יהדות ונציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגטו של ונציה

יהדות ונציה הוא הכינוי לקהילה היהודית, שהתקיימה מאז המאה ה-10 באזור ונציה שבאיטליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד הגעתם של ראשוני היהודים לוונציה איננו ידוע. עם זאת, ההערכות מציינות את המאה ה-10 כזמן משוער שבו התיישבו ראשוני היהודים בעיר, שכן בשנת 932 קרא הדוג'ה פייטרו קאנדיאנו השני להיינריך הראשון, מלך גרמניה להמיר בכוח את כל היהודים בממלכתו או לגרש אותם,[1] ובמאה העשירית הוציא השלטון הוונציאני איסור על הסעת יהודים בספינות, כדי שאלו ישתקעו בעיר ויתרמו לפיתוח המסחר בה.[1][2] ייתכן כי ונציה, כעיר שבה התנהל מסחר פורה, משכה אותם להתגורר ולסחור בה. המתיישבים היהודים הראשונים בעיר הגיעו, ככל הנראה, מאיטליה ומהלבנט. היהודים הראשונים בוונציה התיישבו באי ג'ודקה, הנמצא בדרום האי. באי זה היו מחסני סחורה רבים, וזה שימש כמרכז מסחרי בין תושבי העיר לתושבי חוץ.[2] עם עליית כוחה הכלכלי, השלטונות חששו יותר מיריבות מסחרית מאשר מיריבות דתיות, והייתה מוכנה למדי לסבול את נוכחותם של סוחרים לבנטיניים ומלווי כספים מאשכנז.[1] בשנת 1152, חיו באזור ונציה 1,300 יהודים, חלקם ללא אישור לחיות בעיר עצמה.[3] החל מ-1204, עם כיבושה של קונסטנטינופול על ידי הצלבנים, התפתח הסחר בין שתי הערים וכן ההגירה היהודית מעיר אחת לרעותה. הוכחה לחשיבותה של העיר בקרב היהודים ניתן לראות בדבריו של רש"י על הפסוק ”שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם” (ספר ישעיהו, פרק מ"ב, פסוק י'). לטענתו, משמעות הביטוי "ומלאו": ”הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי"א (ונציה)”.[4]

למן המאה ה-14 החלו גם יהודי אשכנז להגר לאזור ונציה. אלו עסקו בעיקר בחלפנות כספים. קהילה אשכנזית ששכנה ביישוב הסמוך מסטרה הייתה מהקהילות המובילות בחלפנות כספים עם תושבי ונציה הלא-יהודים.[5] כיוון שמרבית עיסוקם של יהודי מסטרה היה בוונציה, ביקשו רבים מהם להתיישב בה, אך נענו בשלילה, כיוון שתושבי העיר לא חפצו בהגירה יהודית נוספת. על אף שכל צורות ההלוואות בריבית נאסרו בעיר במהלך המאה ה-13, המשיכו רשויות ונציה לאפשר לבנקאים יהודים לפעול ברפובליקה, וב-1382, חתמה העיר על הסכם עם מלווי הכספים של מסטרה, המאפשר להם לגבות ריבית בשיעור של עשרה עד שנים עשר אחוזים.[6]

ב-1366, עם גבור התלות הכלכלית של תושבי ונציה בחלפנים היהודים, נחתם הסכם בין הרפובליקה של ונציה לבין כמה משפחות יהודיות ממסטרה, שאפשר להן להתיישב בעיר. האישור היה זמני, ומדי כמה שנים היה צריך לחדשו. אחרת, יגורשו. תושבי ונציה לא הצליחו לבטל את ההסכם, והוא נשאר בתוקף עד המאה ה-18.[3] הם התנגדו למגורי היהודים בעיר, והפעילו לחץ על השלטונות להגביל את מספר היהודים שחיו בה, במסגרת ההסכם. כך, למשל, ב-1394 נחקק חוק שהורה לחלפנים החדשים בריבית לעזוב את העיר זמן קצר לאחר שהתיישבו בה,[7] וב-1423 נאסר על היהודים להחזיק בה נכסים.[8] ב-1397 חשף הסנאט הוונציאני אי-סדרים בשיטותיו העסקיות של בנקאי יהודי, וסירב לחדש את רישיונו. מלווי כספים יהודים היו רשאים לשהות בעיר לפרקי זמן קבועים בלבד וכן היו חייבים לענוד עיגול צהוב שתפור על גלימותיהם. החל מ-1434 עד הקמת הגטו ב-1516 כללה תקנה זו את חבישת כובע היהודים, בתחילה - צהוב, ולאחר שנת 1500 - אדום.[6] ב-1480 אף נרצחו שלושה יהודים, על רקע עלילת דם.[9]

עם ראשית הרנסאנס, השתפר מעמד היהודים בעיר. כך, למשל, נאסר על קטינים יהודים מתחת לגיל 14 להיטבל לנצרות ללא הסכמת הוריהם. מפר החוק נידון היה לקנס של חמש מאות דוקאטים.[8]

ייסוד הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הגטו היהודי בוונציה
מפת גטו ונציה

