יהדות דניפרו

יהדות דניפרו (בעבר- דניפרופטרובסק, ולפני כן יקטרינוסלב) היא קהילה יהודית בעיר דניפרו, שהייתה מן הגדולות והחשובות במזרח אירופה.

יהודים החלו להתיישב בעיר כבר בייסוד העיר בשנת 1773. מכיוון שהעיר הייתה בתחום המושב, שרק בו יכלו יהודים לגור, גדלה הקהילה במהירות, והייתה לאחת הקהילות הגדולות במזרח אירופה. בתחילת המאה העשרים נערכו מספר פוגרומים בעיר, והרבנים פנחס גלמן ולוי יצחק שניאורסון נבחרו לרבני העיר. במלחמת העולם הראשונה הצבא הלבן כבש את העיר, וערך פוגרומים ופרעות ביהודי העיר.

בשנת 1941 כבשה הגרמניה הנאצית את העיר, רוב יהודי העיר ברחו לסיביר, והיהודים שנשארו בה הוכנסו לגטו. בשנים 1941–1942 נרצחו עשרות אלפי יהודים על ידי הנאצים.

לאחר נפילת ברית המועצות הקים הרב שמואל קמינצקי קהילה יהודית ובית חב"ד בעיר, ובשנת ה'תשע"ג נחנך מרכז מנורה, שהוא בית חב"ד והמרכז היהודי הגדול בעולם.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב העיר שמואל קמינצקי באירוע בחנוכה, 2018

כבר בייסוד העיר בשנת 1773, החלו יהודים מאוקראינה המערבית להתיישב בעיר. לאחר מכן הגיעו אליה יהודים נוספים מליטא ומבלארוס, אשר רובם היו שומרי תורה ומצוות. בקהילה דיברו בעיקר יידיש, והיה גוף שנקרא "הקהל" וכלל את ראשי הקהילה, שניהל את ענייניה מול השלטונות.

מכיוון שהעיר נכללה בתחום המושב שרק בו יהודים הורשו לגור, יהודים רבים גרו בעיר, והיא הייתה הקהילה היהודית המרכזית באוקראינה. בשנת 1800 נפתח בית הכנסת הראשון בעיר, שנשרף מאוחר יותר. בשנת 1805 התגוררו בעיר 376 יהודים^[1]. בשנת 1864 היו בעיר חמישה בתי כנסת, חמישה-עשר "חדרים", תלמוד תורה וכן מכללה להכשרה מקצועית.

בשנת ה'תר"ד (1844) נסגר ה"קהל", שייצג את היהודים מול השלטונות, ומי שייצג את הקהילה היהודית היו בעיקר נציגי "החברה היהודית", שבדרך כלל היו רב העיר ונכבדים נוספים שעסקו בצרכי הקהילה. באותן שנים ניהל את הקהילה הרב אלחנן, מתלמידי הרב מנחם מנדל שניאורסון. לאחר פטירתו של הרב אלחנן, מונו שני רבנים ראשיים לעיר – הרב דוב זאב קוזבניקוב מטעם החסידים, והרב בנימין זאב זקהיים מטעם המתנגדים.

ב-20 וב-21 ביולי 1883 נערך פוגרום ביהודי העיר, אך הוא הופסק עד מהרה.

במפקד האוכלסין של שנת 1897 היו 39,979 יהודים בעיר, שהיוו 35.4% מכלל התושבים^[2]. באותה שנה היו בעיר 12 בתי כנסת, ובתלמודי התורה למדו כאלף וארבע מאות תלמידים. בנוסף, היו בעיר ישיבה ושישה עשר בתי ספר יהודיים. בשנת 1917 היו בעיר 38 בתי כנסת יהודים (ולפי מקורות אחרים- 44)^[3].

באוקטובר 1905 נערך פוגרום בעיר. נהרגו בו 67, ו-100 נפצעו. בהמשך ידעה העיר מספר אירועים דומים: במאי 1919 בוצע פוגרום על ידי גדודיו של אטמן גריגורייב, ונרצחו 150 יהודים. ב-1920 התחדשו הפוגרומים ביהודי העיר, ומאות נשים יהודיות נאנסו בעיר^[4].

הקהילה היהודית בדניפרו נחשבה לעשירה ואמידה יחסית לשאר יהודי אירופה. מצבם הכלכלי של יהודי העיר היה טוב, וחלקם החלו להתבולל^[5]. בתחילת המאה העשרים החל הרב פנחס גלמן לשמש כרב העיר. הרב גלמן הקים בעיר ישיבה, שבין השאר למד בה זלמן ארן, ועסק רבות בקליטת הפליטים בימי מלחמת העולם הראשונה, יחד עם הרב שניאורסון.

