יהדות סרדיניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"מגדל היבשה" בנוי על בסיס מגדל היהודים באלגרו (Alghero) משנת 1360

קהילת יהדות סרדיניה מתקיימת ברציפות מאז המאה הראשונה לספירה, אולם מאז גירוש ספרד הנוכחות היהודית באי סרדיניה הצטמצמה.

שרידים ארכאולוגיים במאות הראשונות לספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחזור קטקומבה יהודית בסנט'אנטיוכו

העדויות היחידות לקיום יהודים בסרדיניה במאות הראשונות לספירה הם ממצאים ארכאולוגיים, במקומות שונים באי נמצאו פעמוני ברונזה עם כיתוב עברי, קמעות בעברית עם שמות מהקבלה, ביניהם גם כאלה העשויים מזהב.

  • בדרום האי, במקום בו היה הריכוז היהודי המשוער, מצויות הקטקומבות של סנט'אנטיוכו (catacombe di Sant'Antioco). בהן נמצאו כתובות עבריות. על אחת מהן היה סמל המנורה.
  • בקטקומבה "של ברוניקה" (di Beronice), הנמצאת צפונית מהקודמת, נמצאו שלוש מנורות מעוצבות בצורת שעון חול, כתובות עבריות, ביניהן "שלום", ".. משכבו בשלום", "ישראל".
  • בקטקומבה נוספת נמצאו כתובות, חלקן בעבריות וחלקן בלטינית, החלק העברי כולל מילים אלה: "שלום על ישראל" ו"אמן אמן". החלק הלטיני כולל משפט זה "Iud(a)... onti / T(v/a)anoroplusm enusanoroLX". מועדה המשוער של הכתובת היא המאה ה-3.
  • בעיר ססארי (Sassari) בפורטו טורס (Porto Torres) נמצאו שני נרות זיכרון משיש עם כתובות בעברית. מועד משוער המאה ה-5 וה-6. הכיתוב על המנורות:

[ H]ic iacet Gaudiosa infantula here bissit annor[u]m plus minu(s) tres, requiebit in pacem (sic!)????.

Memoria Aniani fil[ii] / Iacotulinepus pateris Aniani mortus / dein gen (itus ?) vixit anni/s XVII mense(m) unu(m) dies XV / iacet in pace

בכתובת זו ניתן לזהות את המילים: יעקב (Iacotulinepus), אבי הקהילה (pateris) והחזרה על האותיות נראית כמו טעות והתאריך הוא המאה ה-5.
  • במוזיאון של קליארי מצויה מנורה עם ציורי עלים. המתוארכת למאה ה-5 או ה-6.

ימי הביניים והכיבוש הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיניה הייתה תחת שלטון ביזאנטיון, עברה לשליטת פיזה בתחילת ימי הביניים הייתה תחת שלטון ג'נובה, עד שנכבשה ב-1326 על ידי ממלכת אראגון מקטלוניה, ספרד.

כאשר פלש הנסיך הספרדי אלפונזו לסרדיניה הוא הביא עמו סוחרים יהודים. סוחרי האי עסקו במסחר עם איטליה, סיציליה וספרד. היה גם רופא בשם "חיים מקפריסין" שחקר צמחים רפואיים באי. רופא מפורסם אחר היה "שלמה אברונקוס" שהתפרסם כמנתח. קהילת אלג'רו שילמה סכום גדול תמורת הזכות לכרות את הכסף באי. היהודים שכבר היו באי עסקו ברוכלות ונפחות, ניתן היה להכיר במשכנות היהודים לפי נקישות הפח שנשמעו מהם. בסרדיניה הוקמו קהילות יהודיות. חבריהן היו סוחרים, בעלי מלאכה ורופאים. אחדים מהם הגיעו לעושר רב. הם התיישבו בערים קליארי (Cagliari), ססארי (Sassari), אוריסטנו (Oristano) ואלגרו (Alghero). בערים אלה הם היו מרוכזים ברובע מיוחד והיו להם מוסדות שיפוט אוטונומיים וכן הזכות לגבות מסים מכל יהודי שהתגורר בעיר למעלה מ-30 יום.

אישיות שבלטה בין יהודי סרדיניה הייתה: יהודה בן דויד הרופא. הוא היה רופא המלכה בצרפת, צורף לשיירת המלך בביקורו בסרדיניה. קנה לו ידיעה בספרות התלמוד ומונה לרבה של קהילת קאליארי. המינוי אושר על ידי המלך שהרחיב סמכותו על כל יהודי האי. משנת 1430 חלה הרעה במצבם של היהודים בסרדיניה: היה ניסיון לרכז אותם ברובע מיוחד, נקבע כי יהודי אשר יבזה את הנצרות יכרתו את שתי ידיו ונאסר עליהם לעזוב את האי ללא רשות המלך.

