יהדות בלגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית הכנסת בבלגרד

יהדות בלגרד היא קהילה יהודית בת מספר קהלים החיים בעיר בלגרד בירת סרביה לפחות מהמאה ה-16 ועד ימינו. בשלהי 1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה לפחות 12,000 נפשות והייתה הגדולה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה.[1] תיעוד שניוני ליהודים החיים בבלגרד קיים החל מאמצע המאה ה-14. בתיעוד זה לא מפורטים חיי קהילה. ב-1521 נכבשה בלגרד על ידי צבא האימפריה העות'מאנית ובהדרגה זרמו לעיר יהודים, בעיקר מקרב מגורשי ספרד ופורטוגל. בעיר הוקמה שכונה יהודית, שלימים נקראה דורצ'ול, ובני הקהילה צברו מעמד כלכלי איתן. בראשית המאה ה-17 הפכה העיר למרכז הלכה והוקמה בה ישיבה בראשות הרב יהודה לירמה. לקראת שלהי המאה ה-17 מנתה הקהילה 800 נפשות.

תהליך שקיעתה ההדרגתי של האימפריה העות'מאנית מיצב את בלגרד בקו חזית הלחימה מול ממלכת הבסבורג. ב-1688, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699), נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. נערכו פרעות ביהודי העיר ובהמשך נאסרו בני הקהילה והובלו רגלית למחנות מעצר מרוחקים. הקהילה חרבה. שנתיים מאוחר יותר כבשו העות'מאנים בחזרה את העיר והחל תהליך שיקום איטי של הקהילה. ב-1717 נכבשה העיר על ידי האוסטרים. במועד זה כבר תועדה קהילה אשכנזית בעיר. האוסטרים הקימו את "מנהלת בלגרד" לניהול ענייני העיר, ומינו את יוזף זיסקינד אופנהיימר ("היהודי זיס") למנהל הכלכלי של המנהלת. ב-1739 שבו העות'מאנים לשלוט בעיר וב-1789 היא נכבשה שוב לתקופה קצרה על ידי האוסטרים.

ב-1804 פרצה המהפכה הסרבית אשר הובילה בפועל לסיום השליטה העות'מאנית ולהקמת נסיכות סרביה. במהלך הקרבות סבלה קהילת בלגרד מפרעות ובניה נאלצו להימלט ממנה. לאחר עלייתו לשלטון של מילוש אוברנוביץ' עבר על הקהילה תור זהב קצר ימים, ובמהלכו זכו לשוויון זכויות. ב-1842 שב בית קאראג'ורג'ביץ' לשלטון והונהג שלטון לאומני שבו הייתה קבוצת מגיני החוקה דומיננטית. שוויון הזכויות בוטל, והוטלו מגבלות מסחר, תנועה ומגורים וכן מגבלות כלכליות. לאחר קונגרס ברלין הופעל לחץ בינלאומי כבד על הסרבים להחיל שוויון זכויות למיעוטים ובכלל זה ליהודי בלגרד. הסרבים השתהו בתהליך ורק ב-1888 אושרה חוקה שהסדירה את מתן שוויון הזכויות ליהודים. בשלהי המאה ה-19 החלה פעילות ציונית בקהילה וב-1897 השתתף נציגה בקונגרס הציוני העולמי הראשון. לאחר מלחמת העולם הראשונה וכינון ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים הייתה הגירה פנימית מקהילות קטנות לבלגרד, ומספר בני הקהילה האמיר לכדי כ-8,000 ב-1931 ולכ-12,000 בשלהי 1940.

ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. יוגוסלביה חולקה בין מדינות הציר ואזור בלגרד נותר בחזקת הגרמנים. במהלך שואת יהודי יוגוסלביה הושמדו למעלה מ-90 אחוזים מיהודי בלגרד. הגברים נשלחו למחנה הריכוז טופובסקה שופה ונורו למוות בגאיות ההריגה ביאיינצי, ביאבוקה ובקומודראז', והנשים והילדים נשלחו למחנה ההשמדה סיימישטה והומתו באמצעות משאיות גז. עד שלהי מאי 1942 לא נותרו יהודים בבלגרד גופא. לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו שבה שארית הפליטה לעיר וחודשה הפעילות הקהילתית. כחלק ממפעל ההנצחה הוקם בעיר המוזיאון להיסטוריה יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו אליה רבים מיהודי בלגרד. בשנות קיומה של יוגוסלביה השתלבו בני הקהילה בחיים הפוליטיים והכלכליים במדינה, תוך הטמעות באוכלוסייה הכללית ומזעור סממנים לאומיים ודתיים. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 התפרקה יוגוסלביה והוקמה סרביה והפעילות הקהילתית חידשה את האופי הלאומי-דתי שלה. ב-2015 התגוררו בבלגרד 800 יהודים.

תוכן עניינים

היסטוריה של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדויות על קהילה יהודית בבלגרד לפני הכיבוש העות'מאני הן מעטות ובדרך כלל שניוניות. קיימות השערות מחקר בדבר קיומה של קהילה רומניוטית עוד במהלך המאה ה-10. הרב הראשי האשכנזי של בלגרד יצחק הכהן שלאנג טען במחקריו כי מסורת קריאת מגילת אסתר בט"ו באדר ולא בי"ד באדר שהייתה נהוגה בקרב יהודי בלגרד, כמנהג הקריאה בערים מוקפות חומה, היא אחת ההוכחות לקיומה של קהילה שם לפני בוא העות'מאנים. באמצע המאה ה-14, תקופת שלטונו של סטפן אורוש הרביעי דושאן, מתועדים יהודים שהתגוררו בממלכה, אך ללא תיעוד ספציפי לגבי בלגרד. עוד מתועד במועד זה כי במהלך המגפה השחורה הואשמו יהודים במערב אירופה בהפצתה, ורבים נמלטו דרך הדנובה והגיעו גם לבלגרד. ב-1374 גירש לאיוש הראשון, מלך הונגריה את יהודי ממלכתו, וכתוצאה מכך הגיעו משפחות יהודיות לבלגרד. ב-1471 גירש לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה את יהודי בוואריה ומקצת ממשפחות המגורשים הגיעו ככל הנראה לבלגרד. עם זאת אין בנמצא מקור ראשוני המעיד על קיומה של קהילה מאורגנת ופעילה בבלגרד.[2][1]

ב-1521, לאחר הכיבוש העות'מאני, בוצע טרנספר אוכלוסיות. אוכלוסיות מהשטחים הכבושים הועברו לעומק השטח העות'מאני, רבים מהם הועסקו כעובדי כפייה שנקראו בטורקית עות'מאנית סירְגין (Sürgün) והועסקו בין השאר בפיתוח העיר קונסטנטינופול.[א] ב-1540 נערך בקונסטנטינופול מפקד אוכלוסין ובו תועדו 16 משפחות יהודיות מהעיר בלגרד שכונו "קהל בלגרד". מתיעוד זה מניחים החוקרים שקהילה יהודית התקיימה בעיר עוד לפני הכיבוש.[3]

ראשית השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ברחוב היהודים בשכ' יאלייה
שכונת היהודים באחת ההצפות של הדנובה

ב-1440 צרו העות'מאנים לראשונה על בלגרד ולאורך עשרות שנים ניסו לכובשה ללא הצלחה. ב-21 באוגוסט 1521 עלה בידי כוחותיו של סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית לכבוש את העיר. ביחד עם מנגנון הממשל העות'מאני, הגיעו לעיר סוחרים ופקידים יהודים והם התיישבו סמוך לגדות הדנובה בשכונה שנקראה יָאלִייָה (בסרבית: Jalija. מקור השם מהמילה הטורקית yali שמשמעה גדה). בהמשך כונה האזור דורצ'ול. משאלה שנשלחה ב-1610 לרב חיים שבתי מסלוניקי ובה תיאור מפורט של השכונה היהודית ומועד הקמתה, עולה כי ב-1540 כבר הייתה קיימת ומאוכלסת. השכונה נבנתה בתצורה של שכונת חצר, אך לא הייתה מובדלת בשער או בחומה משאר חלקי העיר. הבתים היו בדרך כלל בני שתי קומות ומכוסים גג רעפים, וככל הנראה כללו גם עליית גג. מרפסות הבתים פנו לחצר הפנימית, אך חלונותיהם פנו גם לרחובות החיצוניים. השכונה שכנה סמוך לחומת מצודת בלגרד, לגדות הדנובה ודייריה סבלו באופן תדיר מהצפות. במרכזה של השכונה הוקם בית כנסת ולצידו בית מרחץ ותלמוד תורה. הקרקעות עליהן נבנתה השכונה כונו מִירִי, קיצור של אראדי אמיריה, דהיינו אדמות השליט שהיו רכוש האימפריה. המתגוררים על קרקעות אלו נהנו רק מזכות השימוש בהן תמורת דמי חכירה שנתיים, ולא הייתה להם כל חזקה עליהן.[4][5][1]

השלטונות העות'מאניים הגדירו רשמית את בני הקהילה כד'ימים כפי שהוגדרו הנוצרים, אך העניקו להם עדיפות ויחס אוהד, משום שלא היו להם שאיפות לאומיות ונחשבו מיעוט הנאמן לסולטאן. על קורות הקהילה בעת ההיא ניתן ללמוד משלושה מקורות עיקריים. ספרי שאלות ותשובות, תעודות עות'מאניות וספרי מסעות של נוסעים שעברו דרך העיר. הנוסע ההבסבורגי הנס דרנשוואם (בגרמנית: Hans Dernscwam) חלף בבלגרד ב-1553 ומתאר את שכונת היהודים ככזו הניצבת על גבעה הסמוכה לנהר סאווה. הדיפלומט ההבסבורגי יאקוב פון בצק (בגרמנית: Jakob von Betzek) אשר שהה בבלגרד ב-1564 מציין בספר מסעותיו, כי "בבלגרד סוחרים טורקים, ראגוזים, נוצרים ויהודים רבים". ב-1620 עבר בעיר הנוסע האנגלי פיטר מאנדי וציין כי בעיר יש בין 60 ל-70 בתים של יהודים. ב-1660 ביקר בבלגרד אווליה צ'לבי ומציין כי היהודים גרים בסמוך למצודת בלגרד ויש להם בית כנסת. הברון גאורג היינריך מאוטנדורף וקולם (בגרמנית: Georg Heinrich, auf Ottendorf und Collm;‏ 1709-1646) דיפלומט צעיר שנלווה למשלחת מטעם ממלכת הבסבורג, הגיע לבלגרד ב-1666 ותיאר קהילה יהודית אוטונומית, עם "רחוב משלה" הסמוך לגדת הדנובה, ובו מתנהל מסחר ענף. כמו כן ציין שליהודים בית ספר ובית כנסת.[6][1]

משאלות אשר נשלחו ב-1546 למהר"י בן לב, לשמואל די מדינה, לשמואל קלעי ולרדב"ז עולה, כי בבבית הדין הרבני בבלגרד כיהנו 5 דיינים, עניין המעיד על גודלה של הקהילה. עוד עולה, כי ככל הנראה היו לפחות שני קהלי מתפללים משום שאחד הדיינים ציין בשאלותיו שהוא מ"ק"ק שלום" והשאר לא.[5] מתועד כי מספר יהודים שנשבו על ידי כוחותיו של בוגדן חמלניצקי במהלך אירועי גזירות ת"ח-ת"ט, הובלו לבלגרד והוצעו למכירה לעבדות, נפדו על ידי בני הקהילה.[7]

חורבן הקהילה וחידושה (1717-1688)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש בלגרד ב-6 בספטמבר 1688, איור של Hooghe Rac

ב-6 בספטמבר 1688, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) כבש צבא ממלכת הבסבורג בפיקודו של מקסימיליאן השני עמנואל את בלגרד, לאחר מצור קשה שנמשך חודש ימים. באותה העת מנתה הקהילה היהודית כ-800 נפשות. 100-150 מבני הקהילה נמלטו מהעיר בטרם כיבושה. האוסטרים בזזו את בית הכנסת והעלו אותו באש ובהמשך, בזזו את בתי השכונה היהודית ובתי העסק. על העות'מאנים שנותרו בעיר ובני הקהילה היהודית הוטלו עבודות כפייה במסגרתן פינו את גוויות החללים ופינו הריסות מרחובות העיר. לאחר תום עבודות הכפייה נאסרו כל בני הקהילה. כ-600 מבני הקהילה הובלו במסע רגלי לאורך 180 קילומטרים למחנה מעצר ליד מצודת טברג'ה (בקרואטית: Tvrđa) אשר באוסייק. חלקם היו ערומים או ערומים למחצה. הם נכלאו ונכבלו באזיקים. רבע מהמגורשים שרדו את המסע הרגלי ואת תנאי המעצר עד להגעת כספי פדיון השבויים. כ-45 מהמגורשים שכללו את הרב הראשי יוסף אלמושנינו, נכבדי ועשירי הקהילה הובלו למחנה מעצר בניקלשבורג ושם נפטר הרב אלמושנינו.[8][9]

משאלות שנשלחו לרב משה בן חביב עולה כי הייתה מחלוקת כבדה בתוך קבוצות השבויים ובקהילות הפודות בסוגיית פדיון השבויים. חלק מהפודים פעלו רק לפדיון קבוצת ה-45. גובה דמי הפדיון שנדרש על ידי האוסטרים לקבוצת ה-600 היה גדול פי ארבעה לאדם מהפדיון שנדרש לקבוצת ה-45, משום שלחלק מחברי הקבוצה הגדולה היו סכומי כסף גבוהים ותכשיטים שהוסתרו במקומות בטוחים מבעוד מועד. חלק מהשבויים פעלו עצמאית לפדיונם ולא במסגרת הקבוצה. ספרים ומכתבים שהפיצו פדויי השבי לאחר שחרורם מתארים את סבלם הקשה.

