יהדות בגדאד

קבר האחים של הנרצחים בפרהוד

יהדות בגדאד היא קהילה יהודית חשובה וגדולה שהתקיימה בעיר בגדאד, בירת עיראק, החל מימי קדם ועד ימינו. יהדות בגדאד הייתה לאחת הקהילות החשובות והמרכזיות בקרב יהדות בבל ויהדות ארצות האסלאם, ובה היו מרכזי תורה חשובים ששירתו את הקהילות היהודיות בעיראק, פרס, הודו, כורדיסטן, סוריה וארץ ישראל, והעמידה רבים מפוסקי ההלכה והמקובלים הגדולים של יהדות ארצות האסלאם בעת החדשה. רוב יהודי בגדאד עלו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה (בשנים 1950–1951).

היסטוריה

התבססות הקהילה היהודית עד המאה ה-19

עד לאמצע המאה ה-11 יהדות בגדאד הייתה חלק מאחד האזורים אשר היו ממרכזי התרבות של העולם בכלל ושל היהדות בפרט. במאה ה־11 נפגעו הקהילות המקומיות. בעניין זה עוסק ספרו האחרון של הפרופסור רוני אלנבלום, גאוגרף והיסטוריון ישראלי שהתמחה בחקר ממלכת הצלבנים, בחקר הערים ההיסטוריות ובהיסטוריה סביבתית אקלימית. שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2012: The Collapse of the Eastern Mediterranean. אלנבלום טען שבמאה ה-11, לפני בוא הצלבנים, היה שינוי אקלימי דרמטי במזרח אגן הים התיכון שבא לידי ביטוי בשתי צורות שלובות זו בזו: בצורות חסרות תקדים בנילוס שהארוכות שבהן נמשכו חמש, שש ושבע שנים ושמצרים לא יכלה לעמוד בהן, וגלי קור בעיראק. על פי הממצאים שחקר, בשנים 1027 ועד 1060 תקף אז האזור גל קור קיצוני, אשר השפיע על גידולי החקלאות, וככל הנראה היה גורם מרכזי במשברי רעב רבים שהיו בתקופה זו. כבר בשנים 1031-1027 תיעדו תושבים באזור בגדאד בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים כרי מרעה פוריים במקביל לפשיטות ביזה על יישובים.

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 החלו אירועי תסיסה ואלימות שונים בבגדאד בפרט ובשטחה של השושלת הבויהית בכלל. נמצאה קורולציה בין אירועים אלימים אלו לבין שינויי האקלים (שגרמו לעליית מחירי המזון). ידוע שחלק מאירועי אלימות אלו נסובו סביב נושאים של דת ומיעוטים. בעיצומן של אחת מנקודות השיא של אירועי אלימות אלו – נעלמות הישיבות של בגדאד, וכן ישיבות חשובות נוספות באזור. נהוג לראות בשנת 1040 את סיומו של תור זהב התרבותי של האזור, ועם שקיעתו של האזור כולו, שוקעת גם יהדות בגדאד. יהודים רבים שהיו חלק מיהדות בבל, שיהדות בגדאד הייתה חלק ממנה, עזבו את האזור אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל כולה.

במאה ה-12 כללה הקהילה היהודית בעיר כ-40,000 יהודים. אחרי נפילת העיר בשנת 1258 בידי האימפריה המונגולית, נשארה בה קהילה יהודית קטנה, אשר הלכה וגדלה לאורך השנים. כשהמונגולים כבשו את בגדאד ב-1258 והחריבו את הח'ליפות העבאסית, השליטים המונגולים הראשונים, האילח'אנים, כלל לא היו מוסלמים אלא שאמאניסטים או בודהיסטים. באותה תקופה, המונגולים ביטלו את חוקי האסלאם הנוקשים כלפי יהודים ונוצרים, ואפילו מינו רופא ושר אוצר יהודי בשם סעד אל-דולה לניהול האימפריה. זו הייתה תקופת פריחה קצרה שבה מעמד היהודים היה גבוה מאוד. הגלגל התהפך לחלוטין כאשר השליטים המונגולים החליטו להתאסלם כדי להתחבב על רוב האוכלוסייה המקומית. כדי להוכיח את נאמנותם לדת החדשה, ובעקבות לחץ כבד של אנשי דת מוסלמים קיצוניים והמון מוסת, החלו גזירות קשות נגד מי שאינם מוסלמים. בר הבראוס חי בבגדאד ובאזור מסופוטמיה בדיוק בתחילת תקופת השלטון המונגולי והיה עד לחורבן בגדאד ב-1258). בספרו ההיסטורי המפורסם, Chronicon Syriacum (הכרוניקה הסורית), הוא מתעד לפרטי פרטים את מערכת היחסים המורכבת בין המונגולים, המוסלמים, הנוצרים והיהודים. הוא זה שתיעד את עלייתו המטאורית של שר האוצר היהודי סעד אל-דוולה בבגדאד, אך גם הזהיר מפני מה העתיד לבוא. כאשר ארגון ח'אן היה על ערש דווי בשנת 1291, ההזדמנות נוצלה על ידי חברי האליטה המונגולית כדי להיפטר מסעד אל-דוולה. והוא נרצח ב-5 במרץ 1291, מה שסימן את תחילתן של פרעות אנטי יהודיות בערים ברחבי פרס כולה. הבראוס תיעד את הקנאה והשנאה היוקדת שהתפתחו ברחובות בגדאד כלפי המיעוטים שקיבלו זכויות מהמונגולים, וכתב על הגלים הראשונים של הפרעות שהחלו מיד לאחר רצח זה.

