יהדות בלגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
בית הכנסת בבלגרד

קהילה יהודית בבלגרד התמסדה במהלך המאה ה-15 אחרי שהנסיך הסרבי סטאפן לזרביץ (אנ') קיבל את בלגרד ממלך הונגריה וב-1404 בחר בה כעיר הבירה של הנסיכות הסרבית. בתקופת שלטונו של סטפן לזרביץ' העיר ידעה התפתחות ושגשוג.

במאות ה-13 וה-14 הגיעו יהודים לבלגרד מדוברובניק, מאיטליה והונגריה, חלקם התיישבו בבלגרד שהייתה עיר מסחר. לאחר שנכבשה על ידי העות'מאנים ב-1521 נוספו גם מגורשי ספרד. יהודים מילאו תפקיד במסחר בין צפונה ודרומה של האימפריה העות'מאנית שעבר דרך בלגרד. הם עמדו בקשרי מסחר עם סלוניקי, קושטא, דוברובניק (רגוזה בלשון אותם ימים) ואנקונה, והתחרו בעיקר בסוחרי דוברובניק. מאז, ועד מלחמת העולם השנייה נהנתה הקהילה הספרדית בבלגרד מהגמוניה בעיר והקהילה האשכנזית נחשבה כקהילה משנית בעלת חשיבות פחותה.

היסטוריה של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדויות על קהילה יהודית בבלגרד לפני הכיבוש העות'מאני הן מעטות ובדרך כלל שניוניות. קיימות השערות מחקר בדבר קיומה של קהילה רומיוטית עוד במהלך המאה ה-10. הרב הראשי האשכנזי של בלגרד יצחק הכהן שלאנג טען במחקריו כי מסורת קריאת מגילת אסתר בטו' באדר ולא ביד' באדר שהייתה נהוגה בקרב יהודי בלגרד, כמנהג הקריאה בערים מוקפות חומה היא אחת ההוכחות לקיומה של קהילה שם לפני בא העות'מאנים. באמצע המאה ה-14, תקופת שלטונו של סטפן דושאן, מלך סרביה(אנ') מתועדים יהודים שהתגוררו בממלכה, אך ללא תיעוד ספציפי לגבי בלגרד. עוד מתועד במועד זה, כי במהלך המגפה השחורה הואשמו יהודים במערב אירופה בהפצתה, ורבים נמלטו דרך הדנובה והגיעו גם לבלגרד. ב-1374, גירש לאיוש הראשון, מלך הונגריה את יהודי ממלכתו ומשפחות יהודיות הגיעו לבלגרד. ב-1471, גירש לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה את יהודי בוואריה ומקצת ממשפחות המגורשים הגיעו ככל הנראה לבלגרד. עם זאת אין בנמצא מקור ראשוני המעיד על קיומה של קהילה מאורגנת ופעילה בבלגרד.[1][2]

ב-1521, לאחר הכיבוש העות'מאני בוצע טרנספר אוכלוסיות. אוכלוסיות מהשטחים הכבושים הועברו לעומק השטח העות'מאני ורבים מהם הועסקו כעובדי כפייה שנקראו בטורקית עות'מאנית סוּרְגוּן (Sürgün) והועסקו בין השאר בפיתוח העיר קונסטנטינופול.[א] ב-1540 נערך בקונסטנטינופול מפקד אוכלוסין ובו תועדו 16 משפחות יהודיות מהעיר בלגרד שכונו "קהל בלגרד". מתיעוד זה מניחים החוקרים שקהילה יהודית התקיימה בעיר עוד לפני הכיבוש.[3]

ראשית השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ברחוב היהודים בשכ' יאלייה
שכונת היהודים באחת ההצפות של הדנובה

ב-1440 צרו העות'מאנים לראשונה על בלגרד ולאורך עשרות שנים ניסו לכובשה ללא הצלחה. ב-21 באוגוסט 1521 עלה בידי כוחותיו של סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית לכבוש את העיר. ביחד עם מנגנון הממשל העות'מאני, הגיעו לעיר סוחרים ופקידים יהודים והם התיישבו סמוך לגדות הדנובה בשכונה שנקראה יָאלִייָה (בסרבית: Jalija. מקור השם מהמילה הטורקית yali שמשמעה גדה). בהמשך כונה האזור דורצ'ול. משאלה שנשלחה ב-1610 לרב חיים שבתי מסלוניקי ובה תיאור מפורט של השכונה היהודית ומועד הקמתה, עולה כי ב-1540 כבר הייתה קיימת ומאוכלסת. השכונה נבנתה בתצורה של שכונת חצר, אך לא הייתה מובדלת בשער או בחומה משאר חלקי העיר. הבתים היו בדרך כלל בני שתי קומות ומכוסים גג רעפים, וככל הנראה כללו גם עליית גג. מרפסות הבתים פנו לחצר הפנימית, אך חלונותיהם פנו גם לרחובות החיצוניים. השכונה שכנה סמוך לחומת מצודת בלגרד, לגדות הדנובה ודייריה סבלו באופן תדיר מהצפות. במרכזה של השכונה הוקמו בית כנסת ולצידו בית מרחץ ותלמוד תורה. הקרקעות עליהן נבנתה השכונה כונו מִירִי, קיצור של אראדי אמיריה, דהיינו אדמות השליט שהיו רכוש האימפריה. המתגוררים על קרקעות אלו נהנו רק מזכות השימוש בהן תמורת דמי חכירה שנתיים, ולא היה להם כל חזקה עליהן.[4][5][2]

