לאומיות יהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהדות כלאום)
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הביטוי יהדות כלאום מתייחס לפן הלאומי של היהדות, להבדיל מהפן הדתי.

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים[1], בני עם ישראל. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של לאום, דת ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף הראשון לפסה"נ.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מ-14 מיליון היהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, מתאפיינת בהגדרה עצמית יהודית במסגרת מדינה ריבונית עם זיקה לטריטוריה של ארץ ישראל. הציונות כתנועה ממוסדת בשם זה התקיימה מסוף המאה ה-19, ושאבה השראה מאלמנטים יהודים הכוללים זיקה היסטורית, מולדת, שפה ורעיון קיבוץ הגלויות, וכן מתנועות לאומיות אירופאיות אחרות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני.

הלאום מוגדר כקבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

מגן דוד, סמל לאומי יהודי

נפוליאון והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הצרפתית הביאה את הקץ על הרעיון המארגן של החברה האירופאית מימי הביניים, להעניק לאנשים זכויות וחובות שונות על סמך השתייכותם למעמדות וקבוצות קורפורטיביות. הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 הבטיחה חופש דת וחופש פולחן בתנאי שהאחרונים לא הפרו את הסדר הציבורי. לאחריה הופקעו היהודים משליטת הקהילות ובתי הדין שלהן, והוכפפו בכל דבר למשפט האזרחי הכללי החדש[2].

בעקבות כיבושי נפוליאון בונפרטה הופצו רעיונות אלה והתעוררו תנועות לאומיות דוגמת התנועה הלאומית הגרמנית, התנועה הלאומית האיטלקית ועוד. התעוררות הלאומיות באירופה ובהמשך התארגנות המדינות החדשות על פי הדגם הלאומי, הצריכה נקיטת עמדה לאומית גם מהיהודים. לפני היהודים נפתחו שלוש אפשרויות, התבוללות מלאה בתוך הלאום המארח, הזדהות כצרפתים/גרמנים/הונגרים בני דת משה ותוך כדי כך התכחשות ללאום היהודי ולבסוף הזדהות כבני הלאום היהודי - ציונים או בונדיסטים.

שפות יהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה.

שתי שפות יהודיות בלטו, העברית, שפת הפולחן הדתית והיידיש הנפוצה בין יהודי אירופה. התעוררות הלאומיות היהודית במאה ה-19 נקשרה לשתי השפות האלה.

העברית והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, מעמדה של העברית בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה והיא שימשה בעיקר כשפת כתב ובעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות[3]. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן-יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.

תהליך הפיכת העברית לשפה העיקרית של היהודים לא חסר מאבקים, דוגמת מלחמת השפות, שהתרחשה בארץ ישראל, אך השפיעה גם על יהדות הגולה.

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום. עם הקמת מדינת ישראל, הציונות ממשיכה לפעול לתמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה[4].

מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית.

היידיש והבונד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם 'יידיש' (אחד מבין רבים עד אז, לצד "עברי-טייטש", "לשון אשכנז", "יודיש-דייטש" וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב היהודי בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו. בסוף המאה ה-19 החלה פריחה תרבותית של ספרות, תיאטרון, עיתונות ועם המצאת הקולנוע, גם קולנוע יידיש. היצירה בשפה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-1898, בעיירה מיר, פתח נח מישקובסקי את בית-הספר הראשון המתועד שהורה ביידיש (בניגוד לדיגלוסיה בתלמודי התורה, בהם שימש הניב העממי כעזר בלימוד לשון הקודש). ב-1908 הוכרזה היידיש בוועידת צ'רנוביץ כ"אחת השפות הלאומיות של העם", בניגוד לתביעת הרדיקלים להצהיר עליה כ"שפה הלאומית היחידה". על אף ניסיונות בלשנים ואינטלקטואלים לתקנן שפה יידית אחידה, הדבר מעולם לא צלח. מערכת ההגאים והניב של יהדות ליטא אמנם נחשבו ליוקרתיים ביותר והתקבלו כפופולריים וכנחשבים בספרות, אך במקביל דווקא ההגייה הדרום-מזרחית בגבול אוקראינה-רומניה הייתה הנפוצה בתיאטרון (ולכן הנשמעת ביותר). הניב הנפוץ ביותר בקרב קהל הדוברים, אל מול שתיהן, היה הפולני.

בין מלחמות העולם קיבלה השפה הכרה רשמית. בברית המועצות הייתה לשונו המוכרזת של הלאום היהודי הסובייטי בין המלחמות, וב-1928 הוקם האזור היהודי האוטונומי בבירוביג'ן, בו עודה משמשת כשפה רשמית. בפולין, במדינות הבלטיות וברומניה הוקמו רשתות בתי-ספר כמו ציש"א, שלימדו רבבות ילדים ביידיש תקנית, בעוד שבברית המועצות היו ב-1930 1,100 בתי-ספר שהורו בלשון. גם באמריקה התקיימה פעילות תרבותית וחינוכית תוססת בין המהגרים: ב-1935 פעלו בארצות הברית וקנדה 294 בתי-ספר בשפה[5]. ב-1939 דיברו ביידיש כ-11 מיליון איש, כ-60% מיהודי העולם.

הבונד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופוליןיידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן; בקיצור הבונד, "האיגוד") היה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכליים וחברתיים ועמם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש.