מיקומה של בגדאד על ציר המסחר בין הודו והמזרח הרחוק לבין המזרח התיכון ואירופה, עודד את הגירתם של סוחרים עשירים אליה, בהם יהודים רבים ממגורשי ספרד, וכן יהודים שהיגרו מפרס בשל המצב הכלכלי הקשה והרדיפות כנגדם בארץ מוצאם. בין המאה ה-15 למאה ה-16 התפתחה הקהילה ובראשה עמדו למשך כמאה וחמישים שנה רבנים בני משפחת ברזאני. שושלת רבנית זו נקטעה (בענף הבגדדי), עת נפטרה רוב ההנהגה הרבנית, יחד עם רבים מנכבדי הקהילה, במגפת הדבר של שנת 1743. מגפה זו פגעה קשות בקהילה ומוסדותיה.

החל מאמצע המאה ה-18, בעקבות התבססות האימפריה הבריטית בהודו הואצו תהליכי הסחר וההגירה לעיר והעיר החלה להתאושש. ריכוז היהודים העשירים בבגדאד איפשר לקהילה היהודית לקיים מוסדות חינוך, דת ורווחה מפותחים. בין המשפחות העשירות המפורסמות של יהודי בגדאד באותם ימים נמנות משפחת ראובן (יחזקאל ראובן ובניו מנשה וששון), משפחת ששון משפחת זלכה ועוד. באותה תקופה קמו בבגדאד תלמידי חכמים גדולים, חלקם היגרו אליה מבחוץ, בהם הרב צדקה חוצין (הראשון) שהוזמן לרבנות לאחר מגפת הדבר מהעיר חלב ושימש כרב הקהילה במשך כ-30 שנה, הרב יעקב בר יוסף הרופא והרב עבדאללה סומך. הגידול באוכלוסיית העיר היה מאסיבי, ובתחילת המאה ה-19 חיו בעיר כ-700 יהודים, ובסופה כ-50,000 יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. כוחם הכלכלי והפוליטי היה רב. בשנת 1828 אירע ביהודי בגדאד מעשה טבח.

המאה ה-19

בשנות ה-60 של המאה ה-19 התרחשו מספר אירועים מרכזיים שהשפיעו מאוד על התפתחותה התרבותית החברתית וה כלכלית של הקהילה היהודית ואחד מהם היה פתיחת בית הספר היהודי המודרני הראשון של חברת כי"ח (כל ישראל חברים-אליאנס) שהישגיו הגבוהים היו בעיקר בתחום הוראת השפות.

לצד התפתחותה הכלכלית, עברה הקהילה היהודית בבגדאד התפתחות דתית-רוחנית מאסיבית במאה ה-19, שכללה בניית בתי כנסת רבים (החל משני בתי כנסת בתחילת המאה ועד 30 בתי כנסת בסופה) ושיאה היה בהקמת "מדרש בית מנשי" אשר הפך ברבות הימים ל"מדרש בית זלכה" על ידי הרב עבדאללה סומך, ישיבה אשר מקרבה יצאו עשרות רבות של תלמידי חכמים שנשאו משרות תורניות בקהילות היהודיות באזור.