"פי המדבר ברוח נשברה, נאם מר ונאנח, לב נשבר ונדכה, צועק ובוכה, על צרות הזמן אשר מצאוני, אני הגבר ראה עוני, הצעיר פלוני, נאם המר, אשר פלאים ירד, ממגורשי ביליגראד."[10]

300 מהשבויים נפדו על ידי יהודי וינה. לאחר פדיון השבויים עברו הפדויים דרך פראג וממנה התפזרו. רבים מעשירי וממשכילי הקהילה לא שבו לבלגרד והתיישבו בוונציה, אמסטרדם ולונדון.[9] ב-14 באוקטובר 1690 לאחר 12 ימי מצור כבשו העות'מאנים מחדש את בלגרד. קומץ יהודים שב עם העות'מאנים והוחל בשיקום הקהילה. ב-1692 מונה שמואל פינטו מסלוניקי לרב הקהילה. בראשית המאה ה-18 הגיע מספר בני הקהילה ל-250 נפשות והם היו מעורים בחיי הכלכלה, המנהל והפוליטיקה. אברהם אלבוחר בן בלגרד היה עוזרו האישי ומתורגמנו של שגריר צרפת לאימפריה העות'מאנית, וניהל מטעמו את המגעים עם פרנץ ראקוצי אשר לימים מרד בשלטון בית הבסבורג בהונגריה.[8][9]

תחת ממלכת הבסבורג 1739-1717[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1716 פרצה המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) וביולי 1717 הגיע צבא ממלכת הבסבורג לשערי בלגרד והטיל עליה מצור שנמשך כחודש ימים. במהלך המצור הופגזה העיר ברציפות במשך מספר ימים. נזק כבד נגרם לשכונה היהודית ולבית הכנסת ונרשמו נפגעים מקרב בני הקהילה. ב-17 באוגוסט 1717 נכבשה בלגרד והעות'מאנים נסוגו. חלק מבני הקהילה עזבו את העיר לבלי שוב ונדדו לעומק השטח העות'מאני. תיעוד לבורחים מבלגרד קיים למשל בכפר צ'פינו באניה (חלק מוולינגראד אשר בבולגריה המודרנית). מדובר היה בסוחרים מבלגרד ובני משפחותיהם שהתיישבו במקום. התיעוד מופיע בספרי שאלות ותשובות ובפסקי הלכה של רבנים.[11] ב-1718 נחתם הסכם שלום פוז'ארוואץ אשר חתם את המלחמה והותיר את בלגרד בידיים אוסטריות. בתקופה זו מתועד לראשונה בבלגרד קהל אשכנזי מאורגן ולו רב ראשי. הקהילה הספרדית התפצלה לשני קהלים בשל סכסוך פנימי. השלטון ההבסבורגי נקט ביחס נוקשה כלפי יהודי העיר. האוסטרים ביצעו הבחנה בין יהודים אשכנזים שרובם לא היו נתינים עות'מאניים לבין היהודים הספרדים שהיו נתינים עות'מאניים. לקהל האשכנזי לא ניתנה זכות למגורי קבע בעיר להוציא בודדים ובניו היו נתונים בסכנת גירוש קבועה. לנתינים העות'מאניים ניתנו זכויות מסחר ומגורים מסוימות על רקע הסכמי הקפיטולציות. ב-1720 נמנו בבלגרד 33 משפחות בעלות נתינות עות'מאנית. יהודי בלגרד התגוררו בשתי שכונות חצר מרכזיות: "חצר יהודי אשכנז" שמנתה 47 חדרי מגורים ו"הבית היהודי" לספרדים אשר מנתה 103 חדרי מגורים. ראש הקהל הספרדי היה דוד מאיר וראש הקהל האשכנזי היה שמשון פרנקל.[8][12]

האוסטרים כוננו ממשל צבאי בבלגרד ומינו את קרל אלכסנדר, דוכס וירטמברג למושל הצבאי. הוחל בשיקום ובבינויה מחדש של העיר והתפתחה מערכת סחר ענפה עם האימפריה העות'מאנית. לעיר זרמו סוחרים בני לאומים שונים, להוציא סוחרים מראגוזה עליהם אסרו האוסטרים את הכניסה לבלגרד בשל קשריהם ההדוקים עם העות'מאנים. ב-1720 בוטל הממשל הצבאי והוקם מנגנון שלטוני שנקרא "מנהלת בלגרד" בראשות הדוכס קרל אלכסנדר. ב-1732 מינה קרל אלכסנדר את יוזף זיסקינד אופנהיימר ("היהודי זיס") למנהל הכלכלי של המנהלת והוא כיהן בתפקידו עד 1737, עת הוצא להורג, לאחר מות פטרונו קרל אלכסנדר. לאחר מותו של אופנהיימר הקשיח מאד השלטון האוסטרי את יחסו לקהילה היהודית בבלגרד. הוגבל חופש התנועה והעיסוקים, הוטלו על הקהילה מיסים מיוחדים, הופקעו נכסים ונאסרה מכירת סחורות ללא יהודים. עוד מתועדת זו מתועדת פעילות מיסיונרית של הכנסייה הקתולית הסרבית ועל יהודים שאולצו להמיר את דתם.[12]

שקיעת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש בלגרד ב-1789

ביולי 1739, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739) הטילו העות'מאנים מצור על בלגרד ולאחר 51 ימים כבשו אותה מחדש. ב-1785 פרצה שריפה בבלגרד אשר במהלכה נשרף כליל בית הכנסת ונפגעה קשות השכונה היהודית. מפסקי רבנים העוסקים בהתרת עגונות וכן מתיעוד פעולות של גמילות חסדים בקהילות, עולה כי מניין הנפגעים בשריפה היה גדול. ב-15 בספטמבר 1789, במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) הטיל צבא ממלכת הבסבורג בפיקודו ארנסט גדעון פון לאודון מצור על בלגרד וב-8 באוקטובר כבשו אותה. חלק מבני הקהילה עזבו ביחד עם העות'מאנים הנסוגים. חלק נמלטו לכפרי הסביבה, נלכדו ונשבו על ידי הצבא האוסטרי. חלק מהנשבים הוצאו להורג משום שנחשדו בריגול לטובת העות'מאנים וחלקם נאסרו. ב-1792, קיבלו העות'מאנים את החזקה על בלגרד מחדש ללא קרב, במסגרת ההסכמים שסיימו את המלחמה. עם שובם לשלטון של העות'מאנים, הורה הוואלי המקומי לאסור את הרב הראשי עזריאל יחיאל מגריסו ושבעת חברי בית הדין הרבני. הרב מגריסו נפטר בכלאו.[12][13][14] ב-1794 פרצה בבלגרד מגפת דבר ממנה מתו 4,470 מתושבי בלגרד, בכללם כמה עשרות יהודים ובכללם הרב יהושע רפאל מגריסו, רבה הראשי של הקהילה, בנו של עזריאל יחיאל מגריסו. ב-1795 פרעו בבלגרד כוחות יניצ'רים שלא שבעו נחת מהשלטון המקומי. נרצחו תושבים טורקים ויהודים, אך בעיקר סרבים, וכך גם ב-1804 כאשר כוחות דאחיה רצחו עשרות נכבדים סרביים. אירוע זה הצית את המהפכה הסרבית.[15]

תחת השלטון הסרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ספרדים נמלטים מבלגרד לזמון לאחר הפגזת העיר ממצודת בלגרד על ידי העות'מאנים ב-1862, איור של פליקס פיליפ קאניץ
שכ' יאלייה באחת ההצפות של הדנובה

ב-1804 פרצה המהפכה הסרבית. כ-30,000 לוחמים בני לאומים שונים, ובכלל זה גם אלמנטים פליליים אשר עמדו תחת הנהגתו של קאראג'ורג'ה, תקפו עיירות וכפרים ברחבי סרביה, תוך שהם טובחים בתושבים טורקים ויהודים. הכוחות התייחסו ליהודי העיירות והכפרים כבני חסותם ועושי דברם של העת'מאנים. עשרות רבות של פליטים יהודים הגיעו לבלגרד. בנובמבר 1806 הגיעו כוחות המורדים לבלגרד ו-12 בדצמבר כבשו אותה ופרעו בשכונה היהודית. בוצעו מעשי ביזה, נרצחו מספר יהודים ואחרים נחטפו למטרות כופר נפש. בינואר 1807, לאחר ששולם סכום נכבד שוחררו 182 נשים, ילדים וקשישים והורשו לעזוב את בלגרד לזמון. אחרים שבו לשכונה היהודית. ב-7 במרץ 1807 החל פוגרום ביהודי בלגרד ובאוכלוסייה הטורקית שנמשך יומיים. עשרות נרצחו ורבים הוכרחו להמיר את דתם לנצרות. בהמשך, גורשו מהעיר מאות יהודים והם עברו לערי בולגריה, בוסניה ולשטחי אוסטריה. המגורשים שהגיעו לשטחי אוסטריה פנו לשגריר האימפריה הרוסית לווינה אנדריי ראזומובסקי(אנ') והלינו על הפגיעה באוכלוסייה היהודית על ידי המורדים הסרביים שנתמכו על ידי הרוסים. הרוסים פנו לסרבים לבירור העניין ותשובת הפיקוד הסרבי הייתה שאכן הייתה פגיעה משמעותית ביהודים משום שהם סוכנים עות'מאניים.[16]

באוקטובר 1813 תקפו העות'מאנים את בלגרד וכבשו אותה. בעיר הושאר חיל מצב בהיקף של 5,000 חיילים. חלק מבני הקהילה שעזבו את העיר מחמת הקרבות שבו לבתיהם ועסקו בשיקומה של השכונה היהודית החרבה. העות'מאנים דרשו מבני הקהילה להקצות כסף ואנשים לצורך שיקום מצודת בלגרד. ב-1815 הוביל מילוש אוברנוביץ' את השלב הצבאי השני של המהפכה הסרבית וב-1817 הקים את נסיכות סרביה. אוברנוביץ' ניהל משא ומתן עם העות'מאנים וזכה להכרה בנסיכות כיישות וסאלית של האימפריה. תקופת שלטונו נחשבת ל"תור זהב" בקורותיה של יהדות בלגרד. הוא העניק שוויון זכויות ליהודי בלגרד והציע להם להתיישב מחוץ לתחומי השכונה היהודית יאלייה, תוך הקצאת קרקעות עבורם. בני הקהילה חששו לצאת מגבולות השכונה ונותרו בה. ב-1818 נפתח מחדש בית הכנסת המשופץ "קהל ישן" וכן המֶלְדָארִי, במעמד הרב הראשי אברהם בן יצחק פארדו. חיים בכר בן דוד חיים (דאוויצ'ו) היה ספקו ויועצו של הנסיך. במסורת יהודי בלגרד מסופר כי דאוויצ'ו לו היו מהלכים גם בשלטון העות'מאני, גילה כי העות'מאנים עתידים להתנקש בחייו של אוברנוביץ' באמצעות הרעלה וגילה את המזימה לנסיך, שניצל. לפי המסורת, אירוע זה הוביל ליחסו האוהד של מילוש אוברנוביץ' כלפי יהודי בלגרד. ב-1839 נאלץ מילוש אוברנוביץ' לוותר על השלטון בעקבות לחץ אופוזיציוני מקרב האליטה הכלכלית הסרבית שהתנגדה בין השאר לשוויון הזכויות שהנהיג הנסיך וכונתה מגיני החוקה. האליטה החדשה התחייבה להצר את זכויות היהודים בסרביה. ב-1842 עלה בידיהם למנות את אלכסנדר קאראג'ורג'ביץ' לנסיך סרביה. השלטון החדש נקט בצעדים נוקשים נגד היהודים. ב-1844 בוטל שוויון הזכויות וכן חופש התנועה והמגורים. יהודים גורשו משכונות חדשות בבלגרד, הובלו ורוכזו בשכונה היהודית בבלגרד. לפי צו נוסף נאסר על היהודים לגור בערי-השדה, והחלה הגירה לבודפשט, וינה, פריז, לונדון ולארץ ישראל.[16][17]

במרץ 1856 נחתם חוזה פריז אשר חתם את מלחמת קרים ובמסגרתו זכה מעמדה העצמאי של נסיכות סרביה לגיבוי המעצמות האירופיות המובילות בכפוף למספר תנאים וביניהם מתן חופש פולחן, חופש מגורים וחופש מסחר לאזרחיה בני כל הדתות. ראשי קהילת בלגרד שיגרו מספר פעמים מכתבים למועצת הנסיכות הסרבית ובהם בקשות ברוח חוזה פריז. בשלהי 1856 השיב הנסיך אלכסנדר קאראג'ורג'ביץ' כי הוא מתיר ליהודי בלגרד להתגורר בכל חלקי העיר, אך סירב להעניק זכויות נוספות וגם הזכות לחופש מגורים ניתנה בבלגרד בלבד. באפריל 1858 פנו יהודי בלגרד ישירות לנסיך אלכסנדר וציינו כי מתוך 300 משפחות היהודים בבלגרד, 285 נתונות בעוני קשה בשל המגבלות שהטיל השלטון והן נסמכות על חסדיהן של 15 משפחות אמידות יחסית שמסייעות להן. בשלהי 1858 בשל קרע פנימי בתוך "שומרי החוקה" הודח הנסיך אלכסנדר והוחזר מילוש אוברנוביץ', מתוך הנחה שבשל גילו המתקדם הוא יהיה שליט דה יורה אך לא דה פקטו. מילוש נקט בקו עצמאי ובספטמבר 1859, בניגוד להחלטת הפרלמנט הסרבי, הוציא צו ובו ביטול כל ההגבלות על יהודי סרביה. שנה מאוחר יותר נפטר הנסיך מילוש אוברנוביץ' ובפברואר 1861 ביטל הפרלמנט הסרבי את הצו המקנה שיווין זכויות ליהודי סרביה. יהודי בלגרד פנו לנסיך מיכאילו אוברנוביץ' במטרה להשיב את זכויותיהם, אך לשווא.[16][17]

ב-15 ביוני 1862 התחוללה תקרית בין כוחות שיטור עות'מאניים שהיו מוצבים בבלגרד לתושבים סרבים. כוחות ז'נדרמריה סרביים התערבו בנעשה והחלו מהומות וקרבות רחוב בין הצדדים. למחרת היום, הושגה רגיעה בהתערבות קונסולים זרים. ב-17 ביוני הפגיזו כוחות עות'מאניים שהוצבו במצודת בלגרד את העיר. נגרמו נזקים כבדים לשכונה היהודית ובכלל זה לבית הכנסת "קהל ישן" שנפגע. 20 בתים נהרסו ו-357 נפגעו. נמנו 50 הרוגים ומאות פצועים בקרב תושבי בלגרד ובכלל זה בני הקהילה היהודית.[18] יהודי בלגרד עזבו בהמוניהם את העיר ומצאו מקלט בזמון שהייתה תחת שליטת האימפריה האוסטרית.[19][20] מתועד כי בין 400 ל-500 משפחות יהודיות עזבו את בלגרד לזמון, שלא יכלה להכיל את הפליטים הרבים. כתבות רבות התפרסמו בעיתונות היהודית על מצבם הקשה של הפליטים ובכלל זה בכתב העת "בן חנניה" שערך לאופולד לעף. נערכו מגביות ונתרמו כספים לפליטים בין השאר על ידי משפחת רוטשילד. בראשית 1863 שבו מרבית המשפחות לבלגרד, להוציא 60 משפחות שהחליטו לא לשוב לעיר ולהגר לשטחי האימפריה האוסטרית. בבואם מצאו שכונה חרבה. מרבית הבתים שלא נפגעו בהפגזה העות'מאנית, נבזזו על ידי תושבים סרבים. 121 ראשי משפחות מקרב השבים פנו לנסיך מיכאילו אוברנוביץ' בבקשה חוזרת להעניק להם שוויון זכויות או לגרשם מסרביה. משלא נענו, פנו לקונסול הבריטי בבקשה שהמלכה ויקטוריה תתערב למענם. בהמשך, נפגשו בזמון ראשי הקהל בבלגרד עם משה מונטיפיורי ודיווחו לו על מצוקותיהם. עם ראשי הקהל נמנה דוד בנימין רוסו, לימים סבו של משה פיאדה. בהמשך התערב גם הקונסול הצרפתי בנעשה, בעקבות פנייה מאדולף כרמיה נשיא חברת כל ישראל חברים. הבריטים הפעילו לחץ על הסרבים גם באמצעות השער הנשגב וגם באמצעות פנייה לממשלה הרוסית.[16][17]

ב-1868 התמנה מילאן הרביעי לנסיך סרביה לאחר רציחתו של מיכאילו אוברנוביץ'. מפאת גילו, ניהלה את הנסיכות מועצת עוצרים. ב-1869 הוצגה בפרלמנט הסרבי הצעת חוקה חדשה לנסיכות שכללה שוויון זכויות למיעוטים ובכלל זה ליהודי הנסיכות. הנושא חולל מהומה וקבוצות לחץ מקרב האליטה הכלכלית הובילו לדחיית ההצבעה וכשהחוקה הובאה לאישור, הוסרו ממנה הסעיפים הרלוונטיים ליהודים. הנושא הוביל שוב לפניית נציגי המעצמות האירופיות לממשלת סרביה לקבלת הבהרות, אך ללא הועיל. נציגי ממשלת סרביה טענו שזהו רצון העם. ב-1870 הטילה הממשלה הסרבית גיוס חובה על יהודי הנסיכות ופעלה בנוקשות לאכיפת הצו. ב-1876 פרצה המלחמה הסרבית-עות'מאנית שהסתיימה בתבוסה סרבית. במסגרת הסכם השלום עם העות'מאנים נדרשו הסרבים לבטל את כל התקנות נגד יהודי הנסיכות. הסרבים השהו את יישום ההסכם ובינתיים פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) שהסתיימה בתבוסה קשה לעות'מאנים. לאחר המלחמה כונס קונגרס ברלין ובלחצו של אוטו פון ביסמרק הסכימה סרביה לבטל את המגבלות כנגד יהודי הנסיכות בכפוף לאישור הפרלמנט הסרבי. את יישום החלטות קונגרס ברלין השהו הסרבים באמתלות שונות, ובכלל זה דיונים ארוכים ועקרים בפרלמנט, עד שב-1888 אושרה חוקה חדשה ובה ניתן שוויון זכויות מלא ליהודי הנסיכות, שרובם המוחלט התגוררו בבלגרד.[16][17][21]

לקראת סוף המאה ה-19 החלה פעילות ציונית בבלגרד ובמקביל גברה האנטישמיות ובאה לידי ביטוי בפרסומים בעיתונות ובספרים שונים שפורסמו. הרב יהודה אלקלעי הקים בבלגרד סניף של "החברה ליישוב ארץ ישראל". ב-1885 הגיע לבלגרד ד"ר ראובן בירר איש חובבי ציון והועסק כרופאו האישי של המלך מילאן הראשון והטיף להקמת סניף של "חובבי ציון" בבלגרד. פעילותו הייתה לצנינים בעיני השלטונות הסרביים והוא פוטר ונאלץ לעזוב את בלגרד. לאור התגברות האנטישמיות נפגש הרב הראשי שמעון ברנפלד עם ראש הממשלה הסרבי יובאן ריסטיץ' ובהמשך עם עוצר המלוכה קוסטה פרוטיץ' והובטח לו שהשלטון הסרבי ישמור על זכויות בני הקהילה היהודית.