השלטונות העות'מאניים הגדירו רשמית את בני הקהילה כד'ימים כפי שהוגרו הנוצרים, אך העניקו להם עדיפות ויחס אוהד, משום שלא היו להם שאיפות לאומיות ונחשבו מיעוט הנאמן לסולטאן. על קורות הקהילה בעת ההיא ניתן ללמוד משלושה מקורות עיקריים. ספרי שאלות ותשובות, תעודות עות'מאניות וספרי מסעות של נוסעים שעברו דרך העיר. הנוסע ההבסבורגי הנס דרנשוואם (בגרמנית: Hans Dernscwam) חלף בבלגרד ב-1553 ומתאר את שכונת היהודים ככזו הניצבת על גבעה הסמוכה לנהר סאווה. הדיפלומט ההבסבורגי יאקוב פון בצק (בגרמנית: Jakob von Betzek) אשר שהה בבלגרד ב-1564 מציין בספר מסעותיו, כי "בבלגרד סוחרים טורקים, ראגוזים, נוצרים ויהודים רבים". ב-1620 עבר בעיר הנוסע האנגלי פיטר מאנדי(אנ') וציין כי בעיר יש בין 60 ל-70 בתים של יהודים. ב-1660 ביקר בבלגרד אווליה צ'לבי ומציין כי היהודים גרים בסמוך למצודת בלגרד ויש להם בית כנסת. הברון גאורג היינריך מאוטנדורף וקולם (בגרמנית: Georg Heinrich, auf Ottendorf und Collm;‏ 1709-1646) דיפלומט צעיר שנלווה למשלחת מטעם ממלכת הבסבורג, הגיע לבלגרד ב-1666 ותיאר קהילה יהודית אוטונומית, עם "רחוב משלה" הסמוך לגדת הדנובה, ובו מתנהל מסחר ענף. כמו כן ציין שליהודים בית ספר ובית כנסת.[6][2]

משאלות אשר נשלחו ב-1546 למהר"י בן לב, לשמואל די מדינה, לשמואל קלעי ולרדב"ז עולה, כי בבבית הדין הרבני בבלגרד כיהנו 5 דיינים, עניין המעיד על גודלה של הקהילה. עוד עולה, כי ככל הנראה היו לפחות שני קהלי מתפללים משום שאחד הדיינים ציין בשאלותיו שהוא מ"ק"ק שלום" והשאר לא.[5] מתועד כי מספר יהודים שנשבו על ידי כוחותיו של בוגדן חמלניצקי במהלך אירועי גזירות ת"ח-ת"ט, הובלו לבלגרד והוצעו למכירה לעבדות, נפדו על ידי בני הקהילה.[7]

חורבן הקהילה וחידושה (1717-1688)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש בלגרד ב-6 בספטמבר 1688, איור של Hooghe Rac

ב-6 בספטמבר 1688, במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) כבש צבא ממלכת הבסבורג בפיקודו של מקסימיליאן השני עמנואל את בלגרד, לאחר מצור קשה שנמשך חודש ימים. באותה העת מנתה הקהילה היהודית כ-800 נפשות. 100-150 מבני הקהילה נמלטו מהעיר בטרם כיבושה. האוסטרים בזזו את בית הכנסת והעלו אותו באש ובהמשך, בזזו את בתי השכונה היהודית ובתי העסק. על העות'מאנים שנותרו בעיר ובני הקהילה היהודית הוטלו עבודות כפייה במסגרתן פינו את גוויות החללים ופינו הריסות מרחובות העיר. לאחר תום עבודות הכפייה נאסרו כל בני הקהילה. כ-600 מבני הקהילה הובלו במסע רגלי לאורך 180 קילומטרים למחנה מעצר ליד מצודת טברג'ה (בקרואטית: Tvrđa) אשר באוסייק. חלקם היו ערומים או ערומים למחצה. הם נכלאו ונכבלו באזיקים. רבע מהמגורשים שרדו את המסע הרגלי ואת תנאי המעצר עד להגעת כספי פדיון השבויים. כ-45 מהמגורשים שכללו את הרב הראשי יוסף אלמושנינו, נכבדי ועשירי הקהילה הובלו למחנה מעצר בניקלשבורג ושם נפטר הרב אלמושנינו.[8][9]

משאלות שנשלחו לרב משה בן חביב עולה כי הייתה מחלוקת כבדה בתוך קבוצות השבויים ובקהילות הפודות לסוגיית פדיון השבויים. חלק מהפודים פעלו רק לפדיון קבוצת ה-45. גובה דמי הפדיון שנדרש על ידי האוסטרים לקבוצת ה-600 היה גדול פי ארבעה לאדם מהפדיון שנדרש לקבוצת ה-45, משום שלחלק מחברי הקבוצה הגדולה היו סכומי כסף גבוהים ותכשיטים שהוסתרו במקומות בטוחים מבעוד מועד. חלק מהשבויים פעלו עצמאית לפדיונם ולא במסגרת הקבוצה. ספרים ומכתבים שהפיצו פדויי השבי לאחר שחרורם מתארים את סבלם הקשה.

"פי המדבר ברוח נשברה, נאם מר ונאנח, לב נשבר ונדכה, צועק ובוכה, על צרות הזמן אשר מצאוני, אני הגבר ראה עוני, הצעיר פלוני, נאם המר, אשר פלאים ירד, ממגורשי ביליגראד."[10]

300 מהשבויים נפדו על ידי יהודי וינה. לאחר פדיון השבויים עברו הפדויים דרך פראג וממנה התפזרו. רבים מעשירי וממשכילי הקהילה לא שוב לבלגרד והתיישבו בוונציה, אמסטרדם ולונדון.[9] ב-14 באוקטובר 1690 לאחר 12 ימי מצור כבשו העות'מאנים מחדש את בלגרד. קומץ יהודים שב עם העות'מאנים והוחל בשיקום הקהילה. ב-1692 מונה שמואל פינטו מסלוניקי לרב הקהילה. בראשית המאה ה-18 הגיע מספר בני הקהילה ל-250 נפשות והם היו מעורים בחיי הכלכלה, המנהל והפוליטיקה. אברהם אלבוחר בן בלגרד היה עוזרו האישי ומתורגמנו של שגריר צרפת לאימפריה העות'מאנית, וניהל מטעמו את המגעים עם פרנץ ראקוצי אשר לימים מרד בשלטון בית הבסבורג בהונגריה.[8][9]