הבולט מתלמידי חכמים אלה היה הרב יוסף חיים (הבן איש חי), מגדולי פוסקי יהדות המזרח, שהשפעתו עיצבה את ההלכה והמנהג בקהילה. בהנהגתו בגדאד הפכה למרכז רוחני-תורני ליהדות ארצות האסלאם, לצד היותה מרכז כלכלי. מוסד חשוב נוסף לתלמידים צעירים היה מדרש תלמוד תורה.^{[דרוש מקור]}

לצד זה, החל תהליך הפוך. יהודים רבים רצו להשתלב בחברה הערבית המקומית, והחלו אט-אט לסגל לעצמם אורח חיים דומה לזה של הערבים: הם החליפו את שמותיהם בשמות ערביים, יצרו מוזיקה ערבית, התלבשו בלבוש ערבי מסורתי, עברו לגור בשכונות מוסלמיות ולעיתים אף החלו לעבוד במשרות ציבוריות העובדות בשבת.

המאה ה-20

יהודי עיראק תחת שלטון העות'מאנים

ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים והכרזת החוקה הליברלית שעיקרה היה מתן שוויון מלא לכל העדות והמיעוטים הדתיים ברחבי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה ליהודים מה שגרם לתגובות אלימות קשות, פגיעות גופניות, עלילות שווא, מעשי רצח ועוד נגד היהודים מצד גורמים דתיים-שמרניים בעיראק. בסוף המאה ה-19 הפגיעה בביטחון הפיזי והרדיפות על רקע דת ועוד גם מצד המושלים הטורקיים הביאה לפנייה של היהודים במדינה לגורמי חוץ (מנהיגי מדינות אירופה ושאר מעצמות בעולם) בבקשת עזרה והתערבות. בתקופת המנדט הבריטי (1921–1932) הייתה הגנה על בני מיעוטים בעיראק מצד הבריטים אך לזמן קצר והרדיפות מצד השלטונות והאוכולוסיה המקומית נמשכו.

עיתונות וכתבי עת יהודיים עד למלחמת העולם הראשונה

מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה ניכר שיפור במצבם ובמעמדם הכלכלי, החברתי, המשפטי של היהודים בעיראק. דבר שסייע להתפתחות הקהילה ובין היתר החלה פריחה של עיתונות, כתבי עת וספרים שנכתבו על ידי יהודים. היצירות נכתבו תחילה בערבית, בערבית אך בתעתיק עברי, או בעברית וכן בטורקית.

אל־זהור – הפרחים (الزهور) עיתון פוליטי דו־לשוני ערבית וטורקית, בעריכת נסים יוסף סומך ורשיד אפנדי אל־צפאר. החל מנובמבר 1909 ועד 1914

בין אל נהריין – בין שני הנהרות או "ארם נהריים" (بين النهرين) בעריכת יצחק יחזקאל מנחם עאני. החל מדצמבר 1909 ועד 1913

על אף שהייתה לעיתונים וכתבי עת אלו השפעה גדולה על חיי הקהילה היהודית מבחינה תרבותית, רובם התפרסמו תקופות קצרות בלבד. זאת משום שהם לא זכו בתמיכת המשכילים היהודיים, החשש מפני "הסתבכות" עם גורמי הממשל, מספר דל של מנויים והעדר תמיכה כספית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עיראק על ידי אנגליה מידי האימפריה העות'מאנית. בגדאד עצמה נכבשה רק ב-11 במרץ 1917. בפברואר 1917, כחודש לפני כניסת האנגלים לבגדאד עצרו השלטונות העות'מאניים 19 (או 17 לפי גרסה אחרת) חלפני כספים יהודים שהואשמו באשמת שווא של סחר לא חוקי בשער הלירה הטורקית שגרם לפגיעה בערכה.

חלפני הכספים עברו חקירות קשות מאוד כולל קטיעת איברים אכזרית, ולבסוף נרצחו וגופותיהם הושלכו לנהר החידקל בתוך שקים עם אבנים.

בנוסף, ככל שהאנגלים התקרבו יותר לכיבוש בגדאד נערכו פרעות רבות בקהילה היהודית שכללו ביזה, אלימות, החרמת רכוש ונכסים ורצח של חפים מפשע. הפרעות נפסקו עם כיבוש בגדאד על ידי האנגלים ב-11 מרץ 1917.

מעצר, עינוי וחיסול חלפני כספים

בספר "יהודי בבל בתפוצות" שנכתב על ידי החוקר ד"ר אברהם בן יעקב הוא מספר על מעצר ורצח 19 חלפני כספים בבגדאד לקראת סוף 1916 ותחילת 1917. באותה תקופה מושל בגדאד היה אדם בשם פאיק ביי ועוזריו היו המצביא הטורקי ח'ליל ביי וראש המשטרה סעיד אלדין. השלושה הללו שהיו צוררי יהודים חיפשו סיבות לעשות שפטים ביהודים אותם שנאו, וכך הם העלילו עליהם עלילת שווא כי הם סוחרים שלא כחוק במטבע הטורקי וגרמו לירידת ערך המטבע.