ב-1897 יצא דוד אלקלעי לבזל לייצג את יהודי סרביה בקונגרס הציוני העולמי הראשון. כאשר שב, ייסד את אגודת "ציון" ולצידה אגודת הנוער הציוני "גדעון". ב-1911 הוקם סניף של ארגון בני ברית בבלגרד.[22] ב-1912 היה בנציון בולי ליהודי הראשון שנבחר לפרלמנט הסרבי. בפרוץ מלחמת הבלקן הראשונה התגייסו יהודי בלגרד בהמוניהם לצבא הסרבי בעידודם של הרבנים הראשיים יצחק אלקלעי ויצחק הכהן שלאנג. שיעור המגויסים עמד על 12 אחוזים מכלל הקהילה. במקביל מימנה הקהילה הספרדית את הקמתו של בית חולים צבאי בן 100 מיטות והקהילה האשכנזית מימנה את הקמתו של בית חולים צבאי בן 40 מיטות. לאחר תום מלחמת הבלקן השנייה עברה מקדוניה הווארדארית לשליטת הסרבים וראשי השלטון הסרבי ביקשו מהנהגת הקהילה בבלגרד לצאת לערי מקדוניה ולעשות נפשות בקרב הקהילות דוברות הלאדינו למען השתלבותם במדינתם החדשה. משלחות ובראשן הרב הראשי ד"ר יצחק אלקלעי ודוד אלבלה יצאו לביטולה ולסקופיה.[23][24]

מלחמת העולם הראשונה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה אנטישמית שהופצה בבלגרד ובו מוצגים סטלין וצ'רצ'יל כעושי דברם של היהודים והבונים החופשיים
עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: סרביה במלחמת העולם הראשונה, הקהילה היהודית בזמון

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פלש הצבא האוסטרו-הונגרי לסרביה, בלגרד הופצצה ובהמשך עם הצטרפות הבולגרים וצבא הקיסרות הגרמנית למערכה על סרביה, נכבשה הממלכה. לאחר החלת ממשל צבאי אוסטרו-הונגרי בבלגרד, הוגלו רבים מנכבדי הקהילה היהודית למחנות הסגר באזור הונגריה. ההנהגה והצבא הסרביים נסוגו לאי קורפו והקימו שם ממשלה גולה ופרלמנט גולה ובו גם נציג הקהילה היהודית בנציון בולי. ד"ר דוד אלבלה בן קהילת בלגרד יצא לארצות הברית בשליחות ממשלת סרביה במסע שתדלנות בקרב ראשי הממשל וראשי הקהילה היהודית למען סרביה. הקשרים שרקם עם הממשל הסרבי הגולה, הובילו לכך שסרביה הייתה המדינה הראשונה שהכירה בהצהרת בלפור. במהלך מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-130 מיהודי בלגרד ששירתו בצבא הסרבי, כ-4 אחוזים מבני הקהילה. בתום המלחמה הוקמה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים ובמסגרת חוקיה הוגדרה יהדות הממלכה כיחידה דתית אחד. בהמשך, חוקק חוק שהעניק לקהילות היהודיות השונות אוטונומיה בניהול הקהילות בכפוף לחוקי הממלכה. ב-1919 נוסד "איגוד הקהילות הדתיות ביוגוסלביה" בראשות הוגו שפיצר. ב-1920 נבחר פרידריך פופס לסגן ראש עיריית בלגרד. ב-1923 נוסד איגוד רבני יוגוסלביה בראשות ד"ר יצחק אלקלעי.[23]

בפאתי בלגרד נמצא אזור מסחרי שכונה פִישֶקְלִייָה (בסרבו-קרואטית: Fišeklija) ובו שכנו בתי מלאכה נטושים. לאחר מלחמות הבלקן ובהמשך מלחמת העולם התיישבו באזור יהודים שהיגרו מאזור מקדוניה, רובם מקרב יהודי ביטולה. הם התגוררו בצפיפות בבתי המלאכה וגם עסקו שם במסחר זעיר וברוכלות. במקום התפתחה שכונת עוני ותושביה היו על פי רוב במצב כלכלי קשה.[25] ב-1927 נבחר שמעיה דמאיו לבית הנבחרים. במרץ 1928 ביקר בבלגרד נחום סוקולוב שעשה נפשות למען הרעיון הציוני ולמען קרן היסוד.[26] ב-1932 מינה אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה את הרב הראשי יצחק אלקלעי לסנטור מתוקף תפקידו כרב הראשי (Ex Officio). ב-1934 סופחה העיירה זמון לשטח המוניציפלי של העיר בלגרד. הקהילה היהודית בזמון נותרה עצמאית ונפרדת מקהילת בלגרד. באוקטובר 1934 מונה פאבלה, נסיך יוגוסלביה לעוצר הממלכה לאחר שהמלך אלכסנדר הראשון נרצח בפריז. בהמשך, החלה הממלכה במגעים עם גרמניה הנאצית ותהליך זה לווה בתחיקה אנטי-יהודית.

ביולי 1939 פרסמה ממשלתו של דראגישה צבטקוביץ' תקנות לגירוש יהודים שהתגוררו ביוגוסלביה אך לא היו אזרחי המדינה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה הממלכה על נייטרליות, אך המשיכה במשא ומתן עם הגרמנים על הצטרפות ההסכם התלת-צדדי. ב-1940 מנתה הקהילה הספרדית בבלגרד כ-9,000 נפשות והקהילה האשכנזית כ-3,000.[27] באוגוסט 1940 החלו מגבלות לא רשמיות על רישום יהודים למוסדות חינוך, והן הובלו על ידי שר החינוך היוגוסלבי אנטון קורושץ שהיה ידוע כאנטישמי. ב-4 באוקטובר 1940 פורסמו תקנות רשמיות שהגבילו את הפעילות הכלכלית של יהודי יוגוסלביה וקבעו נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה ואיסור עיסוק במקצועות מסוימים.[28] האליטה האינטלקטואלית היוגוסלבית מתחה ביקורת נוקבת על החלת החוקים.[29] בהמשך, הוגבלו גיוסם של יהודים לצבא וקבלתם לקורסי קצינים. הרב הראשי ד"ר יצחק אלקלעי אולץ להתפטר מתפקידו כסנטור. במקביל, החלו להתפרסם בעיתונות היוגוסלבית מאמרי שטנה אנטישמיים. ב-25 במרץ 1941 חתמה יוגוסלביה על ההסכם התלת-צדדי ויומיים לאחר מכן פרצה בממלכה הפיכה צבאית בתמיכת מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית. פאבלה קרג'ורג'ביץ', מועצת העוצרים וממשלת יוגוסלביה הודחו ופטר השני הומלך למלך יוגוסלביה. פאבלה ומשפחתו הוגלו לקניה והושמו במעצר בית עד תום המלחמה. עם פרוץ ההפיכה הצבאית שהובילה להדחתו של פאבלה קרג'ורג'ביץ', פסקו הלימודים והפעילות הקהילתית ברחבי הממלכה.[30]

מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי בלגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: מחנה הריכוז טופובסקה שופה, מחנה הריכוז באנייצה, מחנה הריכוז סיימישטה

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת בית ישראל בבלגרד שנפגע מההפצצה הגרמנית, אפריל 1941
יהודי בלגרד בחצר משטרת בלגרד, מתייצבים לעבודות כפייה. אפריל 1941
יהודי בלגרד מתייצבים לעבודות כפייה, אפריל 1941
קבוצה מיהודי בלגרד מובלת לעבודות כפייה

ב-6 באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה. ביום זה, החל משעות הבוקר המוקדמות ולמשך 6 ימים הופצצה בלגרד על ידי טייסות לופטוואפה בפיקודו של אלכסנדר להר. שכונת דורצ'ול נפגעה קשות ואזור שכונת העוני פִישֶקְלִייָה (בסרבו-קרואטית: Fišeklija) חרב לחלוטין. ב-12 באפריל נכבשה בלגרד וכוחות ארמיית הפאנצר הראשונה בפיקודו של אוואלד פון קלייסט תפסו עמדות בעיר. הוקם מנגנון ממשל צבאי ובראשו הגנרל הלמוט פרסטר(אנ') ולצידו מנגנון המנהל האזרחי (בגרמנית: Verwaltungstab) בפיקודו של גרופנפיהרר האראלד טורנר. בתוך המנהל האזרחי הוקמו מספר מחלקות שעסקו במישרין או בעקיפין בטיפול בשאלה היהודית. לסגנו של טורנר מונה גאורג קיסל. ב-17 באפריל הגיע לבלגרד ריינהרד היידריך ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך לצורך ארגון היחידות השונות וחלוקת הסמכויות. למפקד איינזצגרופן סרביה מונה וילהלם פוקס ולעוזרו המיוחד הנס הלם. בתוך איינזצגרופן סרביה הוקם אגף לענייני יהודים בפיקודו של פריץ שטרקה (בגרמנית: Fritz Stracke). לממונה על ענייני הכלכלה בסרביה ובכלל זה הטיפול ברכוש היהודי מונה פרנץ נויהאוזן. ב-16 באפריל הגיע לבלגרד אובר-שטורמבאנפיהרר גוסטב ברגר נציג "מטה רוזנברג" במטרה להחרים כל נכס היסטורי ותרבותי השייך ליהודי בלגרד. כוחותיו פתחו בחיפושים במבני ציבור ובדירות ראשי הקהילה ורבניה.

עם כינון המנהל האזרחי הוקמה ממשלת בובות של קומיסרים משתפי פעולה בראשות מילאן אצ'ימוביץ'. בהמשך, בשל חוסר אהדה ציבורית לאצ'ימוביץ' מונה הגנרל מילאן נדיץ' לראש הממשלה ומילאן אצ'ימוביץ' לשר הפנים. מבין משתפי הפעולה הבולטים היה דראגומיר יובאנוביץ' מפקד משטרת ביטחון הפנים של ממשלת הבובות, ובהמשך ראש עיריית בלגרד הממונה. תחת משרד הפנים בממשלת נדיץ' הוקמה "המשטרה המיוחדת לענייני יהודים בפיקודו של יובאן-יוצה ניקוליץ' (בסרבו-קרואטית: Jovan-Joca P.Nikolić). בספטמבר 1941 לאור כישלון הכוחות הגרמניים בהתמודדות עם הפעילות הפרטיזנית, הודח הלמוט פרסטר כמפקד הצבאי בסרביה ובמקומו מונה פרנץ במה.[31][32]

השמדת יהודי בלגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיא ההריגה בכפר יאיינצי, יולי 1941
אתר ההנצחה בכפר יאבוקה
אתר ההנצחה ביאיינצי

השמדת יהודי בלגרד התבצעה בשלושה שלבים מרכזיים, תוך שהגרמנים נעזרים במשתפי פעולה מקרב הפולקסדויטשה ומממשלת הבובות הסרבית. בין אפריל לאוגוסט 1941 נשדד הרכוש היהודי ונשמט הבסיס הכלכלי של יהודי בלגרד. הוגבל חופש התנועה, בני הקהילה הוכרחו לענוד סרט צהוב והוטלו עבודות כפייה. בין אוגוסט לנובמבר 1941 נעצרו גברי הקהילה והועברו למחנה הריכוז טופובסקה שופה. שם באופן הדרגתי הוצאו להורג על ידי כיתות ירי. מדצמבר 1941 ועד מאי 1942 נעצרו נשות וילדי הקהילה והועברו לסיימישטה. בין מרץ לראשית מאי הומתו כולם באמצעות משאיות גז. הנאצים נעזרו במשתפי פעולה מקרב הקהילה היהודית. הבולטים שבהם היו מרקו בנימינוביץ' וחיים בן רפאל אלמוזלינו. בנימינוביץ' נולד בקוסובסקה מיטרוביצה בשם בן ציון ביבאס, היגר לזאגרב המיר את דתו לנצרות קתולית, שינה את שמו ולאחר כיבוש יוגוסלביה הציע את שירותיו בשכר לגסטפו. הוא עסק בהסגרת יהודים מבלגרד לגרמנים, תוך שהוא מוליך אותם שולל בהבטחות למתן דרכונים מזויפים תמורת ממון רב. אלמוזלינו פעל באותה השיטה. עשרות רבות של יהודים אשר קיבלו לכאורה דרכונים מזויפים הגיעו לתחנת הרכבת בבלגרד ללא "הטלאי הצהוב" ושם המתינו בנימינוביץ ואלמוזלינו ומסרו אותם לאנשי גסטפו שהמתינו בתחנה. ככל הנראה אלמוזלינו הוצא להורג על ידי הנאצים לקראת סיום המלחמה. בנימינוביץ' עבר לקוסובו ושם נעלמו עקבותיו. לאחר המלחמה הוכרזו השניים "פושעי מלחמה"[32]

על מספר היהודים שהתגוררו בבלגרד נתונה מחלוקת בין חוקרים. לפי רישום אחד של הקהילה היהודית משלהי 1940 התגוררו בעיר 10,388 יהודים, בדו"ח אחר של נציגות הקהילה היהודית מספטמבר 1941 צוין כי בכל סרביה התגוררו טרום הפלישה הגרמנית 11,150 יהודים מקומיים ואליהם הצטרפו 1,350 פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה. ב-16 באפריל הוציאה משטרת הסדר הוראה לכל יהודי בלגרד להגיע ב-19 באפריל למטה המשטרה ולהירשם. בצו נכתב שיהודי שלא יתייצב יוצאו להורג. לפי רשימה שמית מפורטת שהוכנה בינואר 1941 והועברה לשלטונות הכיבוש התגוררו בבלגרד 11,870 יהודים. ככל הנראה מספר זה לא כלל או כלל חלקית בלבד את תושבי שכ' פִישֶקְלִייָה.[ב] 9,145 מבני הקהילה התייצבו ונרשמו ולכל אחד חולק סרט צהוב עם הכיתוב "יהודי" בגרמנית ובסרבו-קרואטית, אותו היו חייבים לענוד על זרועם. אלו שלא התייצבו נהרגו בהפצצה על העיר, נמלטו ממנה או החליטו ליטול את הסיכון ולא הגיעו. על בני הקהילה הוטל עוצר מהשעה 6 בערב ועד השעה 6 בבוקר. בהמשך, הוטלו מגבלות על שעות ומיקום רכישת מוצרי מזון. ב-1 ביוני 1941 הוציאה מפקדת הגסטפו הנחיה להעביר למשטרת בלגרד 16,000 דינרים יוגוסלביים כל חודש מהכספים שהוחרמו מהקהילה היהודית. שלטונות הכיבוש מינו אחראים לטיפול ברכוש היהודי, בעיקר מקרב הפולקסדויטשה בבלגרד. אלו ארגנו מסעות ביזה בבתי העסק בבעלות יהודית, גבו לכיסם חובות מבעלי חוב לעסקים אלו ולבסוף אילצו את בעלי העסקים למכור להם את העסקים במחירים אפסיים. לאחר מכן הוצעו העסקים למכירה לקהל הרכב במחירים ריאליים. הכספים הופקדו בחשבונה של חברה מיוחדת שהוקמה לשם כך וכונתה "החברה הבנקאית", ורק לפרנץ נויהאוזן הייתה הרשאה לטפל בהם. בהמשך הולאמו מפעלים, נחסמו לפעילות פרטית חשבונות בנק, פיקדונות וחסכונות של יהודים. ההיתר לפעילות בכספים ניתן רק ל"חברה הכלכלית". וכך, שמטו הגרמנים את הבסיס הכלכלי מתחת ליהודי בלגרד.[32]