בשנת ה'תרס"ט נערכו בחירות לרב עיר נוסף עבור הקהילה החסידית בעיר, ונבחר הרב לוי יצחק שניאורסון – אביו של הרבי מליובאוויטש, שהתגורר בעצמו בעיר בשנים 1907–1923. לאחר פטירת הרב גלמן בשנת 1921, שימש הרב שניאורסון כרבה היחיד של העיר. הרב שניאורוסון בנה מוסדות יהודיים רבים, וריכז את כל פעילות הקהילה.

בשנת ה'תרע"ט ערכו פרעות ופוגרומים רבים ביהודים, ובאותה תקופה נרצחו בעיר אלפי יהודים. כתגובה לפוגרומים, הקימו היהודים את "פלוגת הקהילה היהודית", שנועדה להגן על יהודי העיר ומומנה על ידי העירייה. בפלוגה היו חברים 220 אנשים, והם היו רוכשים כלי נשק להגנה עצמית ומתאמנים בהם. לאחר מספר שנים סיפר מרדכי גובר, אחד מראשי הקהילה, את הדברים הבאים:

אני הייתי אחד מהמפקדים באותה הגנה. מאוד הופתעתי להיווכח שהמתכנן והאיש שעומד מאחורי כל הפעילות של ההגנה הוא נער בן שבע עשרה, בנו של רב העיר. הפעילות של ההגנה היהודית נחלה הצלחה רבה ופחדם נפל על ה'לבנים' שלא העזו עוד 'להשתולל' ביקטרינוסלב כמו בערים אחרות. הנער הזה הוא היום... הרבי מליובאוויטש!

.

עם הקמת ברית המועצות, תלמודי התורה, בתי הספר והישיבות נסגרו, ונשארו ליהודים רק בתי כנסת מועטים, שבהם התרכזה הקהילה היהודית. ברית המועצות פתחה בתי ספר שבהם חונכו התלמידים לערכי הקומוניזם, והרב שניאורסון והרב גלמן החלו להפעיל מספר תלמודי תורה במחתרת.

בשנת ה'תר"פ נפטר הרב פנחס גלמן, והרב שניאורסון היה לרב העיר היחידי. בשנת ה'תרפ"ט הקים הרב מנחם מנדל פוטרפס את "ישיבת תומכי תמימים", שפעלה באופן מחתרתי ונסגרה כעבור שנתיים, אולם נשאר במקום חיידר אחד.

בשנת ה'תרצ"ט (1939), נאסר הרב שניאורסון עקב עמידתו על עקרונות היהדות וניהול הקהילה, הוגלה מהעיר ונפטר. למרות מאסר הרב, בעיר נשאר בית כנסת אחד שפעילותו לא הופסקה עד לשנות ה-90.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 היו בעיר 85,529 יהודים, לאחר שרוב יהודי העיר הספיקו להימלט לסיביר או לארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים ב-26 באוגוסט 1941 התחילו רדיפות היהודים. בתחילה כל יהודי העיר רוכזו בגטו, וב-2 באוקטובר אותה שנה היהודים אולצו לשלם קנס בגובה 3 מיליון מארק. לאחר מכן התחילו רציחות המוניות על ידי הנאצים. ב-13 באוקטובר באותה שנה, עשרת אלפים עד שנים-עשר אלף יהודים נורו בגבעה ליד המכון לתחבורה. בין דצמבר 1941 לינואר 1942 נרצחו כחמשת אלפים איש שנותרו בגטו^[6].

בשמחת תורה בשנת ה'תש"ב נערך פוגרום ביהודי העיר, ועל פי נתוני יד ושם נרצחו בו יותר מ-55 אלף יהודים תושבי העיר.

בשנת 1959 ישבו בעיר 53,400 יהודים, וב-1970 מספר היהודים בה היה 50,422.

לאחר נפילת ברית המועצות חודשה פעילות הקהילה, והרב שמואל קמינצקי החל לשמש כרב העיר. הוא פתח את בית הספר "אור אבנר לוי יצחק", ומכללה לבנות "בית חנה", המיועדת לבנות יהודיות מכל רחבי אוקראינה. בשנת 1991 יסד את ישיבת נחלת לוי. ב-1997 הוחזר לקהילה היהודית בית הכנסת "שושנת הזהב", שהוא בית הכנסת המרכזי בעיר.

בשנת ה'תשע"ג נחנך בעיר "מרכז מנורה", שהוא המרכז היהודי הקהילתי ובית חב"ד הגדול בעולם. המרכז נבנה ביוזמת רב העיר שמואל קמינצקי, ובמימון של צבי בוגולובוב, איגור קולומויסקי ונשיא הקהילה היהודית בעיר צבי הירש בגלובוב. המבנה נבנה בסמיכות לביתו של רב העיר לשעבר, הרב לוי יצחק שניאורסון.