הסיפור מפורט גם בספרון קטן בהוצאה פרטית בשם "על נהרות בבל" שנכתב על ידי רפאל שלמה ציון שאביו שלמה ציון נרצח בתקופה הזו (אחיו של שלמה ציון הוא הרב יצחק נסים שלימים היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל (ספרדי) בשנים 1955 עד 1972). בספרון זה מצוין כי נרצחו 17 חלפני כספים יהודים בחורף של שנת תרע"ז (1916). בתחילה עצרו הטורקים אדם בשם אהרון חזן והעבירו אותו עינויי תופת כדי שיודה בביצוע עבירות על ידי חלפנים אחרים. בסופו של יום מת אהרון חזן כתוצאה מעינויים קשים וגופתו נמצאה כשהיא מושלכת מחוץ לעיר כשהיא מרוסקת ואבריה מפוזרים לכל עבר.

בעקבות מעצרו של אהרון חזן נעצרו 16 או 18 חלפני כספים יהודים נוספים שעברו עינויים אכזריים ביותר שכללו חיתוך אפים, קיצוץ אזניים, עיוור עיניים, דפיקת מסמרים בראשיהם ועוד. לבסוף הם נרצחו וגופותיהם כרותות האיברים הושלכו בשקים עם אבנים לנהר החידקל. בין העצורים היו יהודה סומך, יחזקאל ברוך דנגור ובנו יוסף דנגור, אליהו דנגור, ששון סופר, שלמה ציון, אהרון מועלם, עבדאללה יצחק מצפי, אברהם דבול ויצחק נסים מינה.

בסמוך למעצרם הלך הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי לישראל עד 1972) לתחנת המשטרה כדי לברר מה עלה בגורל אחיו שלמה ציון ושם שמע כי הוא נלקח מתחנת המשטרה ועקבותיו לא נודעו.

הסיפור הזה מופיע גם בספרו של חייל אנגלי בשם אדמונד קנדלר שהשתתף במלחמה בעיראק וכתב ספר בשם The long road to Baghdad. לפי עדותו של קנדלר פשטה המשטרה הטורקית על בתי כמה יהודים, חטפום, עינום, רצחום, וזרקום לנהר החידקל. כאשר בני משפחותיהם הלכו למשטרה כדי לתת להם ארוחת בוקר אמרו להם בלעג שהם נסעו לעיר כות.

מתוך חלפני הכספים שחוסלו נפלטו ממי הנהר גופותיהם של חמישה. ביום 7 במרץ נפלטו גופות שלושה: אהרון מועלם, עבדאללה יצחק מצפי ואברהם דבול. אחרי כמה שבועות נפלטו גופותיהם של שלמה ציון ויצחק נסים מינה. רגלו של אהרון מועלם נראתה שרופה במגהץ חם מעל עצם כף הירך.

פרעות ביהודים וכניסת האנגלים

בליל יז באדר תרע"ז (11 במרץ 1917) נכנס הגנרל האנגלי פרדריק סטנלי מוד לבגדאד בראש צבאות בריטניה ומצבם של היהודים הוקל. לפני צאתם, שרפו הטורקים חלק גדול מבגדאד. המוסלמים בעיר ניצלו את ההזדמנות, התנפלו על חנויות היהודים, שיברו את דלתותיהם, שדדו ובזזו את כל אשר בהן. עם כניסת האנגלים שקטה העיר.

יהודי בגדאד ראו בכניסת האנגלים לעיר "נס" מן השמיים וקבעו את יום יז באדר כ"יום נס" בכל שנה וחגגו אותו בתפילות ובשמחה. פיוט מיוחד נכתב לזכר האירוע הזה והוא נאמר ביום כיפור.

היהודים התלוננו בפני גנרל מוד הבריטי על פאייק ביי ובקשו לבוא אתו חשבון, אולם הוא הצליח להימלט ולא נמצא בין השבויים שהבריטים לקחו.

קינה לזכר האירוע

בעקבות האירוע כתב הרב יצחק נסים, קינה בשם "שודדו מבית מגורותיהם" שעותק ממנה נמצא ביד בן צבי. הקינה נאמרה במעמד קבורתו של אחיו שלמה ציון בהשתתפות רבנים וקהל מלווים גדול. הקינה מבוססת על קינה קדומה בשם "גרושים מבית תענוגיהם" שחיבר רבי יהודה הלוי ואותה נהוג לומר בתשעה באב.