תחת ממלכת הבסבורג 1739-1717[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1716 פרצה המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) וביולי 1717 הגיע צבא ממלכת הבסבורג לשערי בלגרד והטיל עליה מצור שנמשך כחודש ימים. במהלך המצור הופגזה העיר ברציפות במשך מספר ימים. נזק כבד נגרם לשכונה היהודית ולבית הכנסת ונרשמו נפגעים מקרב בני הקהילה. ב-17 באוגוסט 1717 נכבשה בלגרד והעות'מאנים נסוגו. חלק מבני הקהילה עזבו את העיר לבלי שוב ונדדו לעומק השטח העות'מאני. תיעוד לבורחים מבלגרד קיים למשל בכפר צ'פינו באניה (חלק מוולינגראד אשר בבולגריה המדרנית). מדובר היה בסוחרים מבלגרד ובני משפחותיהם שהתיישבו במקום. התיעוד מופיע בספרי שאלות ותשובות ובפסקי הלכה של רבנים.[11] ב-1718 נחתם הסכם שלום פוז'ארוואץ אשר חתם את המלחמה והותיר את בלגרד בידיים אוסטריות. בתקופה זו מתועד לראשונה בבלגרד קהל אשכנזי מאורגן ולו רב ראשי. הקהילה הספרדית התפצלה לשני קהלים בשל סכסוך פנימי. השלטון ההבסבורגי נקט ביחס נוקשה כלפי יהודי העיר. האוסטרים ביצעו הבחנה בין יהודים אשכנזים שרובם לא היו נתינים עות'מאניים לבין היהודים הספרדים שהיו נתינים עות'מאניים. לקהל האשכנזי לא ניתנה זכות למגורי קבע בעיר להוציא בודדים ובניו היו נתונים בסכנת גירוש קבועה. לנתינים העות'מאניים ניתנו זכויות מסחר ומגורים מסוימות על רקע הסכמי הקפיטולציות. ב-1720 נמנו בבלגרד 33 משפחות בעלות נתינות עות'מאנית. יהודי בלגרד התגוררו בשתי שכונות חצר מרכזיות: "חצר יהודי אשכנז" שמנתה 47 חדרי מגורים ו"הבית היהודי" לספרדים אשר מנתה 103 חדרי מגורים. ראש הקהל הספרדי היה דוד מאיר וראש הקהל האשכנזי היה שמשון פרנקל.[8][12]

האוסטרים כוננו ממשל צבאי בבלגרד ומינו את קרל אלכסנדר, דוכס וירטמברג למושל הצבאי. הוחל בשיקום ובבינויה מחדש של העיר והתפתחה מערכת סחר ענפה עם האימפריה העות'מאנית. לעיר זרמו סוחרים בני לאומים שונים, להוציא סוחרים מראגוזה עליהם אסרו האוסטרים את הכניסה לבלגרד בשל קשריהם ההדוקים עם העות'מאנים. ב-1720 בוטל הממשל הצבאי והוקם מנגנון שלטוני שנקרא "מנהלת בלגרד" בראשות הדוכס קרל אלכסנדר. ב-1732 מינה קרל אלכסנדר את יוזף זיסקינד אופנהיימר ("היהודי זיס") למנהל הכלכלי של המנהלת והוא כיהן בתפקידו עד 1737, עת הוצא להורג, לאחר מות פטרונו קרל אלכסנדר. לאחר מותו של אופנהיימר הקשיח מאד השלטון האוסטרי את יחסו לקהילה היהודית בבלגרד. הוגבל חופש התנועה והעיסוקים, הוטלו על הקהילה מיסים מיוחדים, הופקעו נכסים ונאסרה מכירת סחורות ללא יהודים. עוד מתועדת זו מתועדת פעילות מיסיונרית של הכנסייה הקתולית הסרבית ועל יהודים שאולצו להמיר את דתם.[12]

שקיעת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש בלגרד ב-1789

ביולי 1739, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739) הטילו העות'מאנים מצור על בלגרד ולאחר 51 ימים כבשו אותה מחדש. ב-1785 פרצה שריפה בבלגרד אשר במהלכה נשרף כליל בית הכנסת ונפגעה קשות השכונה היהודית. מפסקי רבנים העוסקים בהתרת עגונות וכן מתיעוד פעולות של גמילות חסדים בקהילות, עולה כי מניין הנפגעים בשריפה היה גדול. ב-15 בספטמבר 1789, במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) הטיל צבא ממלכת הבסבורג בפיקודו ארנסט גדעון פון לאודון מצור על בלגרד וב-8 באוקטובר כבשו אותה. חלק מבני הקהילה עזבו ביחד עם העות'מאנים הנסוגים. חלק נמלטו לכפרי הסביבה, נלכדו ונשבו על ידי הצבא האוסטרי. חלק מהנשבים הוצאו להורג משום שנחשדו בריגול לטובת העות'מאנים וחלקם נאסרו. ב-1792, קיבלו העות'מאנים את החזקה על בלגרד מחדש ללא קרב, במסגרת ההסכמים שסיימו את המלחמה. עם שובם לשלטון של העות'מאנים, הורה הוואלי המקומי לאסור את הרב הראשי עזריאל יחיאל מגריסו ושבעת חברי בית הדין הרבני. הרב מגריסו נפטר בכלאו.[12][13][14] ב-1794 פרצה בבלגרד מגפת דבר ממנה מתו 4,470 מתושבי בלגרד, בכללם כמה עשרות יהודים ובכללם הרב יהושע רפאל מגריסו, רבה הראשי של הקהילה. ב-1795 פרעו בבלגרד כוחות יניצ'רים שלא שבעו נחת מהשלטון המקומי. נרצחו תושבים טורקים ויהודים, אך בעיקר סרבים.[15]

תחת השלטון הסרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ספרדים נמלטים מבלגרד לזמון לאחר הפגזת העיר ממצודת בלגרד על ידי העות'מאנים ב-1862, איור של פליקס פיליפ קאניץ

תנועת השחרור של סרביה הביאה לא פעם לפגיעה ביהודים, שנהנו מיחס סובלני מצד השלטון הטורקי. בשעת כיבושה של בלגרד על ידי הסרבים המורדים ב-1806, התנפלו חילות הכובשים על בתי הכנסת ובתי היהודים בעיר. בימיו של מילוש אוברנוביץ', נסיך סרביה, השתנה לטובה מצבם של היהודים.