ב-1509, בשל מלחמת הליגה של קמברה נגד הרפובליקה של ונציה, סבלו יהודי ממלכת ונציה מפרעות. יהודים רבים היגרו לוונציה והבנקאות היהודית פרחה. בשנה זו זרם לוונציה שטף של פליטים, שנמלטו מצבאו של מקסימיליאן מהבסבורג. רבים מהם הגיעו מאזור מקונגליאנו וויצ'נזה. עם בואם, נבנו גם בתי כנסת רבים, על אף התנגדות תושבי ונציה. את ההתנגדות ליבו מטיפים ודרשנים, ששלהבו הסיתו את ההמון נגד המהגרים היהודים. השלטונות בוונציה אישרו ליהודים להישאר בעיר, אך גבו מהם מס כבד, שהגיע לעשרות אלפי דוקאטים. ב-1512 הועלה המס, והקהילה סירבה לשלמו. שבעה מראשי הקהילה נאסרו, בהם רבי אשר משולם דה בנקו.[6][10] ב-1515 התחלפה הדרישה לגרש את היהודים מהעיר, בתוכנית להקמת גטו יהודי בג'ודיקה, לה יהודי ונציה התנגדו. ב-1516 השתנתה התוכנית, והוחלט על שיכון היהודים בגטו נואובו, שהייתה לפני כן בית יציקה לכדורי תותח.[2][3] המילה באיטלקית ל"בית יציקה" היא כ"גטו" (Ghetto), ומכאן מקורו של המונח "גטו", ששימש לתיאור שעונה המאוכלסת ביהודים.[11] ב-29 במרץ 1516, הדוג'ה לאונרדו לורדן והסנאטורים של הרפובליקה של ונציה חוקקו צו שהורה על רדיפה רשמית ובידוד של יהודי ונציה בגטו נואובו.[12]

הגטו היה סגור מכל צדדיו, למעט שני שערים, שבהם הוצבו שני שומרים נוצרים, שהקהילה שילמה את שכרם. הוטל קנס כספי על לינה מחוץ לחומות הגטו, למעט על רופאים ועל יהודים ספרדים. ב-1541 הורחבה הגזירה גם ליהודים הספרדים, ואל הגטו נואובו הסתפח גם גטו וקיו. עם גדילת הקהילה היהודית ב-1633, בשל הגעתם של אנוסים מספרד, נוסף לגטו שטח אדמה חדש, שכונה בשם גטו נואוביסימו. הצפיפות הרבה בגטו והבנייה הרעועה גרמו להתפשטותן של שריפות ומגיפות. הבתים בגטו היו בבעלות נוצריות, שכן נאסר על יהודים להיות בעלי בתים, אך בהתאם לחוקת ונציה, ניתנה ליהודים הזכות להוריש את הבתים מדור לדור. א שכר הדירה שילמה הקהילה במשותף.[13]

החיים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הגטו, נעלמה הדרישה להוציא את יהודי ונציה אל מחוץ לעיר. היהודים הצליחו לדכא את כל הדרישות הללו כסף ששילמו לתושבים ולמוסדות המקומיים, והתבוססו כלכלית. יהודי ונציה היוו תחרות הכלכלית, ובלחץ המקומיים, יצאה נגדם ב-1550 פקודת גירוש, אך היא לא יצאה לפועל. מטרתן של פקודות הגירוש הייתה בעיקר להרגיע את ההמון. מועד הביצוע שלהן היה רחוק, והוא נדחה שוב ושוב בתירוצים שונים.

החל מגירוש ספרד ב-1492 וגירוש פורטוגל ב-1497, החלו יהודים אנוסים להגר לכל רחבי אירופה, ורבים מהם מצאו מקלט בגטו הוונציאני המתפתח וסחרו שם בלי הסתרת זהותם כיהודים. אחד היהודים שניסו להגר לוונציה הוא דון יוסף נשיא, אך הוא נתקל בסירוב מצד השלטונות, והם דחו את הצעתו לייסד שכונה לאנוסים באחד האיים הקטנים שבוונציה. הוא נאלץ להגר לקונסטנטינופול שבשליטת האימפריה העות'מאנית, וצבר כוח ומעמד. כשמעמדו התחזק, שידל יוסף נשיא את הסולטאן העות'מאני לפתוח במלחמה נגד הרפובליקה של ונציה, שלה נטר טינה עקב סירובה להעניק לו היתר מגורים. דון יוסף נשיא קיווה שהצבא העות'מאני יכבוש את האי קפריסין, שהיה נתון למרותה של ונציה, ושאף להתמנות למושל לשליט האי בתום המלחמה.[14] המלחמה, שפרצה לבסוף ב-1570, הסתיימה אמנם בניצחון עות'מאני (אנ'), אך דון יוסף נשיא לא התמנה למושל האי קפריסין.

במהלך המלחמה בין הרפובליקה של ונציה לאימפריה העות'מאנית, נחשדו יהודים רבים בקשר לדון יוסף נשיא, והוצא נגדם צו גירוש חדש. אך, כשהגיע המועד למימוש צו הגירוש, הסתיימה המלחמה והוא בוטל. הסיבה לביטולו של צו הגירוש היה חששם של שלטונות ונציה מפני עזיבת לאימפריה העות'מאנית, וזליגת הונם מקופת המדינה של ונציה ליריב העות'מאני.

באותה תקופה ביקר בוונציה מקורב אחר לשלטון העות'מאני, שלמה אשכנזי, שהיה יליד אחד האזורים הסמוכים לעיר. יהודי ונציה קיבלו את פניו בהתלהבות רבה,[15] ואחד המדפיסים היהודיים שעבדו בוונציה כתב: ”נמצא פה האדון [...] שלמה בכמ"ר נתן אשכנזי [...] אשר עינינו ראו את אשר לא ראו אבותינו למיום סור יהודה על אפרים, את עוצם יקר וגודלה אשר עשו עליו השרים פה איתנו...”.[16] מצבם של יהודי ונציה הלך והשתפר: ב-1589 הזמינו השלטונות את האנוסים להתגורר בעיר, כדי לסייע לכלכלה. בראשית המאה ה-17 היגרו לעיר יהודים מהסביבה שסבלו מרדיפות. גם החובה שהוטלה על היהודים לשמוע בכנסיות דרשות מאת מטיפים נוצרים בכנסיות. הקשר בין היהודים לשלטון הוונציאני התחזק, וביטוי לכך ניתן בספרו של רב הקהילה שמחה לוצאטו, "Discorso Circa Il Stato Degli Ebrei" (דיון על מצב היהודים). מצבם הכלכלי של היהודים, בהשוואה למצבם ביתר חלקי איטליה, היה טוב, אף שלא היו אזרחים שווי זכויות. היהודים העשירים שילמו מיסים גבוהים וכך שגשגה קופת הרפובליקה. כספים אלו אפשרו לרפובליקה לצאת למלחמות נוספות.