הקינה מתארת את המעצר והעינויים האכזריים שעברו העצורים ואת סופם האכזרי: "הכבידום באבנים בתוך שקים והשליכום בנהרות רחוקים". יוצאי בגדאד שעלו לישראל נהגו לומר אותה בתשעה באב אבל ככל הנראה מנהג זה נפסק ברבות הימים בשלהי שנות ה-70 של המאה העשרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה

במקביל להנהגה הדתית רוחנית בבגדד, פעל גם "ועד גשמי" שעסק בצרכי הציבור וייצוג מול השלטונות. בגיליון הראשון של העיתון "ישורון" (ח' כסלו תרפ"א – 19/11/1920) יש קבילה על כך ש"הוועד הגשמי" פועל כבר 12 שנה ללא בחירות וזאת, כנראה, בשל "הייסורים שהתרגשו בזמן המלחמה", התפטרות של רבים מחברי הוועד, מה שגרם ל"עזובה רבה בקרב הקהילה". החכם באשי משה חיים שמאש נעתר לדרישת צעירים ונשלחו 300 הזמנות לנכבדי העדה לבוא לאספה ונערכו בחירות אך בשל התלהטות הוויכוחים, הוחלט על דחייה נוספת.

הצלחתה של הקהילה היהודית חיזקה את האנטישמיות בעיראק בכלל ובבגדאד בפרט, ומהומות שהתחוללו בבגדאד נפצעו עשרות יהודים. גם תחת שלטונו של המלך פייסל מצב היהודים היה טוב, ואף בממשלתו כיהן ששון יחזקאל היהודי כשר האוצר. גם בפרלמנט העיראקי ישבו יהודים, בהם שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד וסאלח קחטן. ראובן בטאט, שופט ואחד ממחברי החוקה העיראקית, ראובן בטאט נבחר לפרלמנט חמש פעמים וכיהן כחבר פרלמנט בין השנים 1924–1946. עם עלייתו לשלטון של בנו ע'אזי, ב-1933 הורע מצבם של היהודים. לצד זה, תעמולה אנטישמית, ואף נאצית הופצה בעיראק, בסיועו של המופתי של ירושלים, מנהיג ערביי ארץ ישראל הגולה, חאג' אמין אל-חוסייני. יהודים החלו להיות מורחקים ממשרות ציבוריות.

שיאה של ההתנכלות ליהודים מצד השלטון, הייתה עם תפיסת השלטון בידי המורד הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני בשנת 1941. כנופיות חמושות קיבלו סמכויות לפגוע ביהודים. האשמות שווא, ביזה, הלאמת רכוש וכסף נעשו לתופעות נפוצות. מיד לאחר שהבריטים השתלטו מחדש על עיראק, בחג השבועות, ו'-ז' בסיוון ה'תש"א התחולל הפוגרום הגדול ביהודי בגדאד הפרהוד, על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. במהלך האירועים, נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ונבזז רכושם של כ-50,000 יהודים.לצד הרציחות, נרשמו מקרים של הצלת יהודים על ידי מוסלמים. בשנת 1945 חוקק חוק שהגביל משמעותית את זכויות היהודים בעיראק. שני גורמים אלו, האיצו את התפתחותה של הציונות בעיראק, אשר הייתה מחוץ לחוק מאז שנות ה-30, והוקמה המחתרת הציונית, אשר פעלה להעלאת יהודי עיראק ארצה. בראשית שנות ה-50 התרחשו סדרת פיגועים כנגד מטרות יהודיות בעיר, ובמקביל החלה מדינת ישראל בשיתוף המחתרת הציונית בהעלאת יהודי עיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. רוב רובה של הקהילה היהודית בעיר עלתה ארצה במסגרת מבצע זה, ונותרו בה כמה אלפי יהודים בלבד.

