענה.
סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערב מלחמת ששת הימים קהילת יהודי סוריה מנתה כ- 4300 איש[17]. יהודי סוריה סבלו מיחס עוין מצד החברה הסורית והממשל עוד בטרם פרוץ מלחמת ששת הימים[4]. עם פרוץ המלחמה הומטרו מטחי אבנים על בית כנסת, אך הוא לא חולל. פרעות והפגנות התחוללו בסוריה כנגד הקהילה היהודית. בקאמישלי נרצחו כ-57 יהודים בפרעות. שיכון היהודים לצד פליטים פלסטינים הגביר את חשש היהודים מפני התפרעויות. הפליטים הפלסטינים התנכלו ליהודים, איימו עליהם וביצעו מספר מעשי פשיעה כנגדם. צעירים פלסטינים חמושים פרצו לבתי היהודים וחיפשו אחר טייס ישראלי אשר צנח בסוריה, בעקבות שמועה שהופצה בקרב תושבי דמשק. במהלך החיפושים האלימים נהרג רופא יהודי. נערות יהודיות היו נתונות למעשי אונס רבים[13]. יהודי סוריה חששו לצאת מביתם לאור רוחות השנאה נגדם. בעקבות הפסדה של סוריה במלחמת ששת הימים, הותקנו תריסר תקנות חדשות על היהודים בסוריה[11]. בין היתר נאסר עליהם להגר מסוריה, להרחיק לכת מרחק של יותר משלושה קילומטרים מביתם, לצאת מביתם החל משעות הלילה, תעודות זהותם סומנו בחותמת מיוחדת ליהודים וכדומה. השלטונות בסוריה חייבו למנות מנהל מוסלמי בכל בתי הספר בסוריה. יהודי סוריה לא הורשו להגר מהמדינה במשך שנים ארוכות על אף הלחץ הבין לאומי הרב. רק בשנת 1991 אישר הממשל בסוריה ליהודי סוריה להגר מן המדינה, פרט לישראל.
תוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילת יהדות תוניסיה מנתה כ- 20,000 יהודים ערב מלחמת ששת הימים. במשך שנים מספר התעצמה בתוניסיה התנגדות ליהודי המדינה, ברוח המשבר הערבי ישראלי ובצל המשבר הכלכלי במדינה. תהליך זה הוביל לשיעורי הגירה הולכים וגוברים עם חלוף השנים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים החלו פרעות בקהילה היהודית[12]. הפורעים שרפו את בית הכנסת המרכזי, פורץ ושורף חנויות ובתי עסק יהודים, מחריב כתבי דת ומגילות יהודיות ומעלה באש מוסדות יהודים[9]. במהלך הפוגרומים יהודי אחד ונהרג ויהודים רבים נפצעו. ראשי הממשל בתוניסיה עמדו לצד היהודים, הבטיחו להגן עליהם, לפצותם על הנזקים הכבדים שספגו ולהעמיד לדין את הפורעים[4]. שגריר תוניסיה בפריס התנצל בפני היהודי תוניסיה בצרפת על המאורעות הקשים[14]. ורשויות הדין והמשפט בתוניסיה העמידו לדין שני פורעים אשר היו מעורבים בהצתת בית הכנסת הגדול, ופורעים נוספים אשר פגעו בקהילה היהודית ובשגרירויות שונות ברחבי תוניסיה. על אותם פורעים הוטלו עונשי מאסר ועבודות פרך. מרבית הקהילה היהודית היגרה מתוניסיה לאחר אירועי מלחמת ששת הימים.
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת ששת הימים הובילה לגל הגירה רחב ממדים של יהודים מכלל ארצות ערב, ולמעשה מסמלת את קצן של קהילות עשירות ועתיקות יומין אלו. דיון הגדרת מהגרים אלו כפליטים נידון במשך שנים ארוכות. בשנת 2010 נחקק "חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן", במסגרתו מוגדרת דמותו של הפליט מארצות האסלאם וזכויותיו בנושא פיצויים על רכושו שהוחרם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עיתון "מעריב", גואה גל הרדיפות והטרור נגד היהודים בארצות ערב
- ^ חבר הכנסת שלמה כהן- צידון, התפרעויות נגד היהודים בארצות ערב (עמ' 133-138), באתר ארכיון המדינה, 21.6.1967
- ^ על המשמר, יהודי ארצות ערב שואפים לצאת, 11/12/1968
- ^ 1 2 3 4 5 6 צבי גבאי, יהודי ערב בעקבות "מלחמת ששת הימים", 1967
- ^ דוד סיטון, הקהילות הספרדיות בימינו, ועד העדה הספרדית בירושלים, 1974, עמ' 20
- ^ חבר הכנסת אשר חסין, התנפלויות על יהודים בארצות ערב (עמ' 126-132), באתר ארכיון המדינה, 21.6.1967
- ^ תולדות קהילת יהודי עיראק, באתר והגדת לבנך (ארכיון)
- ^ דוד סיטון, הקהילות הספרדיות בימינו, ועד עדת הספרדים בירושלים, 1974, עמ' 11-20
- ^ 1 2 3 נתן ויינשטוק, נוכחות כה ארוכה, הוצאת בבל ומשכל הוצאה לאור, 2014, עמ' 217-218
- ^ חורבן קהילות ארצות ערב: האסון שנגנז - תכלת, באתר tchelet.org.il
- ^ 1 2 3 4 מרטין גילברט, תרגום: לבנה זמיר, באוהלי ישמעאל, כנס הפקות, 2013, עמ' 274-275
- ^ 1 2 3 ועד יהודי ארצות ערב, סיכום דיווחים מקהילות יהודי ארצות האסלאם (עמ' 153-157), באתר ארכיון המדינה, 16.06.1967
- ^ 1 2 3 דוד סיטון, הקהילות הספרדיות בימינו, ועד עדת הספרדים בירושלים, 1974
- ^ 1 2 3 ועד יהודי ארצות הברית, סיקור קהילות יהודי ארצות ערב לאחר מלחמת ששת הימים (עמ' 143-147), באתר ארכיון המדינה, 15.06.67
- ^ הסדנה להיסטוריה חברתית, החזיתות הבלתי צפויות של מלחמת ששת הימים: חיסול קהילת יהודי לוב - הסדנה להיסטוריה חברתית, באתר הארץ, 13 ביוני 2017
- ^ יעקב חג'ג' לילוף, הפרעות בלוב (1967,1948,1945) רקע, מהלך, תוצאות ותגובות, באתר מרכז מורשת יהודי לוב
- ^ דוקטור אריה כהן, יהודי סוריה ולבנון- מצבם והמאבק להצלתם