ב-21 באפריל 1941 נשלחו לראשונה יהודי בלגרד לעבודות כפייה. האוכלוסייה שנשלחה לעבודות הייתה ילדים וגברים בגילאי 6–60 ונשים בגילאי 16–40. בשלב הראשון הם הועסקו בפינוי גופות הנספים בהפצצה הגרמנית, בפינוי הריסות העיר, שיקום תשתיותיה ובניקיון רחובותיה. העבודה בוצעה בין השעות 17:30-07:30 ובידיים חשופות. החיילים הגרמנים הרבו להתעלל בעובדי הכפייה וצילמו את מעשיהם. ראשי הקהילה ופרנסיה נעצרו. הרב הראשי האשכנזי יצחק הכהן שלאנג, פרידריך פופס נשיא הקהילה היהודית ומוריץ לוי הרב הראשי של יהודי סרייבו אשר שהה בבלגרד, נעצרו והועברו לגראץ. בנוסף, נעצרו נכבדים נוספים ובהם בנקאים ומשפטנים. הרב הראשי של יהודי יוגוסלביה יצחק אלקלעי נעדר מאז הפצצת העיר ובני הקהילה סברו שנהרג. וכך ללא הנהגה השתררה אנדרלמוסיה בקרב הקהילה. המצב החמיר עוד, כאשר 2,100 יהודים מהבאנאט הסרבי כגון מהערים ורשאץ, זרניאנין, פנצ'בו וקיקינדה נעצרו, הועברו לבלגרד ופוזרו בבתי יהודי בלגרד ובמוסדות ציבור של הקהילה.[32]

השמדת הגברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1941 החלו רציחות היהודים. בעקבות תחילת פעילות פרטיזנית בסרביה הכבושה קבעו הגרמנים "מכסת" הוצאה להורג. 50 אזרחים יוצאו להורג על כל חייל גרמני שנפצע ו-100 על חייל שנהרג. המוצאים להורג נלקחו מקרב האוכלוסייה היהודית והסרבית. ב-27 ביולי 1941 השליך צעיר יהודי בשם אליאס אמיל אלמוזלינו בקבוק מולוטוב על מכונית צבאית גרמנית. לא היו נפגעים בתקרית ואלמוזלינו נמלט מבלגרד. הגרמנים כינסו את כל הגברים היהודים בחצר המשטרה בבלגרד ודרשו להסגיר את אלמוזלינו תוך 24 שעות. למחרת, משלא הוסגר אלמוזלינו נערכה סלקציה בין הגברים ו-122 נלקחו למטווח הצבאי ששכן בכפר יאיינצי ונורו למוות. בהיסטוריוגרפיה של שואת יהודי בלגרד נודעה קבוצה זו לימים בשם "המאה הראשונה". הגרמנים החליטו להקים מחנה ריכוז בבלגרד לכליאת אסירים שייעודו המקורי היה כליאת אסירים פוליטיים ועצורים מקרב כוחות הפרטיזנים. ב-22 ביוני 1941 הטיל האראלד טורנר על מילאן אצ'ימוביץ' להקים את מחנה הריכוז באנייצה. אצ'ימוביץ' ראש ממשלת הבובות, הטיל על דראגומיר יובאנוביץ' את ביצוע ההקמה. החל מיולי 1941 נכלאו במחנה אסירים יהודים וסרבים. ב-20 באוגוסט 1941 הוקם מחנה הריכוז טופובסקה שופה שיועד במקור לכליאת יהודים בלבד, ונכלאו בו גברים מקרב יהודי בלגרד והבאנאט הסרבי. החל מספטמבר 1941 הוצאו אסירי המחנה להורג בירי בקצב של 150 עד 400 ליממה. הרציחות התבצעו בגאיות ההריגה ביאיינצי, יאבוקה וקומודראז'.[32]

ב-2 באוקטובר 1941 תקפו כוחות הפרטיזנים של טיטו יחידת צבא גרמנית ליד העיירה טופולה. בהתקפה נהרגו 22 חיילים גרמניים ו-16 נפצעו. בתגובה הורה הפיקוד הגרמני להוציא להורג 2,000 יהודים ו-200 בני רומה. 2,000 היהודים נלקחו מקרב יהודי בלגרד העצורים בטופובסקה שופה ועצורי קלאדובו-שאבאץ, והן בוצעו על ידי כיתות יורים בין 9 ל-11 באוקטובר. ב-17 באוקטובר דיווח האראלד טורנר על ביצוע ההוצאות להורג, וציין שבתוך 8 ימים בוצעו ההוצאות להורג ובתוך 8 ימים יוצאו עוד 2,000 יהודים להורג. טורנר ציין "שזו עבודה לא יפה, אך חייבת להתבצע". עוד ציין בדיווחו כי אין אמנם הצדקה להוציא 100 יהודים על כל גרמני הרוג, אך היהודים נגישים יותר מהסרבים, והעניין יועיל לפתרון "הבעיה היהודית". ב-25 באוקטובר דיווח פרנץ ראדמאכר מ"המחלקה היהודית" במשרד החוץ הגרמני אשר שהה בבלגרד, כי נותרו 4,000 גברים מתוך 8,000 שנעצרו. מתוכם יוצאו להורג 3,500 בתוך שבוע ו-500 יועסקו בהקמת מחנה ריכוז לנשים, ילדים וזקנים.[33]

השמדת הנשים והילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוגיית מיקום מחנה הריכוז לנשים והילדים, התלבטו הגרמנים בין כמה חלופות. האחת למקם את המחנה באי על הנהר סאווה הסמוך לסרמסקה מיטרוביצה, השנייה ברובע הצועני בבלגרד, והשלישית בשטח ביתני היריד הבינלאומי "סיימישטה" המצוי בפאתי בלגרד בשטח השיפוטי של העיירה זמון שנכללה בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית. הגרמנים פנו לראשי השלטון הקרואטי ואלו הסכימו למקם את המחנה בשטחם וזאת בתנאי שיהיה בפיקוח גרמני ולא סרבי. בתחילת דצמבר 1941 הובאו לסיימישטה 500 גברים מעצורי טופובסקה שופה ובאנייצה ועסקו בשיפוץ הביתנים והתשתיות והכשרתם לכליאת בני אדם. ב-7 בדצמבר 1941 פקדה הז'נדרמריה הסרבית את בתי יהודי בלגרד וחילקה צווי התייצבות במטה משטרת הביטחון לכל שוכניהם. הותר להם לקחת תיק ובו חפצים אישיים ומזון ושתייה ליממה. מודעות עם תוכן דומה פורסמו בעיתונות הסרבית. עד ה-12 במרץ התייצבו מרבית הנשים והילדים, הועמסו על משאיות ללא הציוד האישי ונשלחו לסיימישטה עליו פיקד הרברט אנדורפר. ב-26 בדצמבר 1941 היו 6,870 כלואים במחנה. ב-26 בינואר 1942 הובאו לסיימישטה הנשים והילדים מקלאדובו-שאבאץ. בתחילת מרץ 1942 הגיעה לבלגרד מגרמניה משאית גז מדגם זאורר (בגרמנית: Saurer). ראש שירותי הביטחון הגרמניים בסרביה ד"ר עמנואל שפר הורה להרברט אנדורפר להשתמש במשאית אך ורק להשמדת יהודים. הפעילות החלה מיידית. המשאית הופעלה פעמיים ביום ונסעה כחצי שעה ברחובות בלגרד. נפח תא המטען התאים ל-50 נפשות, אך הועמסו עליה כ-100 נפשות. הגופות נקברו באתר יאיינצי. בסוף אפריל נותרו בסיימישטה 1,884 עצורים. ב-10 במאי 1942 נערכה נסיעתה האחרונה והומתנו אחרוני היהודים. ב-9 ביוני הוחזרה המשאית לגרמניה וד"ר עמנואל שפר דיווח למטה המשרד הראשי לביטחון הרייך על השלמת חיסול היהודים בסיימישטה. שפר ציין, כי הבעיה היהודית איננה קיימת עוד בסרביה, וכי בלגרד היא העיר הגדולה הראשונה באירופה שהפכה ליודנפריי.[33]

העלמת הראיות לרצח יהודי בלגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1943 הגיע לסרביה פאול בלובל מפקד מבצע 1005 שמטרתו טשטוש את עקבות רצח ההמונים. בין דצמבר 1943 לאפריל 1944 הוצאו גוויות הנרצחים והנקברים ביאיינצי ובקומודראז' ונשרפו, בין אפריל ליוני 1944 הוצאו גוויות הנרצחים והנקברים ביאבוקה ונשרפו. האפר הושלך לנהר הסמוך. את פעולות ההוצאה מהקברים ביצעו 100 אסירים יהודים אשר רובם המוחלט נורו למוות עם סיום הפעולה. שלושה הצליחו להימלט.[34]

שחרור העיר ובני הקהילה במאבק הפרטיזני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של האחים ברוך בשדרת "גיבורי יוגוסלביה" אשר בבית הקברות החדש בבלגרד

מקצת מיהודי העיר הצטרפו למפלגה הקומוניסטית עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשלהי שנות ה-30 התגברה תנועת ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית ולתנועות הנוער שלה, ובני נוער חברי "השומר הצעיר" ו"תכלת לבן" עזבו את תנועותיהם וחברו לקומוניסטים. מקצתם אף יצאו להילחם במלחמת האזרחים בספרד. גם לאחר הפלישה ליוגוסלביה הייתה הפעילות המחתרתית של התנועה הקומוניסטית מתונה יחסית בשל הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. ביולי 1941, לאחר תחילת מבצע ברברוסה והפרת ההסכם על ידי הנאצים החלה פעילות צבאית מחרתית משמעותית של הקומוניסטים. מקצת מצעירי הקהילה שנמלטו מהעיר חברו לכוחות הפרטיזנים של טיטו. מבין הנודעים מקרב הפרטיזנים היו בני משפחת ברוך. איזידור ברוך והפילוסוף יוסף-יוז'י אשר נפלו בקרבות, בורה ברוך שנלכד על ידי צ'טניקים והוצא להורג במחנה הריכוז באנייצה, שם גם נרצחו אחיותיו ברטה ורחל. איזידור זכה לעיטור גיבור יוגוסלביה ובני המשפחה נקברו בחלקת קבר מיוחדת בבית הקברות החדש בבלגרד. כל משפחתו של הרוקח נסים אלמוזלינו-רעייתו תרזה ושני בניו אמיל ויוסף, הצטרפה לכוחות הפרטיזנים וכולם נהרגו בקרבות. כך גם חמשת בני משפחת בנבניסטי, ההורים מיכאל וליזה, הבנים ויקטור ושמואל והבת נטליה. כך גם מרבית משפחתו של המסעדן שמואל כהן ומשפחת דאוויצ'ו אשר שיכלה שלושה מבניה בקרבות. בקרב הפרטיזנים בלט גנרל מאיור משה פיאדה סגנו של טיטו שזכה אף הוא לעיטור "גיבור יוגוסלביה" וכיהן לימים כיושב ראש הפרלמנט היוגוסלבי.

1,115 מיהודי בלגרד ניצלו מהשואה, 9.3 אחוזים ממספר בני הקהילה טרום השואה. להוציא את אזור מקדוניה, מדובר באחוז קטן של ניצולים לעומת שאר חלקי יוגוסלביה. מספר הניצולים המועט יחסית נובע מאופיו הנוקשה של ממשל הכיבוש הגרמני, ממהירות ביצוע השמדת היהודים ומהקושי הרב במעבר מסרביה לאזורי כיבוש אחרים. האוכלוסייה הסרבית עצמה הייתה נתונה תחת דיכוי קשה, כך שכמעט לא ניתן היה לסייע ליהודים. מרבית היהודים שנמלטו עשו זאת בכוחות עצמם או בסיוע של הקהילה כל עוד ניתן היה, בעיקר באמצעות שימוש במסמכים מזויפים. בידי מעטים מאד עלה להסתתר בכפרים ועיירות ברחבי סרביה, ובודדים ירדו למחתרת בבלגרד עצמה. 300 מיהודי בלגרד נמלטו לסקופיה. 60 מקרב קבוצת "סקופיה" הוסגרו על ידי המשטרה הבולגרית והוצאו להורג במחנה הריכוז באנייצה ו-240 נמלטו לאזור אלבניה ועלה בידם להסתתר בקרב האוכלוסייה המקומית ולהינצל. בנוסף, כמה מאות מצאו מסתור בביתם של סרבים בבלגרד ומחוצה לה. 20 נשים יהודיות שוחררו ממחנה סיימישטה משום שהיו נשואות לבני זוג ממוצא סרבי או גרמני. כמה מאות הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו.[35][36][37]

באוקטובר 1944 שוחררה בלגרד על ידי כוחותיו של טיטו. קודם שנסוגו, פוצצו הגרמנים את מבנה בית הכנסת הספרדי בית ישראל. בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום" שימש בית בושת וחולל גם בית הקברות בבלגרד.

מלאחר מלחמת העולם השנייה ועד ראשית המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הוקם בית דין מיוחד לשפיטת הנאצים ועוזריהם. ליוגוסלביה הוסגרו קצינים וחיילים גרמניים וביחד עם שרי ממשלת הבובות של מילאן נדיץ' הועמדו לדין בעוון פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. רבים מהנאשמים הורשעו, נדונו למוות והוצאו להורג ובכללם: האראלד טורנר, וילהלם פוקס, הנס הלם, אוגוסט מייסנר, גאורג קיסל, מילאן נדיץ', מילאן אצ'ימוביץ' ודראגומיר יובאנוביץ'. פרנץ נויהאוזן שהיה אחראי לשוד הרכוש היהודי נדון ל-20 שנות מאסר ושוחרר לאחר מספר שנים מועטות. הרברט אנדורפר מפקד מחנה סיימישטה נמלט לוונצואלה וחמק ממשפט עד שלהי שנות ה-60. עמנואל שפר ראש שירותי הביטחון ירד למחתרת. ב-1951 נעצר במערב גרמניה, הועמד לדין, וב-1953 נדון לשש וחצי שנות מאסר.[35]

1,115 יהודים שבו לבלגרד והחלו בשיקום הקהילה. בהמשך הייתה הגירת פנים של ניצולים מיישובים קטנים לעיר ומספר היהודים נשק ל-1,500 נפשות. ב-1948 התמנה פרופסור אלברט וייס לתפקיד נשיא איגוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה ויו"ר קהילת בלגרד ועסק בארגונה מחדש של הקהילה ושיקום מוסדותיה וכן סייע לעלייה לישראל. ארגונים כגון הג'וינט ואונר"א פעלו לסיוע לבני הקהילה ששבו לבלגרד. ביוני 1948 העניקו שלטונות יוגוסלביה ליהודי המדינה את אישור ה"רֶפָּטְרִיאָצְייָה" ובמסגרתו ניתנה להם הזכות להגירה חופשית. וכך, מהמחצית השנייה של 1948 ועד שלהי 1952 עלו לישראל כ-1,000 מיהודי בלגרד. ב-1950 הוצב בפתח האקדמיה לרפואה צבאית בבלגרד שלט הנצחה לרופאים ולאחיות בני הקהילה היהודים שלחמו בשורות הפרטיזנים. ב-1952 הוקם בחלקה היהודית בבית הקברות החדש בבלגרד גלעד לקרבנות השואה ולפרטיזנים היהודים שנהרגו בקרבות.[36] אלברט וייס יזם את הקמת המוזיאון להיסטוריה יהודית בבלגרד תוך קריאה לקהילות השונות לאסוף מסמכים, ספרים וחפצי אמנות שונים.[38] ב-1965 לאחר מותו של וייס, נבחר לאבוסלב קאדלבורג לנשיא אגוד הקהילות היהודיות והוא כיהן בתפקידו עד 1991, עת התפרקה יוגוסלביה.