היהודים הנותרים בעיראק לאחר מבצע עזרא ונחמיה

הקהילה היהודית בתקופה המלוכנית בשנים 1951-1958

מספר ה יהודים שנותרו בעיראק לאחר מבצע עזרא ונחמיה היה כ-6000. מספר זה הלך ופחת עם השנים וכ-400 יהודים עלו לישראל בשנת 1953. רובם התגוררו בעיר בגדאד. עיקר עיסוקיהם היה בתחום המסחר החינוך והמדע והצלחתם הייתה גדולה מאוד. מוסדות חינוך יהודיים ברחבי המדינה נסגרו ובבגדאד פעלו רק שלושה בתי ספר (יסודי חט"ב ותיכון). מספר בתי הכנסת הלך והצטמצם ושירותי הדת הלכו ופחתו. היו תופעות של המרת דת ואלה שהתאסלמו רצו חיים ללא סבל והתנכלויות. הקהילה היהודית השתלבה הצליחה ושגשגה למרות ההגבלות החמורות בתקופתו של מנהיגם נורי-אל סעיד שהיטיב עימם עד להרצחו במהפכה שהתחוללה ביולי שנת 1958.

לאחר העלייה ההמונית במבצע עזרא ונחמיה לא היה שינוי לטובה ביחס של השלטונות כלפי היהודים הנותרים. בשנת 1951 נחקק חוק הקפאת הרכוש שפגע קשותבמצבם הכלכלי והחברתי של היהודים שנשללה אזרחותם או שוויתרו על אזרחותם וטרם חיסלו את רכושם. הפגיעה כללה החרמת רכוש, השתלטות וחיסול עסקים, פיטורין של פקידים יהודיים ממשרותיהם במנגנון הממשלתי. הגבלות על קבלת סטודנטים יהודיים לאונ יברסיטאות ממשלתיות ועוד ועוד.בשנת 1954 הופקע על ידי השלטונות בית חולים שנחשב למשכולל והגדול ביותר במזרח התיכון.

הודות למינויו של מנכ"ל משרד הפנים לתפקיד מנהל כללי של "מנהלת הרכוש המוקפא" ולממונה על אכיפת החוק נמנעה התמוטטות כללית של המצב. העיתונות המ קומית האיצה בשלטונות להוציא תעודות זהות מיוחדות ליהודים שנשארו בעיראק כדי לאפשר להם לשוב ולנהל את עסקיהם. בשנת 1951 נאסר על יהודים להישאר בחו"ל למעלה מ-3 חודשים אחרת רכושם יוחרם ואזרחותם תישלל. בדצמבר 1963 – 12 שנים לאחר מכן – חויבו היהודים להצטייד בתעודה כהוכחה על שמירת אזרחותם העיראקית. לאחר מ בצע קדש בשנת 1956 – המלחמה בין ישראל ומצרים – השלטונות שוב התנכלו באופן קשה מאוד ליהודים שנותרו בעיראק כולל הפסקה של הנפקת דרכונים לאלה שרצו לנסוע לחו"ל וכשלא עלה בידם לצאת מהמדינה הם ניסו בדרך לא דרך למצוא מקלט במדינות אירופה, ארצות הברית וקנדה.

היהודים בעיראק בשנים 1958- 1963 לאחר השלטון המלוכני

מחודש יולי 1958 עד פברואר 1963 - תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם לאחר נפילת השלטון המלוכנ י בעיראק - הייתה עבור היהודים התקופה הטובה ביותר שידעו מאז העלייה ההמונית במבצע עזרא ונחמיה. רמת חייהם עלתה וכך גם חייהם ופעילותם החברתית. התאפשר ליהודים לצאת מהמדינה בגלוי ולמכור רכוש ונכסים שבבעלותם. בשנת 1960 זכויותיהם שנשללו מהם הוחזרו. דלתות האוניברסיטאות הממשלתיות נפתחו בפניהם . הוסרו ההגבלות על נסיעות לחו"ל ועל מועד חזרתם למדינה . עם זאת המהפכה הצבאית של קאסם לא שמה קץ להתנכלויות וליחס עוין כלפי ה יהודים. הם התרחקו מפעילות פוליטית ועסקו רק בעיתונות ובצורה זהירה. בפברואר שנת 1963 עם הפלתו ורציחתו של עבד אל-כרים קאסם הפורענויות כלפי הקהילה היהודית שנשארה בעיראק נמשכו ומצבם החמיר שוב.

בשנת 1962 בהוראת הממשל נעקר בית הקברות היהודי העתיק בעיר והועבר לפאתיה הצפוניים של העיר בשכונת אל-חביבייה. יהודי העיר המשיכו לסבול, ובשנת 1969 נתלו 9 מיהודי העיר (ועוד 3 מוסלמים ושני נוצרים) באשמת ריגול למען ישראל. כהמשך לכך, נהרגו בשנים שלאחר מכן כ-50 יהודים, דבר שגרם לעלייה נוספת של מרבית שארית יהודי בגדאד לישראל במהלך שנות ה-70.