בתחילת המאה ה-15, אוכלוסיית העיר הגדולה בסרדיניה, קאליארי, נאמדה ב-10,000, מתוכם היו כ 1,000 יהודים; באלג'רו היו כ- 800, בססארי כ- 300 ובאוריסטנו כמה עשרות. הרחוב שבו גרו היהודים באורסנו נקרא "ruga de sos Judeos". היהודים נטלו חלק במימון הכיבוש של האי ובבנית מערכת ההגנה עליו. הם בנו את המגדל המכונה "מגדל היהודים" באלגרו (ראו תמונה).

היהודים נשארו בסרדיניה עד 1492, מועד בו גורשו מכל השטחים שהיו בשליטה ספרדית. אחדים מהיהודים המירו את דתם והיו לקתולים. הם המשיכו להחזיק בשמות המשפחה הקודמים שלהם כגון: קומפרט (Comprat), בונפיל (Bonfill) וקרקאסונה (Carcasona). שמות משפחה אחרים שונו במעט לעומת המקור העברי: נתן הפך להיות נייתנה (Naitana), מנחם הפך להיות מנאי (Manai) ופרסיס - לפרסי (Farci).

קהילות יהודיות בערי סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת קאליארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הכוונה ב via santa croce gia vico del Giudei למוזיאון בשם גטו היהודים
יסודות כנסייה - בשלט הסברה מצוין כי הכנסייה בנויה על יסודות בית כנסת יהודי
שער הכניסה למחנה הצבאי "הגטו של היהודים" הכתובת: CAROLVS EMANVEL SARDINIAE REX OPTIMVS CAROLI MARCHIONIS RIVAROL PROREGIS CVRA STATIONEM HANC MILITVM SOLATIO POSITAM DIVI CAROLI TITVLO SAPIENTER ORNAVIT ANNO DOMINI MDCCXXXVIII
מבנה "הגטו של היהודים"

בעיר "קאליארי" (Cagliari) הייתה הקהילה היהודית הגדולה של העיר. יש עדות כתובה ראשונה להימצאות יהודים באי מהמאה ה-6. האפיפיור גרגוריוס הראשון 590-604 הורה למומר, בשם פיטר, להפסיק להציק ליהודי קאליארי. הוא נהג בחג הפסחא הנוצרי לתלות בבית הכנסת צלמים נוצרים.

במאה ה-8 היו שנים מחכמי היהודים, אברהם וקאנאים, "אשר העתיקו וביארו את כתובות הפיניקים שהיו בידי גיאלימו ואת הכתובת הפיניקים שנתגלו בהיכל מאסו. הסופר סיווירינו מזכיר כי בית הכנסת שהיה ברחוב אליאמה נשרף בשנת 790 בידי נוצרים קנאים"[1]

יהודים מפורסמים שהיו בעיר היו[2]:

  • חיים מקפריסין או חיים מן היפרי שכתב מחקר על צמחים מסרדיניה אשר יכלו לשמש לרפואה.
  • שלמה אברונקוס שהיה מנתח מפורסם.
  • יצחק אימיס (Eymies) היה רופא מומחה ונקרא בשנת 1460 להיות רופא העיר.

אחרים עסקו בסחר בינלאומי וניצלו את קשריהם עם הקהילות היהודיות ברחבי הים התיכון. בקליארי היה גם רובע של נפחים יהודים. רעש נקישות הפטישים ממנו נשמע בכל רחבי האי והוא זוהה עם היהודים[2].

בשנת 1258 הרפובליקה הימית של פיזה שלטה באי ונתנה רשות ליהודים להתגורר בחלק המבוצר של העיר. בהמשך, תחת שליטתו של "אלפונסו דה בנינגו" (Alfonso de Beningo) בשנים 13271336 חיו היהודים בתחום שנקבע להם באזור "סנטה קרוצ'ה" והיה להם בית קברות משלהם. היו להם גם זכויות אחדות: הם הורשו לעבוד ביום ראשון ולהימנע מכריעת ברך כאשר עברה תהלוכה דתית.