ההגירה היהודית לוונציה פסקה ב-1631 בשל מגפת דבר שפקדה את העיר. ב-1648 מספר היהודים שב לגדול, בשל הגעתם של פליטים שברחו מגזרות ת"ח–ת"ט, שגזר בוגדן חמלניצקי.[17] ב-1776 יצא צו שהגביל את אפשרויותיהם של יהודי ונציה לסחור, אך שנים מעטות לאחר מכן, ב-1797, נכבשה ונציה על ידי צבאו של נפוליאון בונפרטה והיהודים הפכו אזרחים שווי זכויות. כתוצאה מכך, הגטו פורק, ויהודים עברו להתגורר בכל חלקי העיר.[18] הם הורשו להחזיק בקרקע, לעסוק במקצועות חופשיים, להתגייס לצבא, ללמוד בבתי ספר ציבוריים, לשמש כעובדי מדינה ולהשתייך למוסדות תרבות.[19]

המאות ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך שנת 1797, בעקבות הסכם קמפו פורמיו, הועברה ונציה לריבונות אוסטרית, והיהודים איבדו את זכויותיהם, אם כי חובת המחייה בגטו לא חזרה. ב-1806 שבה ונציה להיות תחת ריבונות צרפתית וזכויות היהודים הושבו להם.[20] יהודי ונציה החלו להתפזר בעיר ולצאת מהגטו. כשנוסדה הסנהדרין של פריז, לקחו בה חלק שלושה רבנים מקהילות ונציה: יעקוב עמנואל קראקוביה, אהרן לאטיס ואברהם טדסקו.[21] ב-1811 אף קיבלה הוענק משפחת טריויס היהודית את תואר האצולה "ברון". ב-1815, כשחזרה ונציה לשליטת האוסטרים, איבדו היהודים מחדש את זכויותיהם, עד לאביב העמים ב-1848. במרץ 1848, עם פרוץ מהומות אביב העמים בוונציה, השתתפו יהודים רבים במאבק לעצמאות. עורך הדין דניאלי מאנין היהודי היה ממובילי התנועה הבדלנית. ב-29 במרץ 1848, עם כינון הרפובליקה הוונציאנית השנייה, הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא, וכמה מהם אף נבחרו לסנאט: ליאוני פינקרלי מונה לשר האוצר, ויצחק פיסארו מאורגונטו מונה לשר החקלאות. אברהם לאטס ושמואל אולפר, רבני העיר, נבחרו לפרלמנט הרפובליקה (אולפר אף החזיק בתפקידים דיפלומטיים חשובים).[22]

