יהדות פרנקפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מוטה באופן קיצוני.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בית הקברות היהודי בפרנקפורט
"סמטת היהודים" (Judengasse) בפרנקפורט (סביבות 1868)

יהדות פרנקפורט היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה, ואחת הבודדות שבהן התקיימה התיישבות יהודית רציפה מימי הביניים ועד ימינו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוקדמים ביותר המתייחסים להתיישבות יהודית בפרנקפורט הם מקרה העמדתו לדין של יהודי בפרנקפורט על ידי לותאר הראשון בשנת 855, ועדותו של היסטוריון בן פרנקפורט משנת 1682 שטען כי יהודים התגוררו בפרנקפורט כבר במאה השישית. מקורות מוצקים יותר קיימים החל מן המאה האחת עשרה והשתים עשרה – בשנת 1074 נתן היינריך הרביעי כתב זכויות ליהודים בתחום שלטונו – ופרנקפורט בכלל, ומכאן ואילך ניתן למצוא כתבי מכירה של בתים על ידי יהודים, ציונים של הקהילה בספרות ההלכה ועוד.

החל מסוף המאה השתים עשרה התקיימה בפרנקפורט שרשרת של תלמידי חכמים ומורי הוראה, שהראשון בהם הוא ר' שמעון הדרשן, בעל ה'ילקוט שמעוני'.

בשנת 1241 התחולל טבח בקהילה שמנתה אז כמאתיים יהודים, כנראה בעקבות חילוקי דעות על רקע המרת דתו של צעיר יהודי. שמותיהם של 59 קורבנות שמורים ב'ממורבוך' (ספר הנפטרים) של קהילת מגנצא. לאחר הפסקה קצרה חזרו היהודים לשבת בפרנקפורט, ואמנה משנת 1265 ערבה לביטחונם, אם כי בתנאים מגבילים ביותר. בשנת 1270 נמצא שוב רובע יהודי וכן בית עלמין – ששימש עד 1829. המצבות הישנות ביותר בבית העלמין הן משנת 1272.

בשנת 1349 העביר קרל הרביעי את הזכויות על יהודי העיר ורכושם לידי שלטונות העיר תמורת עשרים אלף מארק, ובאותה שנה התחולל הטבח השני ביהודי העיר. הקהילה הושמדה והרובע היהודי נשרף, ולא שוקם עד שנת 1360.

בשנת 1442 ציווה פרידריך השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג על בידוד היהודים בגטו, שהכיל 102 איש ביום הקמתו, אך אוכלוסייתו גדלה בהתמדה עד 1796, עת נשרף הגטו במלחמות נפוליאון, דבר שהביא לקיצו. בשנת 1471 ניתן ליהודים כתב זכויות במתכונת דומה לזו של כתב הזכויות הקדום, וכתב זה אושר על ידי הרייכסטאג של קרל החמישי בשנת 1546.

ב-22 באוגוסט 1614 פרצה בפרנקפורט 'התקוממות הגילדות' בראשותו של וינצנץ פטמילך נגד מוסדות העיר, אך התקוממות זו הפכה במהירות לפשיטה על הרובע היהודי, ובעיקר על מלווי הכספים היהודיים. 1390 חברי הקהילה הסתתרו בבית העלמין הישן, אך לבסוף איפשר פטמילך ליהודים לעזוב את העיר בשלום, אם כי בחוסר כל. במהרה התערב הקיסר מתיאס בהתקוממות וכחלק מן הדיכוי איפשר ליהודים לשוב לעיר תחת ליווי. פטמילך נלכד, והוצא להורג בפברואר 1616. רבנות העיר הכריזה על י"ט אדר כ"פורים וינץ" על שמו של וינצנץ פטמילך, שנחגג בקהילה שנים רבות. לאחר מעשה זה, משנת 1616 ואילך התנוסס על שער הרובע היהודי הכיתוב 'בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה הקדושה'.