בשנת 1335 ניתנו לקהילת יהודי קליארי כל הזכויות מהן נהנו יהודי ברצלונה שבספרד. הקהילה הורשתה לגבות מסים גם מיהודים המצויים זמנית בעיר. השלטון הארגוני ציווה על מועצת העיר לבטל את החוקים נגד יהודים. בשנת 1381 הם הורשו להקים בית כנסת ברחוב המוביל למצודה הקרוי היום via santa croce . כאשר הורחב בית הכנסת אחרי חמישים שנה הותר ליהודים לפאר את הקירות הפנימיים בסמל המלוכה[2]. בית כנסת שהוקם במאה ה-13 על ידי יהודים מפיזה נמצא במקום בו נמצאת היום הקתדרלה: Basilica di Santa Croce. בשלט ההסברה של עירית קליארי ליד הכנסייה כתוב שהיא נבנתה על יסודות בית כנסת. הריכוז היהודי בעיר קליארי היה באזור זה שהוא החלק הנמוך של המצודה שכונה אז : vicus Iudeorum.

בשנת 1360 מימנו יהודי קליארי מגדל שמירה בכניסה לעיר אלגרו. על המגדל, שנהרס, היה שלט כי יהודי קליארי מימנו את הקמתו. בשנת 1387 נתפרסמה תקנה לפיה שלשה "מזכירים" יהודים יורשו לדון בסכסוכים בין היהודים ואפילו בין היהודים לנוצרים עד לסכום נתון.

מרכז החיים היהודיים היה מסביב לנמל. היהודים היו סוחרים, רוכלים נודדים וחלפני כספים. היו גם רופאים. בשנת 1459 כתב "אברמו די צ'יפרו" (Abramo di Cipro) ספר רפואה באמצעות צמחי מרפא. היהודים העניים יותר סחרו בגרוטאות מתכת, בבגדים משומשים ואפילו יצרו גבינות.

במחצית השנייה של המאה ה-15 גברו הגזרות נגד היהודים: הם חויבו לשאת טלאי מיוחד, לגור בתחום שנקבע להם ולנעול נעלים שחורות. המהגרים שהגיע לעיר מספרד ומפורטוגל לא הורשו לקבל עבודה ללא רשות מרב הקהילה ואישור הבישוף המקומי. עונש מוות הוטל על העבריינים. בשנת 1492 גורשו היהודים מהאי. בית הכנסת הפך ל"Basilica di Santa Croce ". ברחוב היהודים vico del Giudei, לפי אחד המקורות, היה תבליט של מנורה.

לקראת סוף המאה ה-15 הגיעה סופה של הקהילה. בשנת 1488 פורסמו חוקים אנטי-יהודיים: נאסרו מגעים ויחסים כל שהם עם נוצרים, הם בודדו באזור מיוחד, הוטל עליהם לחבוש כובע אופייני, לשאת אות קלון. בתחום המסחרי נאסר על יהודים להעמיד דוכנים בשוק במקומות שבהן יתחרו בבעלי דוכנים נוצרים וכן נאסרה פתיחת העסקים בימי ראשון ובשאר המועדים הנוצריים. כמו כן, היה עליהם להימנע מהעסקת עבדים ושפחות נוצרים. הרב קליארי נדרש להודיע מיד לארכיבישוף על כל יהודי שבא מחו"ל "כדי שיהיה אפשר לאחוז באמצעי זהירות לשמירת המאמינים "מפני הטומאה". הפרתו היה כרוכה בעונש מוות[2].

בשנת 1493 הוקמה אינקויזיציה. כרוניקן סארדי כותב כי יהודי קליארי התאספו ביום 31 ביולי 1492 והפליגו יחדיו לאפריקה "בנשאם עימם את ספרי הקודש". חלק המשיך לקונסטנטינופול[2]. אוניות עמוסות מיהודי קליארי עגנו בנאפולי. יש ידיעות כי רבים נהרגו בדרך. יש להניח כי חלק מהם השתקעו בטורקיה בה שם משפחה מקובל בקרב היהודים הוא "סרדי", כלומר שמוצאו מסרדיניה.

במאה ה-18 הוקם ב-via santa croce בסיס צבאי בשם Caserma San Carlo, שננטש במאה ה-20 והיה למקלט למשפחות עניות. פליטים נוספים ברחו למבנה במלחמת העולם השנייה, כאשר העיר הופצצה על ידי בעלות הברית. ולימים הוא מכונה בשם המושאל הגטו של היהודים Ghetto degli Ebrei . אמנם הוא מצוי ברחוב היהודים לשעבר אבל אין לו כל קשר ליהודים. היום יש במקום מוזאון .[3] כיום יש יהודים בודדים בעיר, המקבלים שירותים דתיים מקהילת יהודי רומא.