לאחר העלייה לישראל חלה בהדרגה ירידה במספר התושבים שהצהירו על עצמם כיהודים. ב-2016 נמנו 800 יהודים בבלגרד, כ-90 אחוזים מהם נשואים בנישואי תערובת ורבים בני הגיל השלישי. הקהילה מפעילה מרכז קהילתי ובו מקהלה קהילתית, מועדון נוער וגן ילדים. ב-1995 הוצב על ידי הפסל ננדור גליד לגדות הדנובה פסל לזכר הקהילה היהודית שחרבה בשואה.[39] בשכונה היהודית עדיין ישנם סממנים לקהילה שהייתה. "סינמה רקס" (קולנוע רקס), בניין המשמש כאולם תיאטרון וכבית קולנוע, היה שייך בעבר לארגונים היהודיים "עונג שבת" ו"גמילות חסדים". בשער הבניין מוצב שלט ובו הפסוק: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". בראשית המאה ה-21 חודש ושופץ בית הכנסת, נבנו מטבח כשר ואולם אירועים. הקהילה הוציאה לאור עשרות ספרים וחוברות ביהדות בשפה הסרבית. בבלגרד פועל גם בית חב"ד במרכז העיר שמשמש כבית כנסת האורתודוקסי של העיר. בבניין בית חב״ד קיים מקווה טהרה לנשים, בית כנסת, מרכז חינוך לילדים ועם מטבח כשר שמספק ארוחות כשרות למהדרין בשבתות וימי חול.[40] ב-2017 עברה בפרלמנט הסרבי חקיקה להשבת רכוש יהודי שנגזל בשואה ובמסגרתה רשאית הקהילה היהודית לקבל בחזרה רכוש ללא יורשים.[41]

ב-17 באוקטובר 2017 נבחר דָנִילוֹ מֶדִיץ' לנשיא הקהילה היהודית בבלגרד לאחר שנותר מועמד יחיד בבחירות. מינויו של מדיץ' אשר סבתו הייתה יהודיה והצטרף רשמית לקהילה ב-2016, עורר סערה בקהילה הקטנה. מדיץ' נקלע לעימות עם ראשי איגוד הקהילות היהודיות של סרביה והרב הראשי יצחק אסיאל. בקהילה חל קרע ובמסגרתו התארגנה קהילתית קבוצה נפרדת מיהודי העיר, וכן נעשו ניסיונות להדחתו של מדיץ' כולל הצבעת הדחה ומינוי ועד זמני חליפי והמחלוקת אף גלשה לפסים אלימים. האירועים זכו להדים בעיתונות הסרבית ונטען בה כי מדובר בסכסוך פנימי שעיקרו על רקע כלכלי.[42][43][41][44]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים מספריים לגבי יהודי בלגרד קיימים החל מהתקופה העות'מאנית. בשלהי המאה ה-16 התגוררו בעיר כמה עשרות יהודים, ובמהלך המאה ה-17, עם התפתחות הקהילה, שרכשה מעמד כלכלי איתן ומעמד של מרכז הלכה אזורי, חל גידול מואץ במספר בני הקהילה. ב-1663 נמנו בעיר 800 יהודים. מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) המיטה חורבן על הקהילה ורק כעבור מאה שנים שבה לגודלה טרום המלחמה. מפקדי האוכלוסין שערך השלטון העות'מאני לא הניבו תוצאות מדויקות לגבי האוכלוסייה היהודית, וזאת משום שחלק מיהודי בלגרד נמנעו מלהתפקד על רקע רצונם להתחמק מנטל המיסים; בנוסף היו חלקם נתינים זרים, שלא היו חייבים ברישום. במפקד שנערך ב-1856 נמנו בעיר 284 משפחות יהודיות בנות 1,506 נפשות. מספר זה לא כלל נתינים זרים. כ-1,300 השתייכו לקהל הספרדים וכ-200 לקהל האשכנזים. ב-1890 נמנו בבלגרד 2,599 יהודים וב-1895 מנתה הקהילה 3,097 נפשות שהיוו 61 אחוזים מכלל יהודי סרביה. קצב הריבוי הטבעי עמד על מעט יותר מ-2 אחוזים לשנה.[16]

בראשית המאה ה-20 מנו יהודי בלגרד 3,270 נפשות ולאחר מלחמת העולם הראשונה וכינון ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים חל גידול מואץ במספר בני הקהילה. ב-1931 מנו יהודי בלגרד קרוב ל-8,000 נפשות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יהודי בלגרד כ-12,000 נפשות.[ב] בשואת יהודי יוגוסלביה הושמדו למעלה מ-90 אחוזים מיהודי בלגרד. ב-1945 מנתה הקהילה 1,423 נפשות. לאחר הקמת מדינת ישראל וקבלת אישור ה"רֶפָּטְרִיאָצְייָה" משלטונות יוגוסלביה, עלו רבים מיהודי בלגרד לישראל. ב-1961 מנתה הקהילה 490 נפשות.[ג] עם הפיכתה של בלגרד למטרופולין, במקביל להיותה "מרכז העצבים" של יוגוסלביה, היגרו אליה יהודים מקהילות אחרות. בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 מנתה הקהילה 1,600 נפשות. השלטון הקומוניסטי הריכוזי ביוגוסלביה, אף על פי שהיה טולרנטי יותר ממקביליו בגוש המזרחי, לא אהד סממנים דתיים ולאומיים. במקביל, הקהילה היהודית הפכה חילונית ורבו בתוכה נישואי התערובת. וכך, לאורך שלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21, הלך ופחת מספר התושבים היהודים ועוד פחות מכך, אלו שהצהירו על עצמם כיהודים במפקדי האוכלוסין. ב-2011 הצהירו במפקד אוכלוסין 295 מתושבי בלגרד שהם יהודים.[45] ישנן מספר גרסאות למספר היהודים בבלגרד והמקורות השונים מתייחסים למפקדי האוכלוסין, לרישומי הקהילה היהודית ולמספר החברים משלמי דמי החבר בקהילה (שככל הנראה חלקם אינם יהודים). ב-2016 העריכו שבסרביה מתגוררים בין 1,400 ל-2,800 יהודים וכ-60 אחוזים מהם התגוררו בבלגרד (כולל זמון). מקור נוסף ציין כי ב-2016 נמנו בבלגרד 800 יהודים[40], למעלה מ-90 אחוזים מהם נשואים בנישואי תערובת ורבים בני הגיל השלישי.[46][47]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי השלטון העות'מאני מתוארים בני הקהילה כסוחרים ומהם נמנו בעלי נכסי דלא ניידי או חוכרי נכסי דלא ניידי. על פי רוב התנהל המסחר היהודי לצד זה העות'מאני כולל מסעות לירידי מסחר בערים שכנות. קיים תיעוד בספרי שאלות ותשובות לגבי מחלוקות מסחריות שהובאו להכרעת הרבנים כאשר המחלוקת הייתה נתונה בין יהודים, וכן תיעוד לתביעות של סוחרים יהודים בבית הדין השרעי כנגד סוחרים מוסלמים, ומתעודות אלו עולה שבני הקהילה נהנו מזכות לפנות לבית דין זה.[1] ב-1541 לאחר כיבוש בודה על ידי סולימאן הראשון התרחבו דרכי המסחר באימפריה ובני הקהילה סחרו עם ונציה, ראגוזה, פירנצה, סופיה ובודה. קיים תיעוד נרחב לגבי מערכת הסחר ובכלל זה קשרי גומלין עם קהילות יהודיות בכל רחבי הבלקן. חלק מהתיעוד מתייחס לרצח או מוות טבעי של סוחרים מקרב הקהילה במהלך מסעות מסחר, בהקשר להתרת עגונות. בינואר 1565 הורה אישית הסולאטן סולימאן הראשון לחקור רצח של 6 יהודים, שליחיה של דונה גרציה נשיא אשר הגיעו לבלגרד לטיפול בעסקיה ובעת שהפליגו מבלגרד לווידין נרצחו למטרות שוד.[1]

השלטון העות'מאני עודד את המסחר בבלגרד ושיעור המיסוי שהוטל על בני הקהילה היה נמוך משיעורו בסלוניקי או בקונסטנטינופול. בני הקהילה היו ברובם אוריינים ורב-לשוניים והשתלבו במנגנון הממשל העות'מאני כמתורגמנים או ששירתו כמתורגמנים עבור קונסולים זרים.[48]

ככלל בראשית ימיו של השלטון העות'מאני הוטלו על בני הקהילה שני סוגי מסים. האחד, מס גולגולת (ג'יזיה) אחיד בו חויבו בני הקהלים השונים, והשני מס קהילה שנגבה באופן פרוגרסיבי על ידי רבני הקהילה. נטל המס הפרוגרסיבי נקבע לפי גובה ההכנסה של ראש המשפחה ולא לפי מספר הנפשות. בהמשך, הוטל מס שכונה רב אקצ'סיטורקית: Rav akçesi) ובמסגרתו שילמה הקהילה על זכותה להחזיק רב. בעיתות מלחמה הוטלו מיסים נוספים כגון "מס ביגוד" שחייב את הקהילה לממן את ייצור מדיהם של חיילי חיל המצב העות'מאני בעיר. בהמשך הוטל מס על שחיטה כשרה של בשר שכונה גאבלה. בני הקהילה שילמו גם מיסי קהילה פנימיים פרוגרסיביים לצורך מימון הנהגת הקהילה ומוסדותיה ובכלל זה בעלי התפקידים השונים. הגבייה נעשתה במנגנון האלתזאם, שהוא חכירת הזכות לגביית מיסים בתא שטח נתון. חוכר הזכות היה פקיד מנהלי בכיר במנגנון השלטון העות'מאני. לאורך תקופת השלטון העות'מאני תועדו מספר פעמים יהודים מקרב קהילת בלגרד כחוכרי מיסים. נטל המיסים הוטל גם על סוחרים יהודים מחוץ לקהילת בלגרד, שהגיעו לעיר למטרות עסקיהם והתגוררו בה למשך יותר משנה. עניין מיסוי תושבי החוץ עורר מחלוקת כבדה והופיע מספר רב של פעמים בשאלות ותשובות. הרב משה אמריליו הוציא פסק הלכה השולל את זכות הקהילה לגבות מס מסוחרי חוץ, משום שהיא סותרת את כלל דינא דמלכותא דינא, שכן השלטון העות'מאני מעוניין בחופש מסחר בממלכתו. מנגד, מאוחר יותר, צידד הרב הראשי של העיר סרס חיים נסים רפאל מוצירי בזכות הטלת המיסים על סוחרי החוץ.[49]

סוחרי הקהילה עמדו בקשרי מסחר תכופים עם סוחרים מקהילות וינה, בודה, סלוניקי, קושטא, סקופיה, מונאסטיר, קסטוריה, וידין וסופיה. כן מתועדות משלחות של סוחרים מהקהילה בירידי מסחר בלייפציג, בסטרוגה, בראגוזה ובוונציה. ב-1717 נכבשה בלגרד על ידי ממלכת הבסבורג. מתועדות מספר משפחות יהודיות שעסקו בתעשייה זעירה, וכן הפעילו מבשלות, וייצרו ערק תמורת תשלום אחוזים מהרווחים לשלטון האוסטרי.[12] ב-1739 שבו העות'מאנים לשלוט בבלגרד. במסגרת הסכמי קפיטולציות נהנו בני הקהילה אשר שירתו תחת נציגים דיפלומטיים זרים מהקלות משמעותיות בנטל המיסים.[49]

התקופה הסרבית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הסרבית הביאה לנזקים עצומים לרכוש ולנפגעים רבים מקרב יהודי בלגרד. רק לאחר כינון נסיכות סרביה בהנהגתו של מילוש אוברנוביץ' הוחל בשיקום הקהילה. ב-1837 עם הקמת בית הדפוס המלכותי, הוזמנו גם אותיות עבריות. כך שבבית דפוס זה הודפסו גם טקסטים בעברית ובלאדינו. לסוחרים היהודים ניתנו שוויון זכויות והתפתחה מערכת סחר ענפה עם ערי הבלקן. ב-1839, לאחר שאוברנוביץ' נאלץ לוותר על השלטון הוחל בהצרת צעדי יהודי בלגרד. קבוצת מגיני החוקה הלאומנית שמה לה למטרה בין השאר, להצר משמעותית את צעדיהם הכלכליים של יהודי סרביה. בשלב הראשון נאסרה פתיחת עסקיהם בימי ראשון. וכך לא פעלו עסקי היהודים בשבת ובראשון, סוגיה שהרעה משמעותית את מצבם הכלכלי של הסוחרים. לאחר עלייתו לשלטון של אלכסנדר קאראג'ורג'ביץ', הורע עוד מצבם. ממשלו של קאראג'ורג'ביץ' אסר על היהודים לסחור מחוץ לשכונה היהודית יאלייה. בוצעו החרמות רכוש באמתלות שונות.[16]

לאחר שובו של בית אוברנוביץ' לרסן השלטון החל שינוי הדרגתי במעמדם הכלכלי של יהודי בלגרד והוא נתקל בהתנגדות עזה של האליטה הכלכלית הסרבית. אחד האירועים שהוביל להאצת תהליך השוויון נסוב אודות ישראל בן יעקב שטרן (שכונה בקרב יהודי בלגרד "כוכב טוב"), סוחר אמיד, שהיה נתין בריטי ופעילותו העסקית בבלגרד וסביבתה הוגבלה על ידי השלטונות הסרביים בשל מוצאו היהודי. שטרן שהיה זכאי לחופש מסחר במסגרת הסכמי הקפיטולציות פנה לקונסול הבריטי וזה העביר מחאה חריפה לשלטונות הסרביים. הסרבים המשיכו להערים קשיים על שטרן והעניין חולל תקרית דיפלומטית בין האנגלים לסרבים וגרר התערבות של קונסולים זרים נוספים וכן של של הממשל הצרפתי באמצעות אדולף כרמיה. ב-1856 נערך מפקד אוכלוסין בבלגרד ובו נמנו 284 משפחות יהודיות. מתוכן 30 (10.56 אחוזים) הוגדרו כאמידות והשאר כנתמכות. 30 אחוזים מראשי המשפחות עסקו במסחר, 14 אחוזים היו שכירים, 5 אחוזים עסקו בבורסקאות, 5 אחוזים היו משרתים ו-4 אחוזים היו קמעונאים. ב-9 אחוזים מהמשפחות לא היה מפרנס עיקרי כלל מסיבות שונות.[16]

בשלהי המאה ה-19 חל שיפור מסוים במצבם הכלכלי של יהודי בלגראד, בעיקר בשל שוויון הזכויות שניתן להם וכלל גם את התחום הכלכלי. בני הקהילה עסקו במסחר בבגדים, משי ופשתן, מסחר בפירות וירקות. נמנו לראשונה בעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים וגם תופרים וסנדלרים.[50] ב-1893 אסרו השלטונות על יהודי בלגרד למכור טבק ומשקאות חריפים, עניין שאילץ את הרב ברנפלד לפנות למלך אלכסנדר הראשון בבקשה לבטל את הגזירה. במקביל, אולצו סוחרי הקהילה לסגור את עסקיהם בימי ראשון ובחגים הנוצריים, וזאת אף על פי שלסוחרים הסרביים הותר לפתוח את עסקיהם בימי החגים הנוצרים-אורתודוקסיים. בנוסף, סגרו בני הקהילה את עסקיהם בימי השבת, עניין שהותיר להם 140 ימי עסקים לאורך השנה.[22][24]

המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על יהודי בלגרד. בנקים בבעלות יהודית פשטו רגל משום שחובות בהיקף של 60 מיליון דולר אמריקני לא שולמו להם עקב חדלות פירעון של לקוחותיהם. פשיטות רגל נרשמו גם בענפי התעשייה, המסחר והביטוח. גם מצבם של השכירים מקרב הקהילה הורע מאד, בשל פיטורים המוניים. לקראת אמצע שנות ה-30 נרשמה התאוששות כלכלית בקרב הקהילה.[51]

כאמור, בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 עם הבשלת המגעים בין הממשל היוגוסלבי לגרמניה הנאצית החלה בממלכה תחיקה אנטי-יהודית שכללה גם מגבלות כלכליות. לאחר הפלישה ליוגוסלביה החלו הנאצים ועוזריהם בגזל מאורגן של הרכוש היהודי בבלגרד. את המבצע ניהל פרנץ נויהאוזן.[30] לאחר המלחמה וחידוש הקהילה, השתלבו בניה במערכת הכלכלית היוגוסלבית. בשל רצח מרבית בני הקהילה, נותר רכוש רב ללא יורשים והוא הולאם. במסגרת ההסכמים שסיימו את מלחמת העולם השנייה חויבו מדינות כגון הונגריה ורומניה להעביר נכסים ללא יורשים שהיו בבעלות יהודית לידי ארגונים יהודיים. סעיף זה לא הוחל ביוגוסלביה. הנהגת משטר קומוניסטי וכלכלה מתוכננת במדינה סיכלו את האפשרות להשבת הרכוש הפרטי.[52] ב-2017, 25 שנים לאחר התפרקות יוגוסלביה, עברה בפרלמנט הסרבי חקיקה להשבת רכוש יהודי שנגזל בשואה ובמסגרתה רשאית הקהילה היהודית לקבל בחזרה רכוש ללא יורשים.[41]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך הבסיסי של האמידים מקרב הקהילה התבצע במלדארי. במלדארי למדו בנים בלבד תפילות ותנ"ך, חלקם היו בבעלות פרטית של רבנים וחזנים והם נסמכו על תרומות ותשלומי הורים, כך שרק משפחות אמידות יכלו לשלוח את בניהם ללמוד.[53] במלדארי למדו ילדים בגילאי 4–12 אשר ישבו על מחצלות בכיתה צפופה. הלימודים נוהלו בלאדינו, התבססו על שינון והמלדארי חסרו תנאי תברואה בסיסיים וכן ציוד הוראה. לאחר חצי יום לימודים הועסקו התלמידים כשוליות בקרב אומנים מבני הקהילה. רמת ההשכלה בקרב ילדי הקהילה הייתה נמוכה לעומת קהילות מערב אירופה, וכמעט ולא אפשרה ללומדים לרכוש השכלה גבוהה. בראשית המאה ה-17 הקים הרב יהודה לירמה ישיבה בבלגרד ועד לכיבושה על ידי האוסטרים ב-1688 הפכה העיר מרכז הלכה ומרכז להכשרת רבנים ומהם ניתן למנות את שמחה הכהן פרוידמן ויוסף אלמושנינו.