מכאן ואילך לא גורשו היהודים שוב מפרנקפורט. תחת זאת החלה תקופה של מעורבות גוברת והולכת בכלכלת העיר ובמסחר. מרבית היהודים עסקו בכספים, במסחר בבגדים ובכלים משומשים (כיוון שנאסר עליהם באופן גורף לעסוק בייצור), ובמסחר בפירות וכדומה. עדות לשגשוג שנחלו יהודי פרנקפורט ניתן למצוא בכך שלמרות המסים הכבדים עד מאוד שהושתו עליהם, המשיכה הקהילה להתקיים.

האמנציפציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך המאה השמונה עשרה הלכה הקהילה והתפלגה בין שני קטבים – מחד גיסא עמדה קבוצה קטנה של משפחות עשירות מאוד ובעלות ייחוס, ששלטו ברמה בכל ענייני הקהילה, ומאידך ניצבו רוב חברי הקהילה, שמצבם הכלכלי היה רעוע יותר וכך גם משקלם הפוליטי.

המאה התשע עשרה עמדה בסימן האמנציפציה – פרנקפורט נכבשה על ידי נפוליאון במלחמות הז'ירונדינים בשנת 1792, ונכבשה שוב בשנת 1796 – כיבוש שבמהלכו נשרף הגטו ולמעשה התבטל. בשנת 1806 הוקמה הקונפדרציה של הריין, תחת שלטונו של נפוליאון. האימפריה הרומית הקדושה חדלה מלהתקיים, וכתוצאה מכך נהנו יהודי פרנקפורט משוויון זכויות מלא – כדוגמת שאר נתיניו של נפוליאון. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת 1813, ועם תום שלטונו על פרנקפורט בוטל גם שוויון הזכויות. נסיגה נוספת חלה בפרעות 'הפ-הפ' (שנקראו כך על שם קריאה אנטישמית זו של ההמון) בשנת 1819, אך תהליך האמנציפציה החל, וב-2 בספטמבר 1824 התפרסם צו של הבונדסטאג, המכיר ביהודים כאזרחים שווי זכויות. החוק החדש לא הביא לשוויון זכויות גמור, שהושג רק ב-16 בספטמבר 1864, עת הוכרז על שוויון זכויות גמור לכל אזרחי העיר החופשית פרנקפורט. שנתיים מאוחר יותר סופחה העיר לפרוסיה.

ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתו הארוכה של הרב שלמה אברהם טרייר חל מהפך במאזן הכוחות בקהילה. רוחות חדשות שהתחילו מנשבות עם פרסום כתביו של משה מנדלסון נכנסו לקהילה, ובבחירות של שנת 1838 כבשו המשכילים את השליטה במוסדות הקהילה, כאשר כוחו של הרב טרייר כבר לא עמד לו לעצור את השטף. הרב טרייר התפטר בשנת 1846, ובשנת 1848 נתמנה רב ליברלי, ליאופולד שטיין, לעמוד בראש הקהילה, ונראה היה שהמסורת המפוארת של הקהילה תאבד בגלי ההשכלה. בשנת 1849 פרשה קבוצה בת אחד עשר חברים מן הקהילה היהודית הגדולה כדי להמשיך ולקיים אורח חיים אורתודוקסי. הקהילה פנתה לחפש לה רב, ובשנת 1851 נתמנה הרב שמשון רפאל הירש לעמוד בראשה.

בעת מינויו של הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה כבר היה מפורסם בשל הספר 'תשע-עשרה איגרות' (התפרסם בהמשך כ"אגרות צפון") שחיבר תחת שם העט 'בן עוזיאל', ספר שהציג את עקרונות היהדות האורתודוקסית בצורה של חליפת מכתבים בין צעיר יהודי מבולבל לחברו בן הישיבה. לכל אורך שנות הנהגתו המשיך לכתוב ספרים שהתפרסמו מאוד (חורב, המצוות כסמלים, תרגום החומש לגרמנית ופירוש על החומש ועל ספר תהילים), והאדירו את השפעתו הרבה מחוץ לגבולותיה של פרנקפורט.

הקהילה הפורשת, שנקראה 'עדת ישורון', הקפידה על מדיניות נוקשה של הפרדה בינה לבין כל מה שריח רפורמה נודף ממנו, ובמהרה החלה לגדול ואף לגרום לכך שהקהילה הוותיקה בחרה לעצמה שוב רב אורתודוקסי, גם אם כזה שקיבל את קיומם של יסודות ליברליים בקהילה.