חיים בכר דויד (דויצו) היה ספקו ויועצו של הנסיך. גם יהודים אחרים מילאו תפקידים של ספקי-נשק למילוש. היהודים הספרדיים חידשו את קשרי המסחר עם סלוניקי, סופיה, ווינה. האשכנזיים עסקו רובם במלאכה. בחיי התרבות של בלגרד אפשר לציין תרומתו של יוסף שלזינגר, שמילוש מינה אותו למנצח על תזמורתו.

ב-1837 עם הקמת בית הדפוס המלכותי, הוזמנו גם אותיות עבריות. כך שבבית דפוס זה הודפסו גם טקסטים בעברית ובלאדינו. עם עליית שושלת קאראג'ורג'ביץ' ב-1842, הורע שוב מצב היהודים, וקמה תנועה אנטישמית. לפי פקודה נאסר על היהודים לגור בערי-השדה, והתחילה הגירה לבודפשט, וינה, פריז, לונדון ולארץ ישראל.

כשחזר הנסיך מילוש לשלטון ב-1852 שופר מצבם של היהודים למשך זמן קצר. אך בימי בנו, הנסיך מיכיילו (1860–1868) נתחדשו הרדיפות נגדם.

בייחוד סבלו היהודים הספרדים, שהיו קודם לכן נתינים עות'מאניים, בעוד שהקהילה האשכנזית יכלה ליהנות מחסותה של אוסטרו-הונגריה. אחרי קונגרס ברלין (1878) ויתרו האשכנזים על חסות זו וקיבלו אוטונומיה דתית מיוחדת (1892). בינתיים העניקה ממשלת סרביה שוויון זכויות ליהודים ולסקופשטינה (בית הנבחרים) נבחר גם ציר יהודי (1877). בסוף המאה ה-19 כיהן ד"ר שמעון ברנפלד כרבה הראשי של בלגרד. התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה תקופה של רווחה ליהודי בלגרד. במועצת העיר בלגרד, השתתפו יהודים והועסקו יהודים גם בשירותי הממשלה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1927 נבחר שמעיה די מאיו (עורך דין), לבית הנבחרים. רוב יהודי בלגרד עסק ביבוא, ביצוא, בבנקאות, בייצור בגדים ובבורסקאות.

שואת יהודי בלגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי בלגרד הכלואים במחנה עבודת כפייה

בהפגזה הראשונה של העיר על ידי הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה נחרבה שכונת היהודים דורצ'ול. בתקופת השלטון הגרמני ביוגוסלביה התחיל ה"טיהור" של היהודים בבלגרד. הגברים נחטפו ונכלאו במחנות שהוקמו בעיר, והנשים והילדים נכלאו כולם במחנה הריכוז סיימישטה בסוף 1941, בתחילת מארס 1942 נשלחה משאית גז מברלין לבלגרד, ועד תחילת מאי כל הנשים והילדים במחנה נרצחו בגז.

ב-29 ביולי 1941, הוצאו 122 מן הצעירים היהודים בבלגרד להורג. יהודי בלגרד נשלחו לעבודות כפייה משעת הפלישה הנאצית ועד גירושם לפולין. בלגרד וסרביה כולה "טוהרו" מיהודים בשנת 1942. בעיר עצמה, במחנה קאנארישצי ובמחנות אחרים הוצאו להורג 15,000 יהודים.

קודם שנסוגו, הגרמנים פוצצו את בית הכנסת המרכזי. בית הכנסת האשכנזי שימש בית בושת בזמן הכיבוש, וחולל גם בית הקברות בבלגרד. לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה קהילת היהודים. אחד היהודים הבולטים שהגיע למשרה גבוהה היה משה פיאדה, אשר כיהן בשנים 1954–1955 כיושב ראש האספה הלאומית של יוגסלביה. עוד יהודי מפורסם היה המלחין אוסקר דנון, אשר שימש כמנהל האופרה בבלגרד

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש הקהילות הגדולות והחשובות במדינות יוגוסלביה לשעבר נמצאות בבלגרד, בזאגרב ובסרייבו. בסרביה יש כ-2,000 יהודים, מתוכם 800 בעיר הבירה בלגרד ואחרים מפוזרים בין הקהילות: דניש (ליד בלגרד), נובי סאד ועוד 7 קהילות קטנות באזור וויבודינה סביב נובי סאד: סומבור, זרייננין, סובוטיצה, קוקינדה, דנצ'בו, זמון, נויסד (בחלק מקהילות אלו יש עדיין בית כנסת).[16] בבלגרד קיים כיום בית הכנסת הנאולוגי האשכנזי "סוכת שלום". בית כנסת זה הוא בין היחידים ששרד בסרביה אחרי השואה. בבית הכנסת האשכנזי, שדיברו בו יידיש לפני המלחמה, מתפללים כיום בנוסח ספרדי והתפילות אפילו משובצות בלאדינו. אין מדובר בנוסח עדות המזרח אלא בנוסח ספרדי מקורי, של מגורשי ספרד וקסטיליה, אשר התיישבו אחרי הגירוש בארצות הבלקן - בסרייבו, בבלגרד ובקרואטיה.

הרב הראשי לסרביה הוא הרב יצחק אסיאל. בעיר נותר זכר ואנדרטה ליהדות מפוארת. "סינמה רקס" (קולנוע רקס), בניין מפואר המשמש כיום תיאטרון ובית קולנוע, היה שייך בעבר לארגונים היהודיים "עונג שבת" ו"גמילות חסדים" (אגודות שעסקו בגמילות חסדים בקהילה היהודית). בשער הבניין מתנוסס עד היום פסוק גדול: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". הבניינים הסמוכים היו בתי ספר, ישיבות, אטליזים כשרים וחנויות של יהודים.

בשנים האחרונות חודש ושופץ בית הכנסת, נבנו מטבח כשר ואולם אירועים, ופורסמו עשרות ספרים וחוברות ביהדות בשפה הסרבית. הרב אסיאל משדר בכל יום תוכנית של 2 דקות ביהדות בטלוויזיה המקומית (מעין 'פסוקו של יום'), מתקיימים שיעורים, שבתונים וסמינרים לצעירי הקהילה, מתקיימות תפילות בכל שבת. התפילות נערכות ללא מחיצה בין נשים לגברים.