בית הכנסת הפעיל האחרון שנשאר בבגדד הוא בית הכנסת מאיר טוויג.

במרץ 2021 נפטר הרופא ד"ר ד'אפר פואד אליהו, מומחה לרפואה אורתופדית וכירורגיה שהיה אחד היהודים העיראקים האחרונים שנותרו במדינה. נכון לשנת 2022 נותרו בעיר רק יהודים בודדים, אשר הם אף היהודים האחרונים בעיראק כולה.

חיי התרבות והרוח

התיאטרון היהודי בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20

התיאטרון היהודי בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה חלק משמעותי מחיי התרבות, החינוך וה והחברה של יהודי עיראק בעיקר בעיר בגדאד. פעילות זו שילבה בין מסורות עממיות וחינוך מודרני בבתי הספר לבין השפעות מהתיאטרון המקומי והאירופאי. המורים היהודיים שלימדו תיאטרון בעיראק בבתי ספר היהודיים הגיעו ממדינות אירופה, טורקיה, סוריה לבנון ומארץ ישראל. הפעילות התיאטרלית הממוסדת הראשונה החלה בין כותלי בתי הספר היהודיים ובית הספר היהודי הראשון שהתחילה שבו החלה פעילות זו היה בי"ס אליאנס (כי"ח).

החלק החילוני בקהילה היהודית בעיראק ראה בתיאטרון היהודי אמצעי בעל חשיבות רבה - חינוכית, היסטורית, תרבותית, חברתית ומוסרית. התיאטרון היהודי שימש במה לביקורת חברתית, לפעילות תרבותית ענפה ואף כמכשיר לגיוס כספים לטובת מוסדות צדקה, חינוך ונזקקים בקהילה. לצד התמיכה, הפעילות התיאטרלית נתקלה לעיתים בהתנגדות. הורי השחקנים, מחנכים וחוגים דתיים שמרניים זלזלו באמנות המשחק. הם ראו בתיאטרון אמצעי להשחתת המידות ולהתרחקות ממצוות התורה. מבחינה פוליטית, הנוער היהודי באותה תקופה היה מפולג בעיקר בין שני מחנות מרכזיים: המחנה הציוני והמחנה הקומוניסטי.

לפעילות התיאטרלית של יהודי עיראק היו מספר מאפיינים:

• תיאטרון עממי מסורתי. חגיגות עממיות בחגים כמו חנוכה ופורים כללו יסודות תיאטרליים עתיקים.

הצגות אלו שבהן השתתפו שחקנים יהודיים וערבים יחד, היוו המשך ישיר לתיאטרון הערבי העממי מימי הביניים.

• תרגומים מהמערב. רוב המחזות שהועלו על ידי הקהילה היהודית לא נכתבו על ידי מחזאים יהודיים אלא היו תרגומים של מחזות מצרפתית ומאנגלית.
• הצגות בעברית. בתקופת שלטונו של המלך פייצל הראשון (1921-1933) חוותה עיראק פריחה חברתית וספרותית. בתקופה זו העלה התיאטרון היהודי בבגדאד גם הצגות בשפה העברית. פריחה זו נמשכה זמן קצר בלבד עקב שינויים פוליטיים במדינה (עליית הלאומיות הערבית וההקצנה כלפי המיעוט היהודי).
• שיתוף פעולה עם התיאטרון הערבי ומגבלותיו. במהלך השנים הגיעו לעיראק להקות תיאטרון

ושחקנים ערביים ממצרים ומאזורים אחרים בעיראק. שחקנים יהודיים נהגו להצטרף ללהקות אלו ולהופיע עימן ברחבי המדינה.

עם זאת, מספר גורמים לא איפשרו הקמת תיאטרון יהודי עצמאי ונבדל לחלוטין מהתיאטרון הערבי בשפה, בנטיות הלאומיות, הרוחניות והדתיות. גורמים אלה כללו:

* הקצנה בלאומיות הערבית ודחיקת רגלי השפה העברית וקביעת הערבית כשפת ההוראה הרשמית.

* צמצום שיעורי הדת: מגמה זו התחזקה במקביל להתגברות המגמות החילוניות בחברה היהודית.