הרש"ר הירש ייסד בקהילה מוסדות חינוך אורתודוקסיים נפרדים מאלו של הקהילה הגדולה (ה'פילאנטרופין'), וחתנו ויורשו בקהילה – הרב שלמה זלמן ברויאר – הקים ישיבה גבוהה בשנת 1890. תוכנית הלימודים עקבה אחרי התבנית המזרח-אירופאית, תוך התאמה למציאות המערב אירופאית שחסרה בסיס מתאים ללימוד בישיבה. כדי להתגבר על הפער הכילה הישיבה לימוד בחמש רמות שונות, כאשר עיקר המטרה היה להביא את התלמידים ה'מקומיים' לרמת לימוד ישיבתית. ביטוי להצלחת הישיבה ניתן לראות בכך שעם הקמתה היו כל תלמידיה יוצאי מזרח אירופה, אך שלושים שנים מאוחר יותר שמונים אחוז מן התלמידים היו בני העיר והסביבה.

הרב שלמה ברויאר נפטר בשנת 1926, ולאחר מאבק ירש את כס הרבנות הרב יוסף הורוביץ. את מקומו בראשות הישיבה ירש בנו הרב יוסף ברויאר. בשנת 1933 החלו ישיבות רבות בגרמניה להיסגר, אך הישיבה של קהל עדת ישורון התרחבה והוסיפה בית חינוך לצעירים כמו גם מכון הכשרה לעלייה לארץ ישראל.

הישיבה המשיכה בפעילות עד ליום בו נשרפה, היא ובית הכנסת של הקהילה כמו גם שאר המוסדות היהודיים בעיר, בליל הבדולח.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל הבדולח נשרפו כל בתי הכנסת, בתי הספר, הישיבה ומוסדות הציבור של הקהילה, והיא חדלה מלהתקיים כקהילה.

מ-1939 ועד ל-30 בספטמבר 1942 נשלחו עשרת אלפים מ-14,460 היהודים שנותרו בעיר לאחר ליל הבדולח (מתוך כ-30,000 יהודים שהיו בה ב-1930) למחנות השמדה. ב-1942 הוכרזה פרנקפורט כיודנריין - "נקייה מיהודים". למרות זאת, גם בתחילת 1943 עוד נשלחו ממנה יהודים למחנות השמדה.[1]

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום (2009) יש בעיר בית ספר יהודי אחד ובו כ-540 תלמידים מגן חובה עד כיתה ט'. בפרנקפורט גרים כ-10,000 יהודים.

רבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בפרנקפורט העמידה מקרבה שורה ארוכה של רבנים בעלי שם, ויותר מזה – בית הדין של הקהילה קנה לו שם כבית דין חשוב שריכז אליו פניות מכל רחבי אירופה, ואף מנהג הקהילה הוכר כמנהג חשוב ובעל מעמד עצמאי, עד כדי כך שקהילות רבות אחרות אימצו אף הן את 'מנהג פרנקפורט'.

הדמות הרבנית המוכרת הראשונה היא ר' שמעון הדרשן, בעל ילקוט שמעוני, מסוף המאה השתים עשרה. באותה תקופה חי בפרנקפורט היהודי זיסקינד וימפפן שהתפרסם על כך ששילם כופר עצום תמורת גופתו של המהר"ם מרוטנברג שמת בכלא בשנת 1293.

רבני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הקהילה הידועים היו:

ר' אלכסנדר זוסלין (1340) שחיבר את ספר ההלכה "האגודה", רבי יוסלמן (1374) שחיבר תפילה לשעת מיתה על קידוש השם, ר' נתן אפשטיין, ר' אלעזר טריוויס (1530), ר' עקיבא פרנקפורטר (1550), ר' יוסף יוזפא האן (1637) מחבר ספר 'יוסף אומץ', ר' ישעיה הורוביץ (1636) מחבר הספר שני לוחות הברית (השל"ה), ר' שמואל הילדסהיים (1616), ר' פתחיה בן יוסף (1622), ר' חיים הכהן (1628) נכד המהר"ל מפראג, ר' שבתאי הורוביץ (1632) בן השל"ה, ר' מנדל באס (1644), ר' מאיר שיף (1641) (מהר"ם שיף), יליד פרנקפורט ומחבר פירוש על הש"ס, ר' נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים" (ששמו נקשר באיסור בקבלה מעשית, נטען שגרם לשריפת חלק מן הגטו בשנת 1711), ר' שמואל שוטן, ר' ישראל קוסמן, ר' אברהם ברודא (1717), ר' יעקב פופרש שהשתתף בהנהגת המאבק בשבתאות, כר' נפתלי כ"ץ לפניו.

תקופה חדשה נפתחה עם מינוי ר' יעקב יהושע פלק (1741) בעל ה"פני יהושע", שבתקופתו הגיע לפיצוץ מאבק כוחות בין עשירי הקהילה להמוניה. לאחריו ידועים ר' אברהם ליסא (1760), ר' פנחס הורוביץ (1771) בעל ה'הפלאה', שהשתתף בפולמוס על תרגומו של משה מנדלסון לתנ"ך, ר' צבי הירש הלוי הורוביץ, הרש שלמה אברהם טרייר (1758-1846), שהיה קודם בחירתו נציג העיר בסנהדרין של נפוליאון.

נאו-אורתודוקסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

קהילת פרנקפורט הייתה ערש תנועת הנאו-אורתודוקסיה, שהיא בתורה אב הטיפוס של התנועה האורתודוקסית-מודרנית.

ראשיתה של התנועה הנאו-אורתודוקסית בבחירת הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה הפורשת – ה'Israelitische Religionsgesellschaft' (אגודת דת ישראל). הרש"ר הירש נולד בהמבורג בשנת 1808, והתחנך שם אצל הרב יצחק ברנייס, שהקנה לו עניין בפילוסופיה ומדעים כלליים נוסף על סדר הלימוד המקובל. משם המשיך ולמד אצל הרב יעקב עטלינגר. הרב הירש אף בילה שנה באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה ופילוסופיה. בגיל עשרים ושתיים התמנה לרבנות של מדינת אולדנבורג, ולאחריה שימש כרב באמדן וניקולשבורג. בשנת 1851 הסכים לכהן כרבה של הקהילה הפורשת בפרנקפורט, כחלק ממאבקו בתנועה הרפורמית.

הרב הירש טבע את המושג 'תורה עם דרך ארץ' כמשנה חינוכית, שמשמעותה המעשית הייתה שבנוסף לתוכנית הלימודים המקובלת נלמדו גם מקצועות חול, והלשון הגרמנית נעשתה מקובלת. עצם השימוש בגרמנית בהוראה הוציא מידי המשכילים אחד מכלי הנשק החשובים ביותר.

ראשית פועלו היה ייסוד בית ספר יסודי – ומאוחר יותר תיכון – לקהילה האורתודוקסית. בית הספר התנהל בניצוחו האישי ועל פי תוכנית הלימודים שקבע. אט-אט צברה הקהילה הפורשת עוצמה ותאוצה, ובמהרה התחרתה בהצלחה ואף שינתה את פניה של הקהילה הוותיקה בפרנקפורט.

הרש"ר הירש נפטר בשנת 1888 ואת מקומו בראשות הקהילה ומוסדותיה תפס חתנו, הרב שלמה ברויאר יליד הונגריה. הרב שלמה ברויאר הוסיף למוסדות הקהילה ישיבה גבוהה שנוסדה על פי מתכונת הישיבות המזרח-אירופאיות, תוך הוספת מסגרות מתוגברות לטובת תלמידים מקומיים שלא הגיעו לרמה הנדרשת. במהלך שנות העשרים הוחל בלימוד השפה העברית בחלק מחומר הלימודים בישיבה, ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון נפתח בישיבה מסלול הכשרה שכלל בנוסף ללימודים הכלליים גם הכשרה מעשית במלאכה לקראת עלייה לארץ ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות פרנקפורט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]