בבלגרד קיים בית חב״ד מפואר במרכז העיר שמשמש כבית כנסת האורתודוקסי של העיר. בבניין בית חב״ד שהוקם על ידי השליח הרב יהושע קמינצקי, יש מקווה טהרה לנשים, בית כנסת, מרכז חינוך לילדים ועם מטבח כשר שמספק ארוחות כשרות למהדרין בשבתות וימי חול. [16]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי השלטון העות'מאני מתוארים בני הקהילה כסוחרים ומהם נמנו בעלי נכסי דלא ניידי או חוכרי נכסי דלא ניידי. על פי רוב התנהל המסחר היהודי לצד זה העות'מאני כולל מסעות לירידי מסחר בערים שכנות. קיים תיעוד בספרי שאלות ותשובות לגבי מחלוקות מסחריות שהובאו להכרעת הרבנים כאשר המחלוקת הייתה נתונה בין יהודים, וכן תיעוד לתביעות של סוחרים יהודים בבית הדין השרעי כנגד סוחרים מוסלמים, ומכאן למדים החוקרים, שבני הקהילה נהנו מזכות לפנות לבית דין זה. ב-1541 לאחר כיבוש בודה על ידי סולימאן הראשון התרחבו דרכי המסחר באימפריה ובני הקהילה סחרו עם ונציה, ראגוזה, פירנצה, סופיה ובודה. קיים תיעוד נרחב לגבי מערכת הסחר ובכלל זה קשרי גומלין עם קהילות יהודיות בכל רחבי הבלקן. חלק מהתיעוד מתייחס לרצח או מוות טבעי של סוחרים מקרב הקהילה במהלך מסעות מסחר, בהקשר להתרת עגונות. בינואר 1565 הורה אישית הסולאטן סולימאן הראשון לחקור רצח של 6 יהודים, שליחיה של דונה גרציה נשיא אשר הגיעו לבלגרד לטיפול בעסקיה ובעת שהפליגו מבלגרד לווידין נרצחו למטרות שוד.[2]

השלטון העות'מאני עודד את המסחר בבלגרד ושיעור המיסוי שהוטל על בני הקהילה היה נמוך משיעורו בסלוניקי או בקונסטנטינופול. בני הקהילה היו ברובם אוריינים ורב-לשוניים והשתלבו במנגנון הממשל העות'מאני כמתורגמנים או ששירתו כמתורגמנים עבור קונסולים זרים.[17]

ככלל בראשית ימיו של השלטון העות'מאני הוטלו על בני הקהילה שני סוגי מסים. האחד, מס גולגולת (ג'יזיה) אחיד בו חויב בני הקהלים השונים, והשני מס קהילה שנגבה באופן פרוגרסיבי על ידי רבני הקהילה. נטל המס הפרוגרסיבי נקבע לפי גובה ההכנסה של ראש המשפחה ולא לפי מספר הנפשות. בהמשך, הוטל מס שכונה רב אקצ'סיטורקית: Rav akçesi) ובמסגרתו שילמה הקהילה על זכותה להחזיק רב. בעיתות מלחמה הוטלו מיסים נוספים כגון "מס ביגוד" שחייב את הקהילה לממן את ייצור מדיהם של חיילי חיל המצב העות'מאני בעיר. בהמשך הוטל מס על שחיטה כשרה של בשר שכונה גאבלה. בני הקהילה שילמו גם מיסי קהילה פנימיים פרוגרסיביים לצורך מימון הנהגת הקהילה ומוסדותיה ובכלל זה בעלי התפקידים השונים. הגבייה נעשתה במנגנון האלתזאם, שהוא חכירת הזכות לגביית מיסים בתא שטח נתון. חוכר הזכות היה פקיד מנהלי בכיר במנגנון השלטון העות'מאני. לאורך תקופת השלטון העות'מאני תועדו מספר פעמים יהודים מקרב קהילת בלגרד כחוכרי מיסים. נטל המיסים הוטל גם על סוחרים יהודים מחוץ לקהילת בלגרד, שהגיעו לעיר למטרות עסקיהם והתגוררו בה למשך יותר משנה. עניין מיסוי תושבי החוץ עורר מחלוקת כבדה והופיע מספר רב של פעמים בשאלות ותשובות. הרב משה אמריליו הוציא פסק הלכה השולל את זכות הקהילה לגבות מס מסוחרי חוץ, משום שהיא סותרת את כלל דינא דמלכותא דינא, שכן השלטון העות'מאני מעוניין בחופש מסחר בממלכתם. מנגד, מאוחר יותר, צידד הרב הראשי של העיר סרס חיים נסים רפאל מוצירי בזכות הטלת המיסים על סוחרי החוץ.[18]

סוחרי הקהילה עמדו בקשרי מסחר תכופים עם סוחרים מקהילות וינה, בודה, סלוניקי, קושטא, סקופיה, מונאסטיר, קסטוריה, וידין וסופיה. כן מתועדות משלחות של סוחרים מהקהילה בירידי מסחר בלייפציג, בסטרוגה, בראגוזה ובוונציה. ב-1717 נכבשה בלגרד על ידי ממלכת הבסבורג. מתועדות מספר משפחות יהודיות שעסקו בתעשייה זעירה, וכן הפעילו מבשלות, וייצרו ערק תמורת תשלום אחוזי מהרווחים לשלטון האוסטרי.[12] ב-1739 שבו העות'מאנים לשלוט בבלגרד. במסגרת הסכמי קפיטולציות נהנו בני הקהילה אשר שירתו תחת נציגים דיפלומטיים זרים מהקלות משמעותיות בנטל המיסים.[18]

התקופה הסרבית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הדת והקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-16 מתועדות בבלגרד המשפחות: בר-נחמן, בר-דוד, בר-יצחק, בכ"ר, וארון, סאקאמיש, משולם, צ'אלדטי, חלפי, חכים ואדאנייא.[17]

תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הדת ורבני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-16 פעל בית דין רבני שמנה 10 דיינים. בראשית המאה ה-17 כיהן ישראל אבא כרב הראשי ליהודי בלגרד ולאחריו הרב מאיר בן אברהם אנג'יל יליד סופיה אשר כיהן ברבנות בסופיה ובקונסטנטינופול, בעל "קשת נחושה", מסורת הברית ומסורת הברית הגדול". הרב אנג'יל כיהן עד 1617, עלה לצפת ובה נפטר. בין 1617 - 1642 כיהן הרב יהודה לירמה. הרב לירמה הקים ישיבה בבלגרד והוציא לאור ספרי הלכה, אשר ככל הנראה רובם אבדו בשריפה שפרצה בבלגרד. מ-1642 ועד 1668 כיהן בבלגרד תלמידו של של יהודה לירמה הרב שמחה בן גרשון הכהן. ב-1647 הוציא לאור בוונציה את ספר השאלות והתשובות של רבו בשם "פליטת בית יהודה". ב-1668 יצא הרב גרשון הכהן לבּוּדָה לכהן ברבנות שם ובמקומו התמנה חתנו יוסף אלמושנינו שהיה תלמידו המובהק של ישראל יעקב חגיז בישיבה שלו בירושלים ובה היה חברותא של נתן העזתי. תקופת כהונתו של אלמושנינו הייתה מהסוערות והדרמטיות בקורותיה של יהדות בלגרד, אשר באותה התקופה מנתה 800 נפשות. הרב אלמושנינו הואשם לא אחת בשבתאות והנושא עורר סערה בקהילה. נמצא כי, בתקופתו שלחה קהילת בלגרד שני שליחים אל שבתי צבי וכי הרב העתיק והפיץ מכתביו של נתן העזתי. עוד עולה כי לאחר מותו של שבתי צבי התיר הרב אלמושנינו את עגונתו יוכבד, לאחר שגבה עדויות אודות מותו. בהמשך, הגיעו לבלגרד מסלוניקי אנשי כת הדונמה ואף על פי שהוטל עליהם חרם הם עמדו בקשרים עם בני הקהילה. ב-1688 נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. הרב אלמושנינו ו-45 מנכבדי ועשירי הקהילה הובלו למעצר בניקלשבורג במטרה להביא לפדיון שבויים בסכומי כסף גבוהים. ב-1689 בעודו בשיביו, נפטר הרב אלמושנינו. כתביו נבזזו על ידי החיילים ההבסבורגים, נמכרו לעות'מאנים והובאו לקושטא. שם רכשה אותם משפחתו של הרב אלמושנינו והוציאה אותם לאור בשני כרכים בשם "עדות ביהוסף". הכרך הראשון ב-1711 והשני ב-1733.[17][14]

ב-1692 מונה הרב שמואל פינטו מסלוניקי לרב הראשי והוא עסק בעיקר בשיקום הקהילה. בראשית המאה ה-18 התמנה יצחר בכ"ר משה ומתועדים ביקורי שד"רים מירושלים בבלגרד. ב-1717 נכבשה שוב בלגרד על ידי האוסטרים ובתקופה זו מתועדת קהילה אשכנזית נפרדת. ב-1720 נתמנה הרב בנימין זאב (וולף) יפה מרגליות שלזינגר (1657, קלוסטרנויבורג - 17 ביוני 1727, וינה) לרב הראשי האשכנזי הראשי, אך הוא עזב תוך זמן קצר מסיבות לא ידועות ככל הנראה מחמת גילו ומצב בריאותו, עבר לווינה ובה נפטר. ב-1724 מתועדים שלושה קהלים בבלגרד. שני קהלים ספרדים וקהל אשכנזי אחד. כפי הנראה התחולל סכסוך בקרב הספרדים והם התפצלו לשני קהלים. הרב לוי בן יצחק ירושלמי כיהן כרב הקהילה האשכנזית ומאחר והיה מקובל גם על הספרדים ודיבר לאדינו בנוסף ליידיש התמנה גם לממלא מקום הרב הספרדי הראשי של שני הקהלים הספרדיים. מתועד כי בעת מתן פסקי הלכה בקהלי הספרדים נהג לפי הלכות הרמב"ם ובעת שפסק בקהל האשכנזי נהג לפי הלכות הרמ"א. ב-1739 לאחר חזרת העות'מאנים לבלגרד, עזב הרב ירושלמי את בלגרד ועבר לטימישוארה.[8]

לאחר עזיבתו של הרב ירושלמי מונה הרב נתן גינצבורג לרב שתי הקהילות בבלגרד והוא כיהן במשרתו עד 1752 עת עבר לכהן ברבנות בבּוּדָה. במקומו מונה הרב שלמה שלם אשר בפועל כמעט ולא שהה בבלגרד. ב-1761 עבר לאמסטרדם, מונה לרב הקהילה הפורטוגזית, אך סירב לוותר על תוארו כרב הראשי של בלגרד. הקהילה המשיכה לשלם את משכורתו אף על פי שלא שהה בעיר ולא היה מי שיתן מענה לבעיות הלכתיות. לתקופה מסוימת כיהן הרב דוד פארדו כממלא מקום הרב הראשי, אז הוא עזב לסרייבו משום שלא ניתן היה למנותו במינוי קבע כל עוד הרב שלמה שלם היה בחיים. ב-1772 מונה הרב יששכר בן חיים אבולעפיה לממלא מקום. הרב אבולעפיה נולד בטבריה וכיהן ברבנות בסופיה. ב-1774 שב לסופיה. ב-1781 לאחר מותו של הרב שלמה שלם מונה הרב עזריאל בן יחיאל מגריסו לרב הראשי של בלגרד. בבית הדין הרבני כיהן בנו יהושע רפאל מגריסו. כאמור, ב-1789, במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג. האוסטרים השאירו את מוסד הרבנות על כנו והתירו את המשך פעולתו של בית הדין הרבני. ב-1791 שבו העות'מאנים לבלגרד ומינו אוסמאן טופאל פאשה לוואלי של בלגרד. טופאל פאשה הורה לכלוא את הרב מגריסו וחברי בית דין הרבני. יהודי בלגרד גייסו ממון רב לצורך פדיון שבויים, אך טרם השלמת הגיוס נפטר הרב עזריאל מגריסו בכלאו. תחתיו מונה בנו יהושע רפאל מגריסו. ב-1794 פרצה בבלגרד מגפת דבר אשר גבתה חללים רבים ובכללם הרב יהושע רפאל מגריסו. לתפקיד הרב הראשי התמנה דוד חיים בן אברהם פינטו, נכדו של דוד פארדו.[14]