הרפובליקה הוונציאנית השנייה נמשכה כשנה וחצי, וחצי שנה מתוכה הייתה נתונה תחת מצור אוסטרי. בעת המצור, השתתפו כל היהודים בקרבות על עצמאות ונציה. מסופר כי במצור, פגעה מרגמה אוסטרית בבית הכנסת הפורטוגזי בעיר בשעת קבלת השבת, אך באורח נס, לא התפוצצה, ולא פגעה במבנה בית הכנסת ובאנשים שבתוכו. מאז נהוג בבית כנסת זה לקיים תפילה מיוחדת לזכר האירוע, המכונה בשם "ערב השבת של הפצצה". בסוף אוגוסט 1849 כבש המצביא האוסטרי יוזף רדצקי פון רדץ אל ונציה, ובכך תמה הרפובליקה הוונציאנית השנייה, וזכויות היהודים נשללו מהם עד ל-1866, כשוונציה הצטרפה לממלכה האיטלקית המאוחדת, ומעמד יהודי העיר השתווה לזה של שאר יהודי איטליה.[23] בתקופה זאת, הוקמה בקהילה "החברה למען ענייני הדת והחסד", שתפקידה היה לטפל בבתי הכנסת, במוסדות החינוך, במוסדות הרבנות, ובמוסדות הצדקה.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאה של גרמניה הנאצית פלש לוונציה ב-10 בספטמבר 1943. מיד לאחר מכן, שלחו הגרמנים כ-150 מיהודי העיר למחנה הריכוז פוסולי, ומשם הועברו למחנות השמדה בגרמניה עצמה בשתי פשיטות עוקבות (בליל שבין ה-5 בדצמבר 1943 וב-17 באוגוסט 1944) גורשו כמעט כל האסירים בעיר, ומספר רב של יהודים שמצאו מקלט במרכז הקהילתי.[24] פרטי היודאיקה בבתי הכנסת, לרבות ספרי התורה, הוסתרו מראש במקום בטוח, ונותרו ללא פגע.[25]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-17 הייתה קהילת יהודי ונציה השנייה בגודלה והעשירה ביותר מבין קהילות איטליה, ומנתה כ-4,800 נפש.[20] הקהילה היהודית בוונציה, שבעת פיזור הגטו מנתה כאלף וחמש מאות איש, גדלה מאוד, והגיעה ל-2,500 איש בתחילת המאה ה-20.[19][22] עם הידרדרותה הכלכלית המתמשכת של העיר, הידלדלה גם הקהילה: ב-1931 היו בה 1,814 חברים, אך בעקבות חוקי הגזע באיטליה ב-1938 ירדה האוכלוסייה ל-1,200. המצב הידרדר במידה ניכרת עם נפילת הפשיזם והגעתם של חיילי הכיבוש הנאצי: מ-8 בספטמבר 1943 עד אפריל 1945 גורשו ונרצחו כמאתיים יהודים - בהם הרב הראשי אדולפו אוטלנגי. רבים מיהודי ונציה נאלצו לחפש מקלט בכפרים ואף מחוץ לאיטליה, אולם הקהילה היהודית בעיר הצליחה להחזיק מעמד. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבו רבים מיהודי ונציה אל העיר,[22] והקהילה מנתה 1,050 נפש.[24] נכון ל-2011 הקהילה מונה 500 איש.[26]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הקהילות היהודית בוונציה היו פערים חברתיים גדולים, כתוצאה ממערכת החוקים הממשלתית, שהקפיאה את הזכויות והחובות של כל קהילה וקהילה. הקבוצה האשכנזית, וקהילת יהודי איטליה, היוו את הקבוצה הגדולה ביותר. קהילה זאת קיבלה רשות ישיבה בוונציה בשל היותם של חבריה מרבים בריבית. תחום זה, שפרח במאה ה-15, הצטמצם במהלך המאה ה-16, בשל ההידרדרות הכלכלית של תושבי ונציה. היהודים היחידים שנותרו בעסקי הבנקאות עזבו את המקצוע, וב-1534, הוטלה חובת החזקת הבנקים על הקהילה עצמה. על הקהילה היה להפקיד לבנקים שכונו "חנויות הלוואה", כמאה אלף דוקטים, ובמשך הזמן גדל הסכום עד למאתיים אלף דוקטים. החל משנת 1591, החזיקה הקהילה בקביעות בשלושה בנקים, שנוסדו לטובת עזרה לעניים בעיר.[9][18] הם מוקמו בגטו החדש (שהיה למעשה הישן), מקום מגוריהם של האשכנזים. הבנקים היו פתוחים כל שעות היום, פרט לשבתות ולמועדי ישראל. בבנקים נמצאו פקידים נוצרים שפעלו מטעם השלטונות, ותפקידם היה לפקח על שמירת החוק. הבנקים הפסיקו להיות רווחיים, והחלו לצבור גירעונות, שהלכו וטפחו במהלך המאה ה-18. עם זאת, הם המשיכו הבנקים להתקיים עד לסוף ימי הרפובליקה, ועשר שנים לאחר מכן, ב-1806, נסגרו על פי צו של נפוליאון, והקהילה היהודית הפקידה את כל ההון שנשאר לאחר חיסול הבנקים, לצורכי צדקה של עיריית ונציה.

עקב התמוטטות הבנקים, נאלצו היהודים האשכנזים והאיטלקים לחפש מקורות פרנסה חדשים. המאבק אחר חיפוש מקורות פרנסה היה קשה, והסתיים במעין פשרה בין היהודים לתושבי ונציה. יהודי ונציה שאפו לקבל היתר לעסוק במסחר, ואילו סוחרי ונציה חתרו להרחיק את היהודים מהתחום. לבסוף, הותר ליהודים לעסוק בסחר בבגדים משומשים. הפשרה הושגה לאחר מאבק קשה, אשר לכסף היהודי היה תפקיד מכריע.

מאבקם של היהודים לעסוק במסחר החלו ממש עם ייסוד הגטו, וכבר אז הרשו השלטונות לפתוח על ידי גשר ריאלטו מספר מוגבל של חנויות למכירת בגדים משומשים, בבעלות יהודית. במשך הזמן קיבלו סוחרים נוספים היתר והיקף המסחר של היהודים האשכנזים גדל. היו גם שעקפו את החוק, ומכרו בגטו אריגים יקרים, כלי כסף וזהב וחפצי אמנות במסווה של בגדים משומשים. אצילי ונציה נהגו לערוך את קניותיהם בגטו, כי שם ניתן היה להשיג סחורות יקרות ביותר, שלא היו בעיר. הסוחרים הנוצרים בוונציה מחו כנגד המצב, אך ללא הועיל.

תפקידם של יהודי הלבנט, ומאוחר יותר של קהילת האנוסים בגטו "הישן" (החדש למעשה), היה לעסוק בסחר סיטונאי בינלאומי, וכל סחר קמעונאי להם. בשלהי תקופת הרנסאנס, פסק הסחר הימי של אצילי ונציה, שהיווה את מקור עושרים, והמסחר עבר כולו לידי יהודי הלבנט ופורטוגל. תפקידם היה לייבא סחורה מהקולוניות, ולשנע אותה מן המזרח למערב. בשל כך, יצרו היהודים רשת מסחר מסועפת ביותר, שנפרסה מארצות המזרח עד פולין, הולנד ואנגליה, ואף הגיעה ללייפציג שבגרמניה.[27]

בימי השפל הכלכלי במחצית השנייה של המאה ה-17 והמאה ה-18, לסוחרים היהודים היה תפקיד מפתח בסחר הימי של תושבי ונציה. כך למשל, רבי אהרון עוזיאל, החזיק ב-1686 בארבע ספינות למטרות מסחר, ולאברהם פרנקו היה צי מסחרי של שש ספינות. עוזיאל סחר במזרח, באזורים כגון קורפו וקונסטנטינופול. לעומתו, סחר יצחק דלמאנו עם צפון אפריקה, ואף הסדיר את ההסכם המסחרי עמה. בסוף ימי הרפובליקה העסיקו הסוחרים היהודים בקביעות 4000 פועלים נוצרים, שהיוו, עם משפחותיהם, 15% מאוכלוסיית העיר.