דעיכת התיאטרון היהודי בעיראק . בשנת 1950, לקראת המבצעים הגדולים של העלייה ההמונית לישראל (מבצע עזרא ונחמיה) החלה להתגבש בעיראק קבוצה של שחקנים יהודיים מקצועיים, משכילים ומוכשרים. שחקנים אלו הופיעו על במות מקצועיות שונות. עם זאת, הקבוצה לא הצליחה להקים בבגדאד תיאטרון ערבי-עיראקי חדש ויציב שכן רוב חבריה בחרו לעלות למדינת ישראל, דבר שהביא לסיום פעילותם בעיראק.

עמוד מתוך הגדה של פסח שחוברה בבגדאד בערך בשנות ה־20 של המאה העשרים על ידי הרב עזרא אליאס כחלק מספר תפילות שלם המוצג בספריית משה דיין באוניברסיטת תל אביב

חג הפסח

בעיראק חגגו הקהילות היהודיות את חג הפסח בקריאה מההגדות שתורגמו לשפה ייחודית להם

ואף הפיצו אותם ברחבי התפוצה של קהילה זו עולם.

היהודים שעלו לארץ מעיראק ובעיקר מבגדאד בעליה ההמונית בשנים 1950-1951 ולאחר מכן

חגגו את החגים בישראל על-פי מסורת אבותיהם ובשפתם. עדות לכך היא הגדת שרח פי אלערבי .

הגדה זו הודפסה בירושלים בשנת 1952. תחילה תורגמה ההגדה לערבית יהודית-עיראקית

לצד הנוסח הקדום המסורתי. התרגום נכתב באותיות עבריות והודפס באותיות קטנות

תרגום זה איפשר לכל המשתתפים לקרוא להבין את הכתוב ולקחת חלק פעיל במצווה לספר

ולהעביר מדור לדור את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר תחילה קראו בהגדה בעברית ואחר כך ב"שרח". בהגדת שרח פי אלערבי יש מעט איורים ורובה טקסטואלית והודפסו בה גם פיוטיו של רבי יוסף חיים

מגדולי הרבנ ים בעיראק וממנהיגיה הרוחנ יים.

מקורות

"במוסף רש"י" על מסכת זבחים דף צ"א עמוד ב' מפרש כי ייתכן שרב חנא בגדתאה היה למעשה רב חנא מבגדד.

ראו גם

• יהדות בבל

לקריאה נוספת

• תקוה דרוויש-לקר, יהודי עיראק בכלכלה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1987
• צבי יהודה, יהודי בבל באלף השני לספירה, הוצאת "מרכז מורשת יהדות בבל" 2013
• משה ש. שבת, ישיבות בגדאד – התהוותן והשפעתן לדורות, הוצאת מכון אהל דוד ששון תשע"ו-תשע"ט (שלשה כרכים).
• גילה סווירי יונה, להג יהודי בבל قاموس اللهجة العراقية البغدادية, הוד השרון, תשע"ד-2013

ספרי זכרונות

• סלים פתאל, בסמטאות בגדאד, הוצאת כרמל, 2003
• בדרי פטל, זכרונות מטטראן, הוצאת כרמל, 2005
• ששון סומך, בגדאד, אתמול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003

קישורים חיצוניים

• הקהילה היהודית בבגדד, עיראק, באתר בית התפוצות
• מידע על יהדות בגדאד בקטלוג הספרייה הלאומית
• מתי שמואלוף, “אנחנו כותבים אותך מולדת”– המקרה של הגירת יהודי עיראק, 9 באוקטובר 2012
• יעקב מנצור, "הקווים האופייניים לערבית היהודית המדוברת של בגדאד בתחום ההגה", פעמים כרך 23, תשמ"ה 1985, עמ' 52–63
• אסתר מאיר-גליצנשטיין, "הפרעות ביהודי בגדאד. חג השבועות תש"א (1–2 ביוני 1941)", פעמים כרך 8, תשמ"ה 1981, עמ' 21–37
• נילי גבאי, "חינוך בנות בקהילה היהודית בבגדאד (1894-1951)", פעמים כרך 82, חורף תש"ס 1999, עמ' 94–118
• מרכז מורשת יהדות בבל, הסיפור המופלא של להקת בית הספר ליהודים עיוורים בבגדד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 01.05.2018
• לינדה מנוחין עבד אל-עזיז, בין גאות לשפל: הסיפור שלי עם עיראק, באתר הפורום לחשיבה אזורית, מרץ 2018
• שי ניר, ‏"זה היה משהו נורא. מטוסים יום ולילה", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 15 בינואר 2021
• עופר אדרת, שמחה לילה לימדה את יהודי עיראק ערבית עד שהקהילה התרקונה מיושביה, באתר הארץ, 26 בינואר 2023