התקופה הסרבית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-16 מתועדת בבלגרד "חברת ביקור חולים" אשר נסמכה על תרומות נכבדי הקהילה. מצוואות של נכבדי הקהילה עולה כי אלו הורישו סכומי כסף נכבדים לחברת "ביקור חולים". בראשית המאה ה-17 נשלחו סכומי כסף מחברת ביקור חולים בבלגרד ל"עניי ארץ ישראל". הסכומים היו בכסף עות'מאני כגון אקצ'ה או בכסף הבסבורגי כגון רייכסטלר בהתאם לתקופות השלטון השונות.[17][18]

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הספרדי קהל ישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת קהל ישן בבלגרד
בית הכנסת "קהל ישן" בבלגרד שעמד על תילו בין השנים 1690–1952

בראשית התקופה העות'מאנית ידוע היה על קיומו של לפחות בית כנסת ספרדי אחד מרכזי המתואר כבנוי מעץ ומאבן. ב-1688 בעת המצור האוסטרי על בלגרד ומהלך הביזה שלאחר הכיבוש הועלה בית הכנסת באש ונחרב. ב-1690 עם חידושו של השלטון העות'מאני נבנה בית הכנסת מחדש ולימים נקרא בית הכנסת קהל ישן. במהלך המלחמות השונות בין העות'מאנים לממלכת הבסבורג נפגע מבנה בית הכנסת מהפגזות. כך ב-1717 ובהמשך ב-1739. בשנים: 1752, 1790, 1795 ניזוק בית הכנסת קשות מדליקות שפרצו בו. המבנה שוקם וחזר לפעילות בזכות תרומות שהעבירו יהודי מנטובה. ב-1862 נפגע שוב בעת שהפגיזו העות'מאנים את העיר ממצודת בלגרד. בשלהי המאה ה-19 הותר ליהודי בלגרד להתיישב בכל חלקי העיר, רבים עזבו את שכונת יאלייה וקהל המתפללים הלך והתמעט. מבנה בית הכנסת שרד את אירועי מלחמת העולם השנייה, אך ב-1952 נהרס על ידי השלטונות היוגוסלביים לצורך מימוש תוכנית בניין עיר חדשה.[19]

בית הכנסת הספרדי בית ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת בית ישראל בבלגרד
בית הכנסת "בית ישראל" בבלגרד שעמד על תילו בין השנים 1908–1944

כאמור, בשלהי המאה ה-19 עברו יהודי בלגרד להתגורר ברחבי העיר. רבים עברו לדורצ'ול העילית המכונה זֶרֶק ׁבסרבית לטינית: Zerekׂ. הקהילה גדלה במהירות ומספר בניה נשק ל-4,000 נפשות. בראשית המאה ה-20 החליט ועד העדה הספרדית בראשות ד"ר דוד אלקלעי להקים בית כנסת מרכזי חדש לקהל הספרדי בדורצ'ול עילית, ולממן את הפרויקט באמצעות מגבית מבני הקהילה. ב-1907 הונחה אבן הפינה על ידי פטר הראשון, מלך סרביה וב-1908 נחנך המבנה. ב-6 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה. באותו היום נערכה הפצצה כבדה על בלגרד ובית הכנסת נפגע. ב-1944 פוצץ המבנה על ידי חיילי הצבא הגרמני הנסוג. לאחר המלחמה שוקם מבנה בית הכנסת והוסב לגלריה לאמנות ובו נערכים גם קונצרטים.[19]

בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת סוכת שלום בבלגרד
בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום", היחיד שנותר פעיל בבלגרד לאחר מלחמת העולם השנייה

קהילה יהודית אשכנזית ממוסדת וקטנה נוסדה לאחר השתלטות האוסטרים על בלגרד ב-1717. בסוף המאה ה-18 או בראשית המאה ה-19 נשכר מבנה בשכונת יאלייה בסמוך לבית הכנסת הספרדי "קהל ישן" ובו התפלל הקהל האשכנזי. בית הכנסת כונה "החדש". ב-1 באוקטובר 1869 הכירו השלטונות רשמית בקהילה האשכנזית. לפי תיאור מ-1886 בית הכנסת "החדש" היה נפתח רק בשבתות וחגים וגם אז התקשו לארגן מניין. המתפללים מקרב הקהל האשכנזי היו נאולוגים והם היו מיעוט מקרב הקהל הכללי שנטה להתבולל. בשלהי המאה ה-19 גברה הגירת סוחרים ופקידים אשכנזים לבגלרד. בדרך כלל היו אלו משפחות אמידות שהתיישבו בדורצ'ול עילית (Zerek) ולא ביאלייה. בראשית המאה ה-20 נשכר בניין בדורצ'ול עילית אשר שופ והוסב לבית כנסת שנקרא "ההיכל", שכנו בו מגורי הרב ובעלי תפקידים נוספים בקהילה וכן כיתת בית ספר לבנים וכיתת בית ספר לבנות. במבנה זה נעשה שימוש עד 1926.[19]

לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללה הגירה פנימית בתוך ממלכת יוגוסלביה ויהודים אשכנזים רבים היגרו לבלגרד, בעיקר מוויבודינה. מקרב מהגרי וויבודינה נמנה אחוז מתפללים גדול יחסית, ובית הכנסת "ההיכל" נעשה צר מלהכיל את מספר המתפללים. נשיא הקהילה האשכנזית ד"ר פרידריך פופס יזם את הקמתו של בית כנסת חדש לקהילה. לאחר מגעים עם עיריית בלגרד הוקצתה קרקע ללא תמורה וב-1926 נחנך בית הכנסת "סוכת שלום" ובו 300 מושבים. התפילות היו בנוסח נאולוגי ושולבה בהן נגינת עוגב. במהלך מלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את המבנה לבית בושת. המבנה שרד את המלחמה ולאחריה שוקם ונותר בית הכנסת היחיד הפעיל בבלגרד.[19]