בין הענפים הכלכליים שלא היו מפותחים בקרב יהודי ונציה היה ענף התעשייה. ענף זה לא היה מפותח כיוון שהשלטונות אסרו על יהודי העיר לעסוק בו. אלה התירו ליהודים לעסוק במקצוע זה רק במקרים בודדים. דוגמה לכך ניתן לראות כאשר במאה ה-15 ניתן היתר מצד השלטונות לייסד מפעל, בבעלות משותפת של נוצרים ויהודים. הענף היחיד מבין ענפי התעשייה שליהודים כן הורשה לעסוק בו היה הדפוס, ואכן, תחום זה היה מפותח מאוד בוונציה.

ענף מסחר נוסף שהיה כמעט כולו בידי היהודים היה המסחר באבני חן. הדרישה לאבני חן הייתה גדולה בשוק הוונציאני ונסיכי איטליה ואציליה. ר' יעקב, בנו של הבנקאי ר' אשר משולם, היה סוחר גדול באבני חן יקרות בחצי הראשון של המאה ה-16. במאות אחרות היו גם כן סוחרים יהודים רבים וידועים שעסקו בענף זה.

בוונציה היו רופאים רבים, אשר פעולותיהם זכו להכרה גם מצד הנוצרים. ליהודים הותר על ידי השלטונות ללמוד רפואה באוניברסיטת פאדובה, והחל מ-1553 עם רישיון מיוחד לכך. לרופאים היה מעמד גבוה בעיר, והם לא נדרשו לחבוש את כובע היהודים (תחילה היה בצבע צהוב, אך בסוף המאה ה-15 שונה צבעו לאדום) ולשבת בגטו. פעם מונה יהודי למשרת רופא עירוני רשמי בעיר. הרופאים היהודים בעיר היו אנשים מלומדים, שעסקו גם בין היתר בפילוסופיה.[28]

הקהילה ומוסדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה היו בוונציה שלוש קהילות שונות: הקהילות הפורטוגזית והספרדית (שכונתה גם בשם "הקהילה הלבנטינית"), שהתגוררו מחוץ לגטו, וכן הקהילה האשכנזית, שהתגוררה בתוך הגטו. הקהילה בעלת האוכלוסייה הרבה ביותר הייתה הקהילה האשכנזית, הקהילה העשירה ביותר הייתה הפורטוגזית, ואילו הקהילה הלבנטינית הייתה בעלת מספר הרבנים הגדול ביותר. הקהילה הפורטוגזית, שנקראה גם בשם "קהל קדוש תלמוד תורה", הייתה אחת מבין קהילות האנוסים הגדולות בעולם. גם בתוך קהילת ונציה, זכתה הקהילה הפורטוגזית לחשיבות רבה, עקב עושרה, תרבותה וקשריה עם הזרים שמסביב.

ב-1541 גם חברי הקהילה הספרדית הוכנסו לפנים הגטו, והממשלה לא הבחינה עוד בין שלוש הקבוצות. האיחוד הוביל לאיחוד הקהילות בחיי היום־יום, כמו גם להתאחדות נציגיהם ביחסם מול הממשלה. הקהילות הקימו את גוף ”הוועד הקטן“, שחבריו נבחרו משלוש הקבוצות בהתאמה לגודל האוכלוסייה ולמשלמי המיסים שבהן, שנגבו על ידי ועד הקהילה. נוסף על גביית המיסים, הוועד שפט בנושאים אזרחיים ובאמתחתו הייתה האפשרות הזכות להטיל חרם על כל אחד מיושבי הגטו. אמנם, זכות זו בהמשך הוגבלה וכדי שהוועד יטיל חרם, היה עליו לקבל הסכמה של הפטריארך של ונציה. רק ראשי משפחה ששילמו מיסים בשווי של יותר מ-12 דוקאטים והיו חלק מהמוסד "קהל גדול", יכלו לבחור את חברי הוועד הקטן, כך שהוא היה מצומצם ולא דמוקרטי. תחילה, כ-271 משלמי מיסים שלטו בוועד הקטן, אך עם חלוף השנים המספר קטן עקב ירידת המסחר וההגירה של היהודים. ב-1737, רק 15 אנשים היו משלמים את שווי המיסים וקבעו את גורל הוועד. ב-1759 המצב בקרב הקהילה היהודית הגיע לשפל, עקב המספר הנמוך של משלמי המיסים. בשל כך, הקהילה פנתה בבקשת עזרה ללונדון ולאמסטרדם ואף שלחה לשם את אחד מגדולי רבניה האחרונים. עקב המצב, קהילת לונדון נתנה הלוואה לקהילת ונציה, שלא שולמה עד היום. קהילות יהודיות רבות עזרו לקהילת ונציה במהלך המאה ה-18.

החברה הפורטוגזית "Parnassim dos Cauvitos" עזרו לקהילה היהודית בוונציה, היא דאגה שיהיה לקהילה מצות בפסח, סידרה בשבילם בית הכנסת והדפיסה להם ספרי תודה, סידורים ותשמישי דת נוספים. בהמשך, קהילת ונציה בעצמם שלחו עזרה לפעילים בארץ ישראל, והכל נעשה בממדים גדולים, ואף מס בשם "מחצית השקל" הוטל על קהילת ונציה שבסופו של דבר שולם בתעריף קבוע לפעילי ארץ ישראל. כעשרים שנה לאחר מכן, נעשתה פעולת עזרה מיוחדת למען ארץ ירושלים, כל זה נעשה על ידי המוסד של הוועד הקטן.[29]

בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימת בית הכנסת קנטון, 2019.