הבונד ראה בעצמו ארגון סוציאליסטי ולאומי, וראה את מאבקו כבעל שלוש חזיתות:

  • מעמדית - מאבק סוציאליסטי, כנגד הבורגנות, בעלי ההון והכוחות הריאקציוניים, הן בחברה הכללית והן בתוך החברה היהודית.
  • לאומית - את רעיון ה"אינטרנאציונל" פירש הבונד כאחווה בין לאומים, ולא כרעיון קוסמופוליטי המבטל את הזהויות הלאומיות. הבונד נאבק לקיום תנועת פועלים פדרטיבית, המורכבת מתנועות סוציאליסטיות לאומיות שונות המאוגדות יחדיו למאבק משותף. הבונד נאבק לא רק עבור שוויון זכויות אזרחיות ליהודים, אלא גם למען "זכויות לאומיות" כזכות ללימודים בשפת האם (יידיש) במימון המדינה. במאבקו זה היה שותף הבונד לתנועות סוציאליסטיות לאומיות של מיעוטים לאומיים נוספים.
  • תוך יהודית - הבונד נאבק בתופעת ההתבוללות מחד, והציונות מאידך. את הלאום ראה כעניין תרבותי ולא תלוי טריטוריה. הבונד נאבק לקיום תרבות יהודית-חילונית-עממית, דוברת יידיש, תוך יצירת מפעלי תרבות, מוסדות השכלה וכו'.

טריטוריאליזם, אוטונומיזם וציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אררט (מדינה ליהודים), תוכנית מדגסקר, תוכנית אוגנדה, המחוז היהודי האוטונומי, תוכנית קימברלי

על פי הגדרה לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. כל עוד היהודים היו מפוזרים בעולם, ללא בסיס טריטוריאלי בו יהיו לרוב, היו מי ששללו את הגדרתם כלאום רק בגלל היעדר הטריטוריה והיו מי שפעלו להשגת בסיס טריטוריאלי עבור היהודים, כדי שיזכו להכרה כלאום.

בקרב היהודים התגבשו שלוש גישות מתחרות לפתרון מצוקת חוסר טריטוריה יהודית: אוטונומיזם יהודי, טריטוריאליזם יהודי וציונות.

האוטונומיזם היה גישתם של יהודים המבקשים לקיים זהות לאומית-יהודית (כלומר לא רק כדת), הנשענת על בסיס אוטונומיה קהילתית בגולה. האוטונומיזם שאף לא רק למתן אמנציפציה ליהודים כפרטים אלא הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי.

הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה בתוכנית אוגנדה, פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903

ישראל, מדינת הלאום היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כשברקע דיוקנו של בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות המודרנית

ב-29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח) החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). בהתאם לחלטה זו, שהתקבלה על ידי היהודים ונדחתה על ידי הערבים, ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם, כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי, הכריז יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות.

סמלים יהודיים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל לאומי מייצג לרוב מדינה, אך הסמלים של הלאום היהודי נפוצו עוד לפני שקמה מדינת ישראל. הסמל הלאומי היהודי הקדום ביותר הוא מגן דוד, סמל גרפי עתיק ומקובל גם בעמים אחרים.

הזיהוי של מגן דוד עם היהדות החל בימי הביניים, אז הופיעו מגיני דוד על חותמות של יהודים. קהילת יהודי פראג הייתה זו שהפכה את מגן הדוד לסמל יהודי מובהק. בשנת 1354 העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות להרים דגל. היהודים בחרו בסמל של מגן דוד[6]. שימוש נפוץ במגיני דוד לזיהוי יהודים מופיע לראשונה בציורים מתקופת שלטונו של רודולף השני בפראג[7].

היהודים הזדהו עם סמל המגן דוד והלא יהודים זיהו את הסמל הזה עם היהדות. רודפי היהודים סימנו את בתי היהודים עם מגיני דוד, כדי לזהותם בשעת פרעות וגם היהודים עצמם, בתקופת החקיקה האנטישמית באירופה, חויבו לשאת על לבושם סמלי מגן דוד.

דגל יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת דגל מדינת היהודים נדונה כבר בספר "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל, שיצא לאור בשנת 1896. הרצל הציע דגל בעל מסר אוניברסלי - רקע לבן המסמל טוהר, ועליו שבעה כוכבי זהב שיסמלו את שבע שעות העבודה היומיות במדינה היעודה. הימים היו ימי המאבקים החברתיים הראשונים, בעיקר בסוגיות של תנאי העבודה, והגבלת אורכו של יום העבודה נחשבה להישג מרכזי של תנועות הפועלים הראשונות. בספרו "אלטנוילנד" מתאר הרצל את מדינת היהודים כאוטופיה בעלת חקיקה סוציאליסטית מפותחת.

להלן תיאור הדגל כפי שמופיע בספר "מדינת היהודים":

אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה.

דגל בראשון לציון, שנת 1885 (שיחזור משוער)

המנון יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוותנו הוא המנון עברי מאת המשורר נפתלי הרץ אימבר, אשר נכתב ברוח הלאומיות היהודית והציונות בדורו. גרסה מקוצרת של השיר, שנקראה בשם התקווה והולחנה על ידי שמואל כהן, נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגדרה מצוטטת מאוד זו נטבעה על ידי לורנס שיפמן, ב-Understanding Second Temple and Rabbinic Judaism, KTAV Publishing House, Inc., 2003. עמ' 3.
  2. ^ נפוליאון והיהודים (באנגלית)
  3. ^ צור ארליך, ‏על שני פלאים ושני "השילוח", השילוח 2, דצמבר 2016
  4. ^ צמיחתה של הציונות, פרופ' שלמה אבינרי. מתוך המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  5. ^ David G. Roskies, Raising Secular Jews: Yiddish Schools and Their Periodicals for American Children, 1917–1950. הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, 2016. עמ' 22.
  6. ^ Star of David was first recognized as symbol of Judaism in Prague, kafkadesk, ‏27/9/2018
  7. ^ Spicer, Joaneath A. (Joaneath Ann), The Star of David and Jewish culture in Prague around 1600, reflected in drawings of Roelandt Savery and Paulus van Vianen, Walters Art Gallery, 1996