בתי העלמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1521 היקצו העות'מאנים חלקת קרקע בצמוד לחומות העיר סמוך למורד הנהר סאווה לצורך הקמת בית עלמין יהודי. בית העלמין היהודי מצוין במספר מפות מ-1688 טרום הכיבוש האוסטרי. ככל הנראה במהלך הלחימה באוסטרים נלקחו מצבות לשימוש משני לצורך ביצור וחיזוק המצודה. במפה מ-1735 מופיע בית עלמין יהודי בקצה השכונה היהודית יאלייה. חלק מהקברים ומהמצבות הועברו מבית העלמין הראשון לבית העלמין השני. מתועד כי במהלך חפירות להנחת יסודות לבניה חדשה באזור בית העלמין הראשון נתגלו שברי מצבות ועצמות אדם. ב-1759 לקחו תושבים ממוצא טורקי מצבות מבית העלמין לצורך פיתוח סביבת מסגד יחיא-פאשה. פרנסי הקהילה פנו לבית הדין השרעי וזה הורה לחדול לאלתר מביזת המצבות. המצבות שנבזזו הוחזרו לקהילה ומאחר וסותתו ונמחק מהן הכתוב, התיר הרב הראשי שלמה בן יחיאל שלם למכור אותם ולהעביר את כספי המכירה לחברה קדישא. ככל שהתרחבה העיר ועימה גם השכונה היהודית, כך השתנה מיקומם של בתי העלמין. ב-1876 הוחל בעבודות להקמת בניין חדש באזור השוק של בלגרד. במהלך החפירות התגלתה חלקה של בית עלמין יהודי ובו מצבות שאת הכיתוב בעברית על חלקן ניתן היה לזהות. אחת המצבות הייתה של "החכם החשוב אהרן יצחק אבראבאניל", אך את תאריך הפטירה לא ניתן היה לדלות. חלק מהחוקרים ייחסו את המצבה ליצחק, בנו של יהודה אברבנאל וקבעו על סמך זאת שראשית התיישבות היהודים בבלגרד קדמה לגירוש ספרד. הנחה זו נשללת על ידי המחקר המודרני. במהלך המאה ה-19 שכן בית העלמין ברובע פָּאלִילוּלָה(אנ') באזור רחוב דלמאטינסקה (בסרבית לטינית: Dalmatinska).

ב-1887 הורה הממשל המקומי לקהילה לסגור את בית העלמין הישן בשל הצורך במימוש תוכנית בניין עיר חדשה. בהמשך, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נהרס אזור בית העלמין ועל הקרקע נבנו מפעלי תעשייה. ב-1888 נחנכו ברחוב מִייֶה קוֹבָאצֶ'בִיצָ'ה (בסרבית לטינית: Mije Kovačevića) שני בתי עלמין אשכנזי וספרדי אשר ניצבו בשני צידי הרחוב. בתי העלמין נחנכו בטקס חגיגי. בית העלמין הספרדי גדול יותר, נכון לראשית המאה ה-21 היה מתוחזק והכיתוב על המצבות היה בעברית, בלאדינו ובסרבית. בבית העלמין האשכנזי נמצאות 200 מצבות שהכיתוב עליהן הוא בעברית, בסרבית, בהונגרית ובגרמנית. ב-1925 סופחו שני בתי העלמין לשטח בית העלמין החדש בבלגרד השוכן בסמוך. באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמה בשטח בית העלמין אנדרטה לזכר 132 יהודי בלגרד שנפלו במלחמות סרביה ממלחמת הבלקן הראשונה ועד מלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הועברו מצבות רבני הקהילה מבית העלמין הישן לבית העלמין החדש. בבית העלמין קיימת גניזה בה הוחל ב-1894 ועבורה נקבעה מצבה ב-1931. בבית העלמין קיימת גם אנדרטה לזכר קרבנות קלאדובו-שאבאץ.[20][21][22][23]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות בלגרד בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בימינו, ישנם יהודים מתפוצות הבלקן הנושאים שם משפחה זה. בחלק מהמקרים מבוטא השם סורז'ון או סורג'ון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמוד 28-27.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 הקהילה היהודית בבלגרד, יהודים בבלגראד, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 57-55.
  3. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 23.
  4. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמוד 81.
  5. ^ 5.0 5.1 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 20–21, 31-28.
  6. ^ Jakob von Betzek, Gesandtschaftsreise nach Ungarn und in die Türkei im Jahre 1564–65. In Veröffentlichungen des Finnisch-Ugrischen Seminars an der Universität München, ser. C, Vol. X. Munich: Finnisch-Ugrisches Seminar, 1979
  7. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 64-62.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 הקהילה היהודית בבלגרד, הרס וגירוש, חילופי השלטון, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 61-60.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 80-65.
  10. ^ משה בן מיכאל הכהן, עט הסופר, בתוך: ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 72.
  11. ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, הוצאת חברת אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967, עמודים 49-48.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 83-80.
  13. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 95.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 96-84.
  15. ^ הקהילה היהודית בבלגרד, רבנים בעלי שם, המרד הסרבי הראשון, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 65-64.
  16. ^ 16.0 16.1 אליהו בירנבוים,פסיפס העבר משתקף בהווה, דעת (אתר אינטרנט)
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 הקהילה היהודית בבלגרד, חכמים, רבנים ודיינים, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 59-58.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמוד 50-32.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 הקהילה היהודית בבלגרד, בתי הכנסת, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 62-61.
  20. ^ יהדות בלגרד, באתר jewish cemetery project (באנגלית).
  21. ^ הקהילה היהודית בבלגרד, בתי העלמין בק"ק בילוגראדו, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, עמודים 64-63.
  22. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, עמודים 233-224.
  23. ^ Faces of Time in the Belgrade Jewish cemetery: a crowded “House of the Living”, באתר jewish-heritage-europe.eu (באנגלית).