בוונציה קיימים כיום 5 בתי כנסת: האשכנזי, האיטלקי ובית הכנסת קנטון (אנ'), הנמצאים בגטו נואובו, והספרדי והלבנטיני (אי'), בגטו וקיו.[30] בית הכנסת הספרדי, שהיה הגדול בהם, היה ההיכל הרשמי של קהילת יהודי ונציה.[23]

רבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל בית הכנסת הספרדי.

הרבנות הוונציאנית התנהלה באופן שונה מרבנויו אירופיות מקבילות. בוונציה, הקהילה לא הקצתה תשלום שכר לרבנים רק על פי תעודת רבנותם.[31] תחת זאת, היה "ועד רבנים" שהיווה את הדרג העליון. ועד זה נקרא הישיבה הכללית של ונציה, ואליו יכלו להצטרף מי שבגיל 18 נודע שמם כלמדנים וחכמים בתורה, וקיבלו תואר רב בגיל 30. שבעת הבוגרים מבין חברי הישיבה היו חברי ועד הרבנים בפועל. מתפקידם היה לאשר את תעודות הישיבה, ועל הספרים שנדפסו בוונציה. בנוסף, היו בעלי הסמכות הרוחנית והדתית, והורו לחברי הקהילה כיצד לנהוג. זקן הוועד שימש כיושב ראש של הישיבה והוועד. הרבנים לא קיבלו שכר עבור עבודתם, ולרוב לא התעסקו בעניינים שבין אדם לחברו. באילו טיפל הוועד הקטן ששימש בית משפט אזרחי ופלילי בגטו.[32]

בין הרבנים המפורסמים שהגיעו לוונציה נמנה יצחק אברבנאל, שהגיע לשם ב-1503 כדי לפשר בין מנהיגי העיר לבין סוחרי פורטוגל בנושא המסחר בבשמים. אברבנאל השתקע בעיר ונפטר בה כעבור חמש שנים.[9] רב נוסף היה עזריה פיגו, שחיבר שם את הספרים ההלכתיים "גידולי תרומה" ו"בינה לעיתים", משם קנה לעצמו את פרסומו.[20]

רבנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליה ארון לאטס (1815 - 1839)
  • אברהם לאטס (1839 - 1875)
  • מואיז כהן פורטו (1876 - 1918)
  • אדולפו אוטולנוגי (1919 - 1944)
  • אליהו טואף (1946 - 1951)
  • אברהם אלברטו פיאטלי (1961 - 1972)
  • מנחם עמנואל הרטום (1973 - 1976)
  • רפאל גראסיני (- 1992)
  • רוברטו דלה רוקה (1992 - 2001)
  • אליה אנריקו ריקטי (2001 - 2010)
  • גילי בנימין (2010 - 2014)
  • שלום בחבוט (2014 - 2019)
  • דניאל אלי טוויטו (2019 - הווה)

בתי דפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חידושי הרשב"א על מסכת ברכות בהוצאת דניאל בומברג

ונציה הייתה מקום קיומם של מספר בתי דפוס עבריים גדולים, שהושקע בהם הון רב ותוצרתם נחשבה לטובה במיוחד. בתי הדפוס העבריים הופעלו לרוב על ידי נוצרים, אם כי במחצית השנייה של המאה ה-17 יהודים כבר התחילו להפעיל בעצמם את בתי הדפוס. בתי הדפוס שהופעלו על ידי יהודים היו עדיין רשומים בבעלות נוצרית, בשל איסור על יהודים לעסוק בדפוס.[33]

המדפיס הראשון בוונציה שעסק בדפוס העברי היה הנוצרי דניאל בומברג, שנולד בעיר אנטוורפן. הוא התחיל להדפיס בשנת 1516, ובין ספריו הידועים נמצאת מהדורת מקראות גדולות הראשונה, וש"ס ונציה, המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי.[34] במשך 30 שנות פעילותו של בית הדפוס של בומברג, הוא הוציא כמעט 200 ספרים בעברית, כאשר רובם בהוצאה ראשונה. בומברג היה בתחרות עם משפחת המדפיסים היהודית הידועה משפחת שונצינו,[35] שמאוחר יותר עברה מאיטליה לקונסטנטינופול בעקבות חוסר יכולתם להתחרות בו. לאחר שהזדקן, בומברג חזר לאנטוורפן והעביר את בית הדפוס לידיו של בנו דוד, אך בית הדפוס נסגר לבסוף בשנת 1549 לאחר שלא הצליח להתחרות בבתי דפוס חדשים יותר שקמו בוונציה.[33]

בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-16, קמו שני בתי דפוס עבריים בוונציה - אחד של מרקאנטוניו יושטיניאן והשני של אלויזי בראגאדין. שני המדפיסים היו בתחרות, והתחרות התפתחה למחלוקת שנגעה לאחת מההוצאות של התלמוד. מחלוקת זו גרמה לשניהם להלשין אחד על השני לכהונה הנוצרית. התוצאה הסופית של הוויכוח הזה הייתה שריפת התלמוד: כל עותקי התלמוד באיטליה וסגירתם של כל בתי הדפוס העבריים בוונציה למשך עשר שנים.[36] גם בימים אלו היה עותק אחד של הש"ס שמור בסתר בקרב רבני ונציה, כדי שעותק כזה יישאר אם יאבדו האחרים.[34] לאחר פתיחתם מחדש של בתי הדפוס העבריים בשנת 1563, הוקמו מספר בתי דפוס עבריים נוספים על ידי נוצרים, ביניהם די-גארא, גריפיו, קאוואלי, וינדראמין וזאניטי. באמצע המאה ה-17 יהודים התחילו להפעיל את בתי הדפוס בוונציה, אם כי הוצמד להם שם נוצרי מטעמים פורמליים בלבד.[37]