קהילת אלגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רחוב היהודים"

יהדות אלגרו זכתה לפריחה מיוחדת במחצית השנייה של המאה ה-14 לאחר הכיבוש הספרדי של האי. בית כנסת נבנה בעיר בשנת 1381, והורחב בשנת 1438. בית קברות היה קיים כבר בשנת 1383, והוא הוגדל בשנת 1435. בשנת 1390 הגיע לעיר הרופא וחכם הקבלה יהודה בן דוד ממרסיי. הוא נבחר לרבם של יהודי קליארי, ושימש בתפקיד לפחות עד 1408, וכן מונה כשופט לכל יהודי סרדיניה.

במהלך המאה ה-15 עלתה חשיבותם של יהודי העיר, והקהילה אספה 1,600 דוּקָטים לצורך פיתוח המכרות באי. שני יהודים אחרים מימנו את חיזוק חומות העיר בשנת 1423. ב-1467 מונה משה די קרקאסוני על ידי המשנה למלך לממונה הראשי על "בית המשפטים"[4] של העיר. יחד עם אחיו, נינו קרקאסוני, עסק במתן הלוואות ששימשו לבניית אוניות מלחמה ואספקה לצבא. שמואל קרקאסוני ויעקב הכהן היו ראשי הקהילה, ובנו את בית הכנסת הגדול בשנת 1454. לפי סברה אחת בני משפחת קרקאסוני, אשר לא רצו לאבד את ממונם, המירו את דתם עת גורשו יהודי סרדיניה ב-1492.

אחת הסימטאות היוצאות מרחוב ארזמוס, מול הקתדרלה, מכונה בשם "קררו דלס הבראוס ("Carrero' dels Hebreus"), היינו, רחוב היהודים. היום אין בעיר קהילה יהודית.

הערים ה"יהודיות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל העיר סיני - בסמל לוחות הברית

קיימות בסרדיניה שתי ערים אשר לדעת חוקרים מקור שמן הוא עברי: סיני ו-מרקלגוניס (Maracalagonis) ושמה מורכב משני מילים : מרה (Mara) ו-קלגוניס (Calagonis) אולי "כלכלה". שתי המילים הן ממקורות שמיים, אשר מתורגמים ל"ביצה" ו"מקום פורה", תיאורים המתאימים לעיר. מכאן נובעת התאוריה על נסיבות היווצרות ההתיישבות בעיר. לפי ההיסטוריון סלוטור ויטל (Salvatore Vidal) מאוניברסיטת קליארי, בעת העתיקה הוקמו באזור שני כפרים: מרה וקלגוניס. מקורם של השמות הוא משתי מילים שמיות: המרה (Hamara) וכלכלה (Chalaca), מרה, כמו המקום בו בני ישראל עברו במדבר סיני בעת יציאתם ממצרים. היישוב השני, שנקרא קלגוניס (Kalagonis), נחשב פורה מאוד וגרו בו לפי השערה 80,000 תושבים.

עקבות השפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר הלשון הסרדינית הביא למסקנה כי 38% מכלל השמות של המקומות מקורם מן השפות השמיות. נמצאו 750 שמות ממקור שמי. הדוגמה הבולטת היא השימוש במילה סיני. בסרדיניה ההטעמה של מילה זו הוא כמו בשפה העברית. נוהגים לציין שיש טריטוריה שבה שולטת המילה סיני, בדרום האי. המילה הזאת מופיעה ברישומים כבר משנת 1089, דהיינו לפני בוא אנשי ג'נובה וספרד לאי.

השם סיני מופיע ב-"Carta volgare di Marsiglia" שנכתבה בשנים 1089-1103 באותיות יווניות הנקראות במבטא העברי "Sìnnai". מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת 1341, נמצא הבטוי "Sinay" המופיע במסמכים רשמיים ולכן ההשערה היא שמקור הביטוי אינו אחר מאשר המקרא. למרות אלפיים השנה שחלפו מאז דרכה רגלם של היהודים על אדמת סרדיניה לראשונה, נשמר המבטא של שם זה. כך מציינים כי בדיאלקט לטיני צריך היה לבטא סיני כך "Sìn (n) to i" אך התושבים המקומיים מבטאים "Sinnái" כמו שמקובל בעברית.

נוהגים בסרדיניה להשתמש באותיות כפולות כמו: "Galilla" המיושמת בסרדיניה ל "Villasalto". יש גם השימוש במילה: "Noè" - נח, בהקשר ליין ומונח ל"יין נקי" הוא :"nasqu " כלומר נסך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: אוצר ישראל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 מקור:בצלאל רות
  3. ^ אם כי ביום הזיכרון לשואה הציגו בו יצירות מענייני היום.
  4. ^ מקור: אוצר ישראל עמוד 287