בשלהי התקופה העות'מאנית הוכנסו שינויים בתכני הלימוד ונלמדו גם היסטוריה, גאוגרפיה ויהדות. שכר המורים שולם על ידי הקהילה. תלמידים נזקקים קיבלו סיוע במזון וחומרי לימוד מהקהילה. אחוז האוריינות בקרב התלמידים היה גבוה מאד, אך רק בעברית ובלאדינו.[54][27]

התקופה הסרבית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1842 הוקם בבלגרד בית מדרש והוא פעל במימון כספי שהושג מהגדלת נטל מס הגאבלה.[22] ב-1861 פעל בקהילה הספרדית מלדארי לבנים בן שבע כיתות. במלדארי לימדו גם עברית וניתנו שעורים בתנ"ך. בכיתה השביעית לימדו גם סרבית וגרמנית. הבנים התקבלו ללימודים החל מגיל ארבע. המורים מונו על ידי הקהילה וסגל ההוראה הורכב בדרך כלל מסוחרים שפשטו רגל. בראשית המאה ה-20 היה שבתאי ג'אין מורה לעברית בבית הספר. ב-1864 נפתח בית ספר יסודי לבנות.[24][27] לקראת סוף המאה ה-19 גבר תהליך החילון במקביל לתהליך איטי ומדורג של יציאה מתחומי השכונה היהודית והתערות בחברה ובמערכת החינוך הכללי. חלק מהתהליך היה מאולץ ומוכוון על ידי השלטון הסרבי. אחד ממאפייניו הבולטים היה גידול בשיעור המצהירים על הסרבית כשפת אימם וגידול בשיעור האוריינות. ב-1885 הנחה שר החינוך הסרבי כי לימודי הדת יוגבלו לשעתיים בשבוע בלבד, וכן הנהיג חובת למידת סרבית בבתי הספר היהודיים וזאת כדי להאיץ את תהליך היטמעות בני הקהילה במדינה. ב-1895 הצהירו 3 אחוזים מיהודי בלגרד על הסרבית כשפת אימם וב-1900 האמיר השיעור לכדי 46 אחוזים. מנגד, שיעור המצהירים על הלאדינו כשפת אימם ירד מ-80 אחוזים ב-1895 ל-27 אחוזים ב-1900. בקרב המצהירים על גרמנית כשפת אימם חל בתקופה זו קיטון מ-12.5 אחוזים ל-8 אחוזים. ב-1900 עמד שיעור האוריינות בקרב האוכלוסייה היהודית על 57 אחוזים, שיעור הגבוה מהאוכלוסייה הכללית.[16]

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם גן ילדים יהודי בבלגרד אשר הסתמך על גננות שהובאו מארץ ישראל. ב-1918 נמנו 700 תלמידים יהודיים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בבלגרד. בעיר פעל סמינר למורים מטעם הקהילה שהכשיר מורים ללימודי עברית. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 נסגר הסמינר ומערכת החינוך היהודית הסתמכה על מורים שהובאו מארץ ישראל. בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 התחנכו מרבית בני הקהילה במערכת החינוך הכללית ובה הוקצו מספר שעות בשבוע ללימודי דת ועברית במיוחד לתלמידים היהודים.[23][27] ב-1932 נחנך "גן הילדים ע"ש דוד אלקלעי" בו לימדו עברית. לצורך הפעלתו הובאו גננות מארץ ישראל. בין השנים 1932 -1941 למדו בו 200 ילדים. כאמור, בראשית שנות ה-40 עם הבשלת המגעים בין הממשל היוגוסלבי לגרמניה הנאצית החלה בממלכה תחיקה אנטי-יהודית שכללה גם נומרוס קלאוזוס במוסדות חינוך בכל הרמות. המגבלות אילצו את הקהילה לפתוח בית ספר פרטי שמומן על ידי הקהילות הספרדית והאשכנזית. עם פרוץ ההפיכה הצבאית שהדיחה את הנסיך פאבלה, פסקו הלימודים. לאחר הכיבוש הגרמני התבצע רישום תלמידים לשנת הלימודים 1942/1941, אך שנת הלימודים לא החלה.[30][26]

כאמור, למעלה מ-90 אחוזים מיהודי בלגרד הושמדו בשואה. לאחר המלחמה כוננה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. השלטון הקומוניסטי הריכוזי ביוגוסלביה, אף על פי שהיה טולרנטי יותר ממקביליו בגוש המזרחי, לא אהד סממנים דתיים ולאומיים ובמקביל הקהילה הפכה חילונית והשתלבה באוכלוסייה הכללית ובכלל זה במערכת החינוך היוגוסלבי. ב-1964 הוקם בית ספר יסודי כללי על שם האחים ברוך.[55] לאחר התפרקות יוגוסלביה וכינון סרביה הוקם בבלגרד גן ילדים יהודי וכן בית ספר יסודי יהודי ובו לומדים גם תלמידים שאינם יהודים.[56]

חיי הדת והקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-16 מתועדות בבלגרד המשפחות: בר-נחמן, בר-דוד, בר-יצחק, בכ"ר, וארון, סאקאמיש, משולם, צ'אלדטי, חלפי, חכים ואדאנייא.[48] לאחר כינון נסיכות סרביה הסתמכה העדה האשכנזית הקטנה על שירותי דת וקהילה של הקהל הספרדי ושילמה מיסי קהילה בהתאם. לקראת אמצע המאה ה-19, לאחר הקמת בית המדרש בעיר, הוגדל נטל מס הגאבלה כדי לממן את פעילותו והדבר הוביל לעימות בין הקהל האשכנזי לספרדי, על רקע סרובם של האשכנזים לממן את פעילות בית המדרש. ב-1860 הודיע ראש הקהל האשכנזי לזר לבינזון על פילוג מהקהל הספרדי והקמת קהילה נפרדת. השלטונות הסרביים ניסו לפשר בין הניצים, תוך שנציגיהם מתקשים להבין את השונות בין הקהלים. ניסיונות הפשרה לא הועילו ושתי הקהילות פעלו בנפרד. את הקהילה הספרדית ניהל ועד נבחר בן 16 חברים, שנבחרו אחת לשנתיים על ידי חברי הקהילה ששילמו מיסים. נגבו מיסי קהילה שונים ובכלל זה אחוז אחד מכל נדוניה הוועד מינה גבאים ומנהלים למוסדות הקהילה השונים. הוועד היה אחראי למינוי רב הקהילה.[22][24] לאחר חורבן הקהילה בשואה התאחדו שתי הקהילות לקהילה אחת ובית הכנסת האשכנזי נותר היחיד שפועל בעיר.[39]

תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כינונה של נסיכות סרביה תחת מילוש אוברנוביץ', מונה המוזיקאי יוסף שלזינגר למנהל האמנותי ולמנצח של התזמורת הנסיכותית הסרבית.[16] ב-1879 נוסדה מקהלת זמר שנקראה "אגודת הזמר היהודית-סרבית" (בסרבית: Serpsko-Jevrejsko Pevačko Društvo) והיא המשיכה את פעולתה גם לאחר מלחמת העולם השנייה בשם "מקהלת האחים ברוך" על שם האחים הפרטיזנים איזידור ברוך, בורה ברוך שהיה גם צייר נודע, יוסף, ברטה ורחל ברוך שנפלו בשורות הפרטיזנים של טיטו. המקהלה יצאה להופעות מחוץ ליוגוסלביה והופיעה גם בישראל בשנים 1952 ו-1958 במסגרת אירועי הזמריה. ב-1889 נוסדה החברה המוזיקלית "דוד" אשר הפעילה תזמורת כלי נשיפה ונועדה לחשוף את יהודי בלגרד לתרבות האירופית. החברה פעלה עד סוף המאה ה-19. ב-1910 נוסדה חבורת הנגנים "לָה לִירָה" אשר עסקה בתיעוד ובנגינה של מוזיקה יהודית. הצייר ליאון כהן היה האמן היהודי ידוע השם הראשון בסרביה. מרבית עבודותיו אבדו בתקופת השואה. 12 מציוריו מוצגים במוזיאון הלאומי של סרביה בבלגרד(אנ'), ו-3 במוזיאון היהודי ההיסטורי שבעיר. משה פיאדה היה גם צייר ועבודותיו מוצגות במוזיאון הלאומי בבלגרד ובמוזיאון הלאומי בסקופיה בירת מקדוניה הצפונית. כן בלט הגרפיקאי דוד דידו דה מאיו (בסרבו-קרואטית: Dido Demajo;‏ 1906 - 1964).

בתחום הפיסול בלט הפסל ננדור גליד אשר למד ויצר בבלגרד.[38] עוד בן קהילה מפורסם היה המלחין אוסקר דנון, אשר שימש כמנהל האופרה בבלגרד. בשלהי המאה ה-20 בלטו בתחום המשחק אויגן משה ורבר, פרדראג איידוס ורחלה פרארי. בתחום הספרות בלטה הסופרת גורדנה קואיץ' מחברת רב המכר "ריח הגשם בבלקנים"(אנ').

ב-1837 הופעל בבית הדפוס של נסיכות סרביה, מדור לדפוס בעברית, ובין השאר הודפסו בו מכתביו של יהודה אלקלעי, אליעזר פאפו ובהמשך שמעון ברנפלד. המדור בעברית פעל עד 1880 ונסגר. בהמשך, ביצעו את פעילות הדפוס בתי דפוס פרטיים של הקהילה. עד להפיכה בסרביה ב-1903 הודפסו כ-50 ספרים בעברית. לאחר עלייתו לשלטון של פטר הראשון החל תהליך התבוללות מהיר של יהודי בלגרד וכחלק מתהליך זה הודפסו ספרים בסרבית. ב-1888 יצא לאור העיתון הקהילתי הראשון בלאדינו שנקרא "El Amigo del Pueblo" (מלאדינו: ידיד העם) והוא הופץ במשך ארבע שנים. בהמשך, הופיעו הבטאונים: Pasatiempo (בילוי) ו"השלום" שהופיעו עד 1906. בתקופה זו חלה ירידה משמעותית בשימוש בלאדינו כשפת דיבור ראשית לטובת הסרבית. בראשית המאה ה-20 יצא לאור השבועון: Beogradski Jevrejski Glasnik (מסרבית: הביטאון של יהודי בלגרד) שפעל עד 1924, נערך על ידי מוריץ הרצל וכלל גם קטעים בלאדינו. בבלגרד נוסדה "הסוכנות היהודית לעיתונות" שהפיצה ידיעות הקשורות לחיי הקהילות היהודיות בממלכת יוגוסלביה. הסוכנות פעלה עד 1940.[23][57]

חיי הדת ורבני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-16 פעל בית דין רבני שמנה 10 דיינים. בראשית המאה ה-17 כיהן ישראל אבא כרב הראשי ליהודי בלגרד ולאחריו הרב מאיר בן אברהם אנג'יל יליד סופיה אשר כיהן ברבנות בסופיה ובקונסטנטינופול, בעל "קשת נחושה", "מסורת הברית" ו"מסורת הברית הגדול". הרב אנג'יל כיהן עד 1617, עלה לצפת ובה נפטר. בין 1617 - 1642 כיהן הרב יהודה לירמה. הרב לירמה הקים ישיבה בבלגרד והוציא לאור ספרי הלכה, אשר ככל הנראה רובם אבדו בשריפה שפרצה בבלגרד. מ-1642 ועד 1668 כיהן בבלגרד תלמידו של יהודה לירמה הרב שמחה בן גרשון הכהן. ב-1647 הוציא לאור בוונציה את ספר השאלות והתשובות של רבו בשם "פליטת בית יהודה". ב-1668 יצא הרב גרשון הכהן לבּוּדָה לכהן ברבנות שם ובמקומו התמנה חתנו יוסף אלמושנינו שהיה תלמידו המובהק של ישראל יעקב חגיז בישיבה שלו בירושלים ובה היה חברותא של נתן העזתי. תקופת כהונתו של אלמושנינו הייתה מהסוערות והדרמטיות בקורותיה של יהדות בלגרד, אשר באותה התקופה מנתה 800 נפשות. הרב אלמושנינו הואשם לא אחת בשבתאות והנושא עורר סערה בקהילה. נמצא כי, בתקופתו שלחה קהילת בלגרד שני שליחים אל שבתי צבי וכי הרב אלמושנינו העתיק והפיץ מכתביו של נתן העזתי. עוד עולה כי לאחר מותו של שבתי צבי התיר הרב אלמושנינו את עגונתו יוכבד, לאחר שגבה עדויות אודות מותו. בהמשך, הגיעו לבלגרד מסלוניקי אנשי כת הדונמה ואף על פי שהוטל עליהם חרם הם עמדו בקשרים עם בני הקהילה. ב-1688 נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. הרב אלמושנינו ו-45 מנכבדי ועשירי הקהילה הובלו למעצר בניקלשבורג במטרה להביא לפדיון שבויים בסכומי כסף גבוהים. ב-1689 בעודו בשיביו, נפטר הרב אלמושנינו. כתביו נבזזו על ידי החיילים ההבסבורגים, נמכרו לעות'מאנים והובאו לקושטא. שם רכשה אותם משפחתו של הרב אלמושנינו והוציאה אותם לאור בשני כרכים בשם "עדות ביהוסף". הכרך הראשון ב-1711 והשני ב-1733.[48][14]

ב-1692 מונה הרב שמואל פינטו מסלוניקי לרב הראשי והוא עסק בעיקר בשיקום הקהילה. בראשית המאה ה-18 התמנה יצחר בכ"ר משה ומתועדים ביקורי שד"רים מירושלים בבלגרד. ב-1717 נכבשה שוב בלגרד על ידי האוסטרים ובתקופה זו מתועדת קהילה אשכנזית נפרדת. ב-1720 נתמנה הרב בנימין זאב (וולף) יפה מרגליות שלזינגר (1657, קלוסטרנויבורג - 17 ביוני 1727, וינה) לרב האשכנזי הראשי, אך הוא עזב תוך זמן קצר מסיבות לא ידועות ככל הנראה מחמת גילו ומצב בריאותו, עבר לווינה ובה נפטר. ב-1724 מתועדים שלושה קהלים בבלגרד. שני קהלים ספרדים וקהל אשכנזי אחד. כפי הנראה התחולל סכסוך בקרב הספרדים והם התפצלו לשני קהלים. הרב לוי בן יצחק ירושלמי כיהן כרב הקהילה האשכנזית ומאחר והיה מקובל גם על הספרדים ודיבר לאדינו בנוסף ליידיש התמנה גם לממלא מקום הרב הספרדי הראשי של שני הקהלים הספרדיים. מתועד כי בעת מתן פסקי הלכה בקהלי הספרדים נהג לפי הלכות הרמב"ם ובעת שפסק בקהל האשכנזי נהג לפי הלכות הרמ"א. ב-1739 לאחר חזרת העות'מאנים לבלגרד, עזב הרב ירושלמי את בלגרד ועבר לטימישוארה.[8]

לאחר עזיבתו של הרב ירושלמי מונה הרב נתן גינצבורג לרב שתי הקהילות בבלגרד והוא כיהן במשרתו עד 1752 עת עבר לכהן ברבנות בבּוּדָה. במקומו מונה הרב שלמה שלם אשר בפועל כמעט ולא שהה בבלגרד. ב-1761 עבר לאמסטרדם, מונה לרב הקהילה הפורטוגזית, אך סירב לוותר על תוארו כרב הראשי של בלגרד. הקהילה המשיכה לשלם את משכורתו אף על פי שלא שהה בעיר ולא היה מי שיתן מענה לבעיות הלכתיות. לתקופה מסוימת כיהן הרב דוד פארדו כממלא מקום הרב הראשי, אך הוא עזב לסרייבו משום שלא ניתן היה למנותו במינוי קבע כל עוד הרב שלמה שלם היה בחיים. ב-1772 מונה הרב יששכר בן חיים אבולעפיה לממלא מקום. אבולעפיה נולד בטבריה וכיהן ברבנות בסופיה. ב-1774 שב לסופיה. ב-1781 לאחר מותו של הרב שלמה שלם מונה הרב עזריאל בן יחיאל מגריסו לרב הראשי של בלגרד. בבית הדין הרבני כיהן בנו יהושע רפאל מגריסו. כאמור, ב-1789, במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. האוסטרים השאירו את מוסד הרבנות על כנו והתירו את המשך פעולתו של בית הדין הרבני. ב-1791 שבו העות'מאנים לבלגרד ומינו את אוסמאן טופאל פאשה לוואלי של בלגרד. טופאל פאשה הורה לכלוא את הרב מגריסו וחברי בית דין הרבני. יהודי בלגרד גייסו ממון רב לצורך פדיון שבויים, אך טרם השלמת הגיוס נפטר הרב עזריאל מגריסו בכלאו. תחתיו מונה בנו יהושע רפאל מגריסו. ב-1794 פרצה בבלגרד מגפת דבר אשר גבתה חללים רבים ובכללם הרב יהושע רפאל מגריסו. לתפקיד הרב הראשי התמנה דוד חיים בן אברהם פינטו, נכדו של דוד פארדו. בפרוץ המהפכה הסרבית עזב פינטו את בלגרד.[14]

התקופה הסרבית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כינון נסיכות סרביה התמנה הרב אברהם בן יצחק פארדו לרבה של בלגרד. הרב פארדו עזב את בלגרד בזמן המהפכה הסרבית, עבר לזמון ובה כתב 4 ספרי דרשנות. הספרים: "חבת אברהם", "ציצים ופרחים", "אוצר תכשיטי כלה" ו"אמתחת הקטן" הוצאו לאור על ידי בנו ב-1862. ב-1831 כתב לנסיך מילוש אוברנוביץ' מכתב ובו ביקש להקל על הגזירות הכלכליות שמוטלות על יהודי בלגרד. ב-1835 נפטר הרב פארדו ובמקומו מונה הרב ראובן ברוך. הרב נקלע לעימות עם נכבדי הקהילה (נוֹטָאבֶּלִים) ואלו דרשו את הדחתו. ב-21 ביוני 1837 הגישו 28 משפחות תלונה כנגד הרב לנסיך אוברנוביץ'. הנסיך הורה לרב לעזוב את העיר. הרב ברוך עזב לווינה ושם התמנה לרב הספרדי הראשי. במקומו מונה יוסף פינצי בן יצחק מסרייבו, בעל "וילקט יוסף" אשר כיהן עד למותו ב-1850. בהמשך, מתועד הרב יוסף רפאל בן מאיר ששון (1810, אדירנה-1862, בלגרד) כרב הספרדי הראשי של בלגרד. הרב ששון בעל "דרכי האדם" ו"מוסר השכל" (סלוניקי, 1843) הגיע לבלגרד ב-1851 והתגורר עם משפחתו בבית הקהילה. הרב שהיה מחמיר נקלע לסכסוך הן עם קהל הספרדים והן עם קהל האשכנזים. נפטר בבלגרד ב-1862.[16][58]

באמצע המאה ה-19 כיהן הרב יהודה זאב ויינברגר כרב האשכנזי הראשי. הרב תועד ב-1862 בזמון, אליה נמלט לאחר הפגזת בלגרד ממצודת בלגרד על ידי כוחות עות'מאניים. הרב ויינברגר כתב בעיתון המגיד על מצבם הקשה של יהודי בלגרד אשר נסו לזמון.[59][60] בהמשך, כיהן הרב ד"ר י. טאובר בן העיירה זמון כרב הקהילה האשכנזית. הרב הגיע בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים בהזמנת הקהילה. לאחר פטירתו של הרב יוסף רפאל בן מאיר ששון לא מונה רב במינוי קבע לקהילה הספרדית והיא נוהלה על ידי קבוצת דיינים. ב-1884 הגיע לבלגרד כשד"ר הרב בנימין חמווי, והוא נאות לכהן ברבנות בלגרד. כעבור מספר חדשים נקלע לסכסוך עם ראשי הקהילה ואולץ לעזוב את תפקידו. ראשי הקהל הספרדי פרסמו מודעות בעיתונות העברית באירופה ובארץ ישראל במטרה למצוא רב שיואיל לכהן בקהילתם, אשכנזי או ספרדי. לתקופה מסוימת נוהל משא ומתן עם שלמה מנדלקרן שאף הגיע לבלגרד להתרשמות, אך הקהילה לא יכלה לשלם את השכר שדרש. לבסוף, ב-1886 מונה הרב ד"ר שמעון ברנפלד לרב הראשי, לאב בית הדין ולמפקח בית המדרש. הרב ברנפלד למד לאדינו ונשא את דרשותיו בשפה זו, אך נחשב ליברלי מידי בעיני קהל הספרדים. הרב ברנפלד סבל משיגרון קשה ולבסוף ב-1893 עזב את משרתו ועבר לברלין.[61] לאחר עזיבתו מונה הדיין אברהם בן ישראל בז'ראנו יליד סטארה זאגורה לרב הקהילה הספרדית והוא כיהן במשרתו עד למותו ב-1905. בנו של הרב ד"ר רפאל בז'ראנו נפל במלחמת העולם הראשונה. ב-1902 הגיע לבלגרד יצחק הכהן שלאנג והוא מונה בהמשך לרב האשכנזי הראשי. ב-1935 מונה הרב ד"ר צבי הנריק קאופמן בוגר בית המדרש לרבנים בווינה לממלא מקום הרב הראשי האשכנזי בשל מצב בריאותו של הרב יצחק הכהן שלאנג. ב-1908 מונה הרב יצחק אלקלעי לרב הראשי של יהודי בלגרד, ב-1911 הוא מונה לרב הראשי של ממלכת סרביה ובהמשך לרב הראשי של ממלכת יוגוסלביה. החל משלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, אירעו מקרי ההתנצרות בקרב יהודי בלגרד. במהלך מלחמת העולם השנייה עלה בידי הרב אלקלעי להימלט לארצות הברית. הרב יצחק הכהן שלאנג נספה במחנה הריכוז באנייצה. הרב הנריק צבי קאופמן נספה במחנה הריכוז טופובסקה שופה.[22][24] לאחר מלחמת העולם וכינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, ובהמשך העלייה לישראל הפכה הקהילה חילונית באופייה וגברה מגמת ההתבוללות. לתקופה מסוימת כיהן הרב מנחם רומנו כרב הראשי ליהודי יוגוסלביה ובלגרד. לאחר התפרקות יוגוסלביה וכינון סרביה התחדשה בהדרגה הפעילות הקהילתית. נכון ל-2018 כיהן כרב הראשי ליהודי סרביה ובלגרד הרב יצחק אסיאל.[62]

מוסדות הקהילה, ארגונים ואגודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-16 מתועדת בבלגרד "חברת ביקור חולים" אשר נסמכה על תרומות נכבדי הקהילה. מצוואות של נכבדי הקהילה עולה כי אלו הורישו סכומי כסף נכבדים לחברת "ביקור חולים". בראשית המאה ה-17 נשלחו סכומי כסף מחברת ביקור חולים בבלגרד ל"עניי ארץ ישראל". הסכומים היו בכסף עות'מאני כגון אקצ'ה או בכסף הבסבורגי כגון רייכסטלר בהתאם לתקופות השלטון השונות. מתועד כי ב-1886 מנתה חברת ביקור חולים 280 חברים ובראשה עמד יעקב די מדינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפסיקה חברת ביקור חולים את פעילותה וזו התחדשה ב-1927.[48][49] במסגרת הקהילה פעלו מספר מוסדות בעלי תקציב וניהול עצמאי תחת פיקוח ועד הקהילה. "תלמוד תורה" - פעל לסיוע ברכישת ספרים וציוד ללימודי בני המשפחות העניות, "עניי העיר"-עסק במתן צדקה לעניים, "מוכי המלחמה"-סייע למשפחות בני כל הדתות שמצבן הכלכלי נפגע בשל המלחמות. "ציצית" - סיוע חמרי לקיום מצוות כגון בר מצווה או הכנסת כלה. כמו כן פעלו 6 קופות צדקה עבור מוסדות בארץ ישראל. בסוף המאה ה-19 נמנו עם חברי חברת "ביקור חולים" 280 מבני הקהילה. החברה העסיקה רופא במשרה מלאה שביקר בבתי החולים בשכונה היהודית. כן הופעל בית מרקחת שחילק תרופות בחינם לנזקקים לפי מרשמיו של רופא החברה. ב-1864 נפתח סניף של חברת כל ישראל חברים ובשלהי המאה ה-19 הגיע מספר חברי הסניף ל-90. חברת "תיקון חצות" הקימה מבנה התכנסות ותפילה בחצר בית הכנסת שהיה מחומם ובו חילקו כיבוד קל ושתייה חמה למתפללי הקהילה שהגיעו לתיקון חצות. ב-1874 נוסדה "אגודת נשים יהודיות" על ידי קבוצת נשים מהקהילה הספרדית בעיר. אגודה זו הייתה אגודת הנשים הראשונה בכל סרביה, ועסקה בסיוע לתלמידות, כלות ויולדות דלות אמצעים. בחלק מהמקורות היא מכונה אגודת "נשים צדקניות".

ב-1886 הוקמה חברת "קוראי מכתבי העתים" שרכשה אולם קריאה והרצאות וכן כתבי עת מרחבי העולם ופעלה להגברת האוריינות וההשכלה בקרב בני הקהילה. בקרב הקהילה פעלו גם חברה קדישא ו"חברת הרחיצה" שטיפלו בסידורי ההלוויה והקבורה של הנפטרים מקרב הקהילה. מנהגי הקבורה של קהל הספרדים ושל קהל האשכנזים היו שונים. הספרדים קברו את מתיהם לא יאוחר משש שעות לאחר הפטירה ואילו האשכנזים רק לאחר 24 שעות. לאחר מתן שוויון הזכויות, החלו צעירי הקהילה לצאת ללימודים גבוהים וב-1897 הוקמה חברת "משען" (בסרבו-קרואטית: Potpora) שהעניקה מלגות לימודים לצעירי הקהילה, רבים מהם הפכו לאישי ציבור בולטים לאחר לימודיהם ומהם ניתן למנות את דוד אלבלה, ז'אק קונפינו ויצחק אלקלעי. בשנות ה-20 של המאה ה-20 ניתנו מלגות שונות בסך של כמיליון דינר יוגוסלבי שהיו שווי ערך לכ-20,000 דולר אמריקני באותה העת. ב-1911 הוקם בעיר תא של ארגון בני ברית. הארגון הפסיק פעולתו בפרוץ מלחמת העולם הראשונה וב-1923 חזר לפעול.[22][26]

לאחר מלחמת העולם הראשונה וייסוד ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים התחולל מאבק ברחוב היהודי בין תומכי התנועה הציונית לבין אלו שתמכו בבדלנות ואלו שתמכו ברעיון ההטמעות בחברה הסרבית וכינו את עצמם "סרבים בני דת משה" (בסרבית: Mojsijeve Vere). בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקם "ארגון היהודים הספרדים של בלגרד" שפעלו בקו בדלני תוך הדגשת הצביון הספרדי של חברי הארגון והתנגדותו לרעיון הציוני. נציגי הארגון השתתפו בכנסי הפדרציה הספרדית העולמית וב-1930 ארגנו בבלגרד את "כנס הבלקן של יהודים ספרדים". בכנס זה הצליחו נציגי יהדות בולגריה לפשר בין ארגון הספרדים של בלגרד לבין ראשי תנועה הציונית בעיר. תומכי ההיטמעות שלחו את ילדיהם לתנועת הצופים הסרבית. מנגד פעלה התנועה הציונית וב-1925 נוסדה אגודת "המבשר" שארגנה סיורים בארץ ישראל. ב-1925 נוסד סניף ויצו בעיר על ידי ד"ר צלינה סוקולוב, בתו של נחום סוקולוב. בהמשך הוקם בבלגרד "ארגון ציוני מקומי" שאיגד את כל הפעילות הציונית בעיר ובראשו עמדו נכבדי הקהילה ובינם ד"ר פרידריך פופס. ב-1929 הוקם מבנה בית ספר יסודי יהודי חדש ולצידו "בית העם" של הקהילה וכן בית אבות שנקרא: "בית הקשישים והקשישות בני דת משה". בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 השיגה התנועה הציונית דומיננטיות ברחוב היהודי. צעירי קן הצופים עזבו אותו וייסדו את קן שומר הצעיר בבלגרד. ב-1938 נמנו בבלגרד 1,374 חברים וחברות בקן השומר הצעיר. ב-1935 נוסד תא של תנועת הנוער "תכלת לבן" ובהמשך תא של תנועת הנוער "עקיבא" של הציונים הכלליים. בתקופה זו הפעילה הקהילה את "המנזה", מסעדה כשרה לסטודנטים יהודיים שהגיעו ללמוד באוניברסיטת בלגרד. כן פעל בבלגרד תא של תנועת בית"ר אשר נמנו בו חברים מועטים. ב-1936 ייסד דוד אלבלה החוג האינטלקטואלי "אחווה" אשר ריכז משכילים מקרב יהודי בלגרד ושימש "שופר רעיוני" לקהילה, סגנו היה ד"ר אלברט וייס.[23][26]

לאחר מלחמת העולם השנייה וכינון יוגוסלביה תחת השלטון הקומוניסטי פעלה הקהילה במסגרת אגוד הקהילות היהודיות של יוגוסלביה. ביוזמת אלברט וייס הוקם המוזיאון להיסטוריה יהודית בבלגרד שעם מטרותיו העיקריות נמנית הנצחת הקהילה היהודית בבלגרד. ראשי הקהילה היו פעילים לאורך השנים בקונגרס היהודי העולמי וכן משתתפים מעת לעת בכינוסי הקונגרסים הציוניים.

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הספרדי קהל ישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת קהל ישן בבלגרד
בית הכנסת "קהל ישן" בבלגרד שעמד על תילו בין השנים 1690–1952

בראשית התקופה העות'מאנית ידוע היה על קיומו של לפחות בית כנסת ספרדי אחד מרכזי המתואר כבנוי מעץ ומאבן. ב-1688 בעת המצור האוסטרי על בלגרד ומהלך הביזה שלאחר הכיבוש הועלה בית הכנסת באש ונחרב. ב-1690 עם חידושו של השלטון העות'מאני נבנה בית הכנסת מחדש ולימים נקרא בית הכנסת קהל ישן. במהלך המלחמות השונות בין העות'מאנים לממלכת הבסבורג נפגע מבנה בית הכנסת מהפגזות. כך ב-1717 ובהמשך ב-1739. בשנים: 1752, 1790, 1795 ניזוק בית הכנסת קשות מדליקות שפרצו בו. המבנה שוקם וחזר לפעילות בזכות תרומות שהעבירו יהודי מנטובה. ב-1861 תועדו בבלגרד 3 בתי כנסת ספרדיים (בלשון הקהילה Havra, מטורקית: בית כנסת). ב-1862 נפגע שוב בעת שהפגיזו העות'מאנים את העיר ממצודת בלגרד. בשלהי המאה ה-19 הותר ליהודי בלגרד להתיישב בכל חלקי העיר, רבים עזבו את שכונת יאלייה וקהל המתפללים הלך והתמעט. מבנה בית הכנסת שרד את אירועי מלחמת העולם השנייה, אך ב-1952 נהרס על ידי השלטונות היוגוסלביים לצורך מימוש תוכנית בניין עיר חדשה.[63]

בית הכנסת הספרדי בית ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת בית ישראל בבלגרד
בית הכנסת "בית ישראל" בבלגרד שעמד על תילו בין השנים 1908–1944

כאמור, בשלהי המאה ה-19 עברו יהודי בלגרד להתגורר ברחבי העיר. רבים עברו לדורצ'ול העילית המכונה זֶרֶק ׁבסרבית לטינית: Zerekׂ. הקהילה גדלה במהירות ומספר בניה נשק ל-4,000 נפשות. בראשית המאה ה-20 החליט ועד העדה הספרדית בראשות ד"ר דוד אלקלעי להקים בית כנסת מרכזי חדש לקהל הספרדי בדורצ'ול עילית, ולממן את הפרויקט באמצעות מגבית מבני הקהילה. ב-1907 הונחה אבן הפינה על ידי פטר הראשון, מלך סרביה וב-1908 נחנך המבנה. ב-6 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה. באותו היום נערכה הפצצה כבדה על בלגרד ובית הכנסת נפגע. ב-1944 פוצץ המבנה על ידי חיילי הצבא הגרמני הנסוג. לאחר המלחמה שוקם מבנה בית הכנסת והוסב לגלריה לאמנות ובו נערכים גם קונצרטים.[63]

בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת סוכת שלום בבלגרד
בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום", היחיד שנותר פעיל בבלגרד לאחר מלחמת העולם השנייה

קהילה יהודית אשכנזית ממוסדת וקטנה נוסדה לאחר השתלטות האוסטרים על בלגרד ב-1717. בסוף המאה ה-18 או בראשית המאה ה-19 נשכר מבנה בשכונת יאלייה בסמוך לבית הכנסת הספרדי "קהל ישן" ובו התפלל הקהל האשכנזי. בית הכנסת כונה "החדש" והתפילות נוהלו בגרמנית. ב-1 באוקטובר 1869 הכירו השלטונות רשמית בקהילה האשכנזית. לפי תיאור מ-1886 בית הכנסת "החדש" היה נפתח רק בשבתות וחגים וגם אז התקשו לארגן מניין. המתפללים מקרב הקהל האשכנזי היו נאולוגים והם היו מיעוט מקרב הקהל הכללי שנטה להתבולל. בשלהי המאה ה-19 גברה הגירת סוחרים ופקידים אשכנזים לבגלרד. בדרך כלל היו אלו משפחות אמידות שהתיישבו בדורצ'ול עילית (Zerek) ולא ביאלייה. בראשית המאה ה-20 נשכר בניין בדורצ'ול עילית אשר שופץ והוסב לבית כנסת שנקרא "ההיכל", שכנו בו מגורי הרב ובעלי תפקידים נוספים בקהילה וכן כיתת בית ספר לבנים וכיתת בית ספר לבנות. במבנה זה נעשה שימוש עד 1926.[63]

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללה הגירה פנימית בתוך ממלכת יוגוסלביה ויהודים אשכנזים רבים היגרו לבלגרד, בעיקר מוויבודינה. מקרב מהגרי וויבודינה נמנה אחוז מתפללים גדול יחסית, ובית הכנסת "ההיכל" נעשה צר מלהכיל את מספר המתפללים. נשיא הקהילה האשכנזית ד"ר פרידריך פופס יזם את הקמתו של בית כנסת חדש לקהילה. לאחר מגעים עם עיריית בלגרד הוקצתה קרקע ללא תמורה וב-1926 נחנך בית הכנסת "סוכת שלום" ובו 300 מושבים. התפילות היו בנוסח נאולוגי ושולבה בהן נגינת עוגב. במהלך מלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את המבנה לבית בושת. המבנה שרד את המלחמה ולאחריה שוקם ונותר בית הכנסת היחיד הפעיל בבלגרד.[63]

בתי העלמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: בית הקברות החדש בבלגרד

ב-1521 היקצו העות'מאנים חלקת קרקע בצמוד לחומות העיר סמוך למורד הנהר סאווה לצורך הקמת בית עלמין יהודי. בית העלמין היהודי מצוין במספר מפות מ-1688 טרום הכיבוש האוסטרי. ככל הנראה במהלך הלחימה באוסטרים נלקחו מצבות לשימוש משני לצורך ביצור וחיזוק המצודה. במפה מ-1735 מופיע בית עלמין יהודי בקצה השכונה היהודית יאלייה. חלק מהקברים ומהמצבות הועברו מבית העלמין הראשון לבית העלמין השני. מתועד כי במהלך חפירות להנחת יסודות לבניה חדשה באזור בית העלמין הראשון נתגלו שברי מצבות ועצמות אדם. ב-1759 לקחו תושבים ממוצא טורקי מצבות מבית העלמין לצורך פיתוח סביבת מסגד יחיא-פאשה. פרנסי הקהילה פנו לבית הדין השרעי וזה הורה לחדול לאלתר מביזת המצבות. המצבות שנבזזו הוחזרו לקהילה ומאחר וסותתו ונמחק מהן הכתוב, התיר הרב הראשי שלמה בן יחיאל שלם למכור אותן ולהעביר את כספי המכירה לחברה קדישא. ככל שהתרחבה העיר ועימה גם השכונה היהודית, כך השתנה מיקומם של בתי העלמין.

ב-1876 הוחל בעבודות להקמת בניין חדש באזור השוק של בלגרד. במהלך החפירות התגלתה חלקה של בית עלמין יהודי ובו מצבות שאת הכיתוב בעברית על חלקן ניתן היה לזהות. אחת המצבות הייתה של "החכם החשוב אהרן יצחק אבראבאניל", אך את תאריך הפטירה לא ניתן היה לדלות. חלק מהחוקרים ייחסו את המצבה ליצחק, בנו של יהודה אברבנאל וקבעו על סמך זאת שראשית התיישבות היהודים בבלגרד קדמה לגירוש ספרד. הנחה זו נשללת על ידי המחקר המודרני. במהלך המאה ה-19 שכן בית העלמין ברובע פָּאלִילוּלָה(אנ') באזור רחוב דלמאטינסקה (בסרבית לטינית: Dalmatinska).

ב-1887 הורה הממשל המקומי לקהילה לסגור את בית העלמין הישן בשל הצורך במימוש תוכנית בניין עיר חדשה. בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נהרס אזור בית העלמין ועל הקרקע נבנו מפעלי תעשייה. ב-1888 נחנכו ברחוב מִייֶה קוֹבָאצֶ'בִיצָ'ה (בסרבית לטינית: Mije Kovačevića) שני בתי עלמין אשכנזי וספרדי אשר ניצבו בשני צידי הרחוב. בתי העלמין נחנכו בטקס חגיגי. בית העלמין הספרדי גדול יותר, נכון לראשית המאה ה-21 היה מתוחזק והכיתוב על המצבות היה בעברית, בלאדינו ובסרבית. בבית העלמין האשכנזי נמצאות 200 מצבות שהכיתוב עליהן הוא בעברית, בסרבית, בהונגרית ובגרמנית. ב-1925 סופחו שני בתי העלמין לשטח בית הקברות החדש בבלגרד השוכן בסמוך. באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמה בשטח בית העלמין אנדרטה לזכר 132 יהודי בלגרד שנפלו במלחמות סרביה ממלחמת הבלקן הראשונה ועד מלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הועברו מצבות רבני הקהילה מבית העלמין הישן לבית העלמין החדש. בבית העלמין קיימת גניזה בה הוחל ב-1894 ועבורה נקבעה מצבה ב-1931. בבית העלמין קיימת גם אנדרטה לזכר קרבנות קלאדובו-שאבאץ.[64][65][66][67]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות בלגרד בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Harriet Pass Freidenreich. The Jews of Yugoslavia: A Quest for Community. (Jewish Communal and Public Affairs.) Philadelphia: Jewish Publication Society of America. 1979

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בימינו, ישנם יהודים מתפוצות הבלקן הנושאים שם משפחה זה. בחלק מהמקרים מבוטא השם סורז'ון או סורג'ון.
  2. ^ 2.0 2.1 יש מספר מצומצם של מקורות בהם מצוין מספר היהודים בבלגרד ב-1941 והוא נע מ-10,000 ועד 12,000. המקורות חלוקים האם פליטים מחוץ ליוגוסלביה נכללים במספרים הללו או שיש להוסיף אותם. ישנן גרסאות שונות גם בנתוני הקהילה היהודית ובתוכה בקהילה הספרדית. ההיסטוריונית הארייט פאס פריידנרייך גורסת כי בבלגרד התגוררו 10,388 יהודים. ההיסטוריון יאשה רומנו גורס כי בבלגרד התגוררו 11,500 יהודים. פרופסור מנחם שלח גורס כי המספר 11,870 אינו כולל יהודים שהמירו את דתם וכאלו הנשואים בנישואי תערובת שלא נרשמו במפקדי האוכלוסין כיהודים, אך הוצאו להורג על ידי הנאצים לפי חוקי הגזע.(תולדות השואה יוגוסלביה, עמוד 55, הערת שוליים 5.) טשטוש הראיות להשמדת יהודי בלגרד שבוצע על ידי הגרמנים במסגרת מבצע 1005, הותיר את אי הבהירות בעינה.
  3. ^ המספר מתייחס לאלו שהצהירו על עצמם כיהודים במפקדי האוכלוסין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 הקהילה היהודית בבלגרד, יהודים בבלגראד, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 57-55.
  2. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמוד 28-27.
  3. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 23.
  4. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמוד 81.
  5. ^ 5.0 5.1 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 20–21, 31-28.
  6. ^ Jakob von Betzek, Gesandtschaftsreise nach Ungarn und in die Türkei im Jahre 1564–65. In Veröffentlichungen des Finnisch-Ugrischen Seminars an der Universität München, ser. C, Vol. X. Munich: Finnisch-Ugrisches Seminar, 1979
  7. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 64-62.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 הקהילה היהודית בבלגרד, הרס וגירוש, חילופי השלטון, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 61-60.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 80-65.
  10. ^ משה בן מיכאל הכהן, עט הסופר, בתוך: ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 72.
  11. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, הוצאת חברת אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967, עמודים 49-48.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 83-80.
  13. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 95.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 96-84.
  15. ^ הקהילה היהודית בבלגרד, רבנים בעלי שם, המרד הסרבי הראשון, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 65-64.
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 153-97.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 הקהילה היהודית בבלגרד, מ"שומרי החוקה" ועד קונגרס ברלין, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 69-66.
  18. ^ William Miller, ‏The Ottoman Empire and Its Successors, 1801-1927, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1936, עמודים 253–255 (באנגלית).
  19. ^ ידיעות שונות מסערביא, הכרמל, 25 ביולי 1862.
  20. ^ חדשות בגבול ישראל, המליץ, 22 בינואר 1863.
  21. ^ הקאנגרעסס והיהודים, המגיד, 14 באוגוסט 1878.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 הקהילה היהודית בבלגרד, מחיי הקהילות ויצירתן ועד ניצני הציונות, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 72-69.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 הקהילה היהודית בבלגרד, מהיהודים במלחמות סרביה ועד המוסדות הקהילתיים הספרדיים בעת החדשה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 78-73.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 208-154.
  25. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 223-220.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 362-340.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 263-239.
  28. ^ שלמה אלבוחר, קהילת מונסטיר (ביטולה), מקדוניה, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמודים 119-101.
  29. ^ יהדות יוגוסלביה, באתר יד ושם.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 276-264.
  31. ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 53-45.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 306-277.
  33. ^ 33.0 33.1 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 328-307.
  34. ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 27, 99, 104, 108, 127, 399.
  35. ^ 35.0 35.1 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 338-329.
  36. ^ 36.0 36.1 הקהילה היהודית בבלגרד, מהנוער הציוני והמהפכה היוגוסלאווית ועד חידוש החיים היהודיים, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 81-80.
  37. ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, עמודים 133-129.
  38. ^ 38.0 38.1 זוסיה עפרון, אמנות יהודית ביוגוסלאוויה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 340-333.
  39. ^ 39.0 39.1 יהדות בלגרד, באתר הספרייה היהודית הווירטואלית (באנגלית).
  40. ^ 40.0 40.1 אליהו בירנבוים, פסיפס העבר משתקף בהווה, דעת (אתר אינטרנט).
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 In impoverished Serbia, Jewish community is isolated — and rapidly shrinking, באתר timesofisrael (באנגלית).
  42. ^ Belgrade: A Small Jewish Community Under Fire, באתר timesofisrael.com (באנגלית).
  43. ^ המועצה המנהלת של הקהילה היהודית בבלגרד, באתר הקהילה היהודית בבלגרד (בסרבית).
  44. ^ Incident in Belgrade Jewish Community, באתר rs.n1info.com (באנגלית).
  45. ^ מפקד האוכלוסין בסרביה 2011, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של סרביה, עמוד 39 (בסרבית) ו(באנגלית).
  46. ^ In impoverished Serbia, Jewish community is isolated — and rapidly shrinking, באתר timesofisrael.com (באנגלית).
  47. ^ יהדות סרביה, באתר הקונגרס היהודי העולמי (באנגלית).
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 הקהילה היהודית בבלגרד, חכמים, רבנים ודיינים, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 59-58.
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 50-32.
  50. ^ בילוגראדו, המגיד, 15 באפריל 1886.
  51. ^ יוסף לוינגר, יהודי מלכות יוגוסלביה-קווים לקורות העדה, בתוך: מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 28-19.
  52. ^ לורנס ויינבאום, הפשרת ההיסטוריה: השבת רכוש יהודי במזרח אירופה, באתר יד ושם.
  53. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 59.
  54. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878–1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 73–78.
  55. ^ אתר בית הספר "האחים ברוך", באתר osbracabaruh.edu.rs, (בסרבית).
  56. ^ המרכז לחינוך יהודי, באתר הקהילה היהודית בבלגרד (בסרבית).
  57. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 377-367.
  58. ^ Matthias B. Lehmann, ‏Ladino Rabbinic Literature and Ottoman Sephardic Culture, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2005, עמוד 7 (באנגלית).
  59. ^ ג'ני לבל, "חולה אהבת ירושלים", ר' יהודה אלקלעי הרקע הפוליטי והקהילתי לפועלו, פעמים, גיליון 40, תשמ"ט, עמ' 21–48.
  60. ^ יהודא זאב וויינבערגער, עסטרייך, המגיד, 21 באוגוסט 1862.
  61. ^ סערביען, בילוגראדו, אל בעל המגיד, המגיד, 11 באוגוסט 1887.
  62. ^ הקהילה היהודית בבלגרד, באתר בית התפוצות (באנגלית).
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 63.3 הקהילה היהודית בבלגרד, בתי הכנסת, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 62-61.
  64. ^ יהדות בלגרד, באתר jewish cemetery project (באנגלית).
  65. ^ הקהילה היהודית בבלגרד, בתי העלמין בק"ק בילוגראדו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 64-63.
  66. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 233-224.
  67. ^ Faces of Time in the Belgrade Jewish cemetery: a crowded “House of the Living”, באתר jewish-heritage-europe.eu (באנגלית).