חלקם של היהודים בדפוס העברי בוונציה היה משמעותי - אף על פי שנוצרים היו לרוב בעלי בתי הדפוס, עבודת הדפוס עצמה בוצעה על ידי יהודים. אחד מהמגיהים היהודים הידועים ביותר בוונציה היה יצחק גרשון איש צפת, שהיה המגיה הראשי של די-גארא, וצבר השפעה רבה בגטו. בנוסף, במאה ה-18 פעלו בוונציה בבתי דפוס נוצריים בני משפחה שונים ממשפחת המדפיסים בני פואה.[37]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה וארכיון רנאטו מאסטרו נפתחו רשמית בגטו הוונציאני במימון פרטי ב-1981. מטרתם העיקרית היא להנגיש לציבור מגוון רחב של משאבים בנושאי יהדות, ציוויליזציה יהודית, ובמיוחד ההיסטוריה של יהודי איטליה וונציה, ולקדם את הידע הקשור בכל הנושאים הללו. באמצעות התמיכה הכספית של מחוז ונטו, הספרייה עברה בשנת 1991 למתקן מודרני חדש ליד המוזיאון היהודי של ונציה. בבעלות הספרייה אוסף גדול של מסמכים ופרסומים על הקהילה היהודית מהמאה ה-17. קטלוג הספרים המודרניים מונה 10,000 כותרים באיטלקית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ועברית. קטלוג הספרים העתיקים בעברית מכיל 2,500 כרכים (בין המאה ה-16 למאה ה-19). נכון לראשית המאה ה-21, הספרייה מנויה ל-35 כתבי עת, אך אוספיה כוללים כ-100 כתבי עת.[38]

אורח החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים בוונציה, שמספרם היה פחות מ־5000, היו מחוברים ליהדות ברמות שונות, שנבעו מההבדלים בתרבותם של רוב התושבים, שהיגרו לוונציה משאר אירופה. מעט היהודים המקומיים, הצליחו לשלב אורח חיים יהודי שהכיל גם תרבות חול, אך המהגרים הרבים, לא חיו גם חיי קודש וחול יחדיו. יהודי הלבנט היו מחוברים לאורח חייהם הדתי, ולעומתם, היהודים הפורטוגלים לא היו מחוברים למסורת, ואף שהתקרבו מעט ליהדותם בעת שהיגרו, חייהם עדיין הכילו מאפיינים נוצריים.[39]

הפערים בין הקבוצות לא הובילו לחיכוכים, והקבוצות השונות השתלבו זו בזו. המהגרים הרבים למדו איטלקית, ולא דיברו יידיש ופורטוגזית. השתלבותם של המהגרים בקהילה המקומית יצרה נוסחי תפילה שהאיטלקים לא הכירו, ולעיתים אף העדיפו להתפלל בהם, באופן שפגע במניינים המועטים של הנוסח האיטלקי.[39]

אורח החיים הושפע מגורמים נוספים פרט למהגרים: כחלק מביקורם של יהודים רבים מארץ ישראל לצורך הדפסת ספריהם, הם דנו בנושאי הלכה עם התושבים, גייסו תמיכה כלכלית עבור פרנסתם של עניי הארץ, והגבירו את אורח החיים היהודי של לימוד התורה ומתן צדקה לעניים.[39] לעומתם, אורח החיים הושפע גם מתרבות החול של ונציה הכללית, שכללה ריקוד, שירה ונגינה – והובילה ליצירת תוכניות לימודים במסגרות הלימוד. כמו כן, הוקמה אקדמיה מוזיקלית שנקראה ”בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן“, והייתה אחד התוצרים של השילוב בין חיי החול המוזיקליים והאמנותיים ובין שמירת הקשר עם היהדות וארץ ישראל.[א] בעקבות זאת, הוקם תיאטרון וחוברו יצירות דרמה, גם על ידי רבנים.[ב][40] בנוסף, פרט להשפעה על התרבות הפורמלית, גם בחיי היום־יום היהודים ארגנו חגיגות ושמחות משפחתיות בהם היו ריקודים, נגינה ושירה – כמו גם בעת חגיגתם של פורים ושמחת תורה.[41]

בסופו של דבר, השפעות החילונות על אורח חיי היהודים, גרמה לחששות מנהיגי הקהילות מצד קלקול מוסרי, ולחשש הממשלה מצד ההתקרבות בין היהודים והנוצרים: "הוועד הקטן" והרבנים אסרו על עיסוק בבידור ולעיתים הטילו חרמות על חברי קהילה, והממשלה הורתה על סגירתם של בתי הספר לריקוד ושירה שבבעלות היהודים, מפני שגם נוצרים היו לומדים בהם, ומתרועעים איתם.[41]

נשיאי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'וזפה מוזאטי (1903 - 1919)
  • אנג'לו סולם (1919 - 1929)
  • אלברטו מוזאטי (1930 - 1932)
  • מקס ראווה (1932 - 1934)
  • אלדו כהן פורטו (1935 - 1937)
  • אלדו פינצי (1937 - 1940)
  • ג'וזפה יונה (1940 - 1943)
  • ויטוריו פאנו (1946 - 1959)
  • ג'ובאני ג'שמאי (1959 - 1964)
  • רפלו לוי (1964 - 1966)
  • אדלברטו קורינלדי (1968 - 1971)
  • ג'ורג'ו ווגרה (1971 - 1984)
  • רוברטו באסי (1984 - 1991)
  • סנדרו רומנלי (1991 - 1998)
  • פאולו ניניאטי (1998 - 2002)
  • דריו קלימאני (2002 - 2006)
  • ויטוריו לוויס (2006 - 2010)
  • עמוס לוצאטו (2010 - 2013)
  • ריקרדו קלימאני (2013 - 2013)
  • פאולו ניניאטי (2013 - 2021)
  • דריו קלימאני (2021 - הווה)

בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי הישן של ונציה

הרפובליקה של ונציה אפשרה ליהודים לייסד בית קברות יהודי ב-1386, והעניקה להם לשם כך חלקת אדמה לא מיושבת לצד מנזר הקדוש ניקולאי ליד העיר לידו, אך במקביל שטח זה נתבע על ידי מנזר לידו די ונציה. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1389, הסתיימה המחלוקת עם הנזירים. החל מאותה שנה, בית הקברות היה בשימוש רציף, והורחב לאורך השנים עד שהגיע לגודלו המקסימלי ב-1641. בשנה זו, ביקשה הרפובליקה של ונציה לשפר ולחזק את מערכת הביצורים של העיר לידו, עקב חשש מתקיפה אפשרית מצדה של האימפריה העות'מאנית. ההרחבה של הביצורים החלה מכרסמת בשטחו של בית הקברות היהודי, דבר שהוביל לכך שכבר ב-1736 נאלצה "אוניברסיטת היהודים" לקנות את חלקת האדמה האחרונה הפנויה. נפילתה של הרפובליקה, הכיבוש הזר והנזק שהוסב לעיר, לא עשו חסד עם בית הקברות. קברים רבות הושחתו ונעלמו. במאה ה-19, עקב הניסיון להפוך את האי הסמוך ללידו עשיר, הופקעו חלקים מבית הקברות לצרכים שונים. מאוחר יותר, החלו כמה ניסיונות לשחזר אותו, אך ללא הצלחה. ב-1938, עם פרסום חוקי הגזע באיטליה, היה בית הקברות היה נטוש לגמרי. עם זאת, ב-1999, הודות לשיתוף הפעולה של מפעלים ציבוריים ופרטיים מאיטליה ומחוצה לה, החל שיקום בית הקברות היהודי העתיק בוונציה. כ-1000 מצבות, שבנייתן תוארכה בין השנים 1550 למאה ה-18 שוקמו במסגרת מבצע זה.

הנצחה וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב קהילת ונציה בתל אביב

בשכונת הדר יוסף שבתל אביב ישנו רחוב הקרוי על שמה של קהילת ונציה.
בוונציה נפתח המוזיאון היהודי של ונציה.

מ-18 באוקטובר 2016 עד ל-30 בספטמבר 2017, הוצגה תערוכת "החצר היהודית של ונציה" במוזיאון יהדות איטליה שבירושלים, לציון 500 שנים להקמת הגטו היהודי בוונציה.[42]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות בוונציה

מקורות ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם האקדמיה נלקח מתוך המזמור על נהרות בבל, תהילים קל״ז א׳
  2. ^ וביניהם: ר' יהודה אריה מודינא ור׳ שלמה אושקי

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 The origins: The Jews in Venice באתר קהילת יהודי ונציה
  2. ^ 1 2 3 פראגר, עמ' 651
  3. ^ 1 2 3 David J. Goldberg, THE JEWS OF VENICE., History Today כרך 30 גיליון 6, יוני 1980, עמ' 33-37
  4. ^ רש"י על ישעיהו מב י
  5. ^ שולוואס, עמ' 60
  6. ^ 1 2 3 The first Condotta באתר קהילת יהודי ונציה
  7. ^ שולוואס, עמ' 61
  8. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 62
  9. ^ 1 2 3 פראגר, עמ' 652
  10. ^ שולוואס, עמ' 63
  11. ^ דן מכמן, הגטאות היהודיים בימי השואה: כיצד נתהוו ומדוע?, ירושלים: יד ושם, 2008, עמ' 25
  12. ^ Nightingale, Carl H. (2012-05-01). Segregation: A Global History of Divided Cities (באנגלית). University of Chicago Press. ISBN 9780226580777.
  13. ^ שולוואס, עמ' 64
  14. ^ שולוואס, עמ' 65
  15. ^ קונטרס בית הכנסת של קהילת קודש משולמים מויניציאה, באתר "הספרייה הלאומית"
  16. ^ שולוואס, עמ' 66
  17. ^ שולוואס, עמ' 67
  18. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 68
  19. ^ 1 2 From Napoleon to the Italian unification באתר קהילת יהודי ונציה
  20. ^ 1 2 3 פראגר, עמ' 653
  21. ^ שולוואס, עמ' 84
  22. ^ 1 2 3 שולוואס, עמ' 86-84
  23. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 85
  24. ^ 1 2 Fascism, Nazism and the Charter of Race באתר קהילת יהודי ונציה
  25. ^ פראגר, עמ' 660-658
  26. ^ The Community today facing the future באתר קהילת יהודי ונציה
  27. ^ שולוואס, עמ' 69
  28. ^ שולוואס, עמ' 70
  29. ^ שולוואס, עמ' 71–76
  30. ^ מפת גטו ונציה באתר קהילת יהודי ונציה
  31. ^ שולוואס, עמ' 76
  32. ^ שולוואס, עמ' 79-77
  33. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 82
  34. ^ 1 2 פראגר, עמ' 654
  35. ^ עמוד 8 בספר המדפיסים בני שונצינו מאת א.מ. הברמן, וינה ה'תרצ"ג (1933) באתר HebrewBooks
  36. ^ שולוואס, עמ' 83
  37. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 84
  38. ^ History, Biblioteca Archivio Renato Maestro (באנגלית אמריקאית)
  39. ^ 1 2 3 שולוואס, עמ' 79
  40. ^ שולוואס, עמ' 80
  41. ^ 1 2 שולוואס, עמ' 81
  42. ^ החצר היהודית של ונציה, באתר מוזיאון יהדות איטליה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהדות_ונציה&